פלוניירה (''פלי'') בת הכפור
לך לכפר, כל כפר שהוא. תלך למספר הסיפורים, ותבקש ממנו סיפור על פיות. אתה תקבל מאה גרסאות של אותו סיפור על תככן נועז שהצליח לשאת ולתת עם נסיכה בוערת או מלך של רוחות, ולצאת כשידו על העליונה.
אבל פלוניירה יודעת את האמת. כשאת עושה עסקה עם פיה, את תמיד תצאי נפסדת, אפילו אם אתה עדיין לא יודע איך, אפילו אם הפיה הזו היא אמא שלך.
במיוחד אם הפיה הזו היא אמא שלך.
מאז שפלוניירה זכרה את עצמה, היא גדלה תחת חסותה של אמה, אישה ששידרה עוצמה ואלגנטיות, ואנשי חצר המלוכה פנו אליה בתור ''גבירתי'', אבל המלכה פנתה אליה בתור ''וויריזיה'' או ''ווירי''.
אמא שלה הייתה פיה. זה היה סוד ידוע בקרב המעגלים הקרובים ביותר של משפחת המלוכה, ורכילות עסיסית ולא אמינה בקרב בני המעמדות הנמוכים יותר. שמועות על ניסים ונפלאות שעשתה, על אויבים של המלכה שנמצאו מתים מכוויות קור בתוך מיטותיהם החמימות, על זאבים שחורים ונמרים לבנים שהשמידו שיירות אספקה של קבוצות מורדים, על הוורד המכושף שסייע לחתום את אחד הנישואים הפוליטיים המצליחים ביותר של המאה. אגדות על אישה גבוהה בשמלה לבנה ותכולה שאחזה בידיה נשק בוהק שקצר עשרות לוחמים כמו היו שתילים בודדים בפני סופת חורף עזה.
פלוניירה לא חשבה על כל זה יותר מדי. היא גדלה בתוך עושר מסחרר חושים, כפית של זהב תחת לשונה, היא קיבלה כל מה שאי פעם יכלה לרצות - אבל במחיר. לוויריזיה לא היה זמן רב לחנך את ביתה, ואת הלימודים השאירה למורים המלכותיים. אבל כל השיעורים שהעבירה לביתה היו בעלי אופי דומה, ומסקנה זהה - לכל דבר יש מחיר, ומי שרוצה להשיג דברים חייבת להיות מוכנה להתמקח ולשלם את התמורה המוסכמת בעסקה.
וכך פלוניירה התבגרה, השנים עברו והפעוטה הפכה לילדה ואז לנערה צעירה בת אחת עשרה. כל יום, היא חוותה על בשרה ודרך חושיה ותודעתה את האמת שבדברי אמה - שלהכל יש מחיר, שאין דבר טוב יותר מעסקה מוצלחת. ואז, ביום קיץ בהיר אחד, היא פגשה בדבר מה שאותו היא לא הייתה מסוגלת לקנות.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את יורש העצר. השניים גדלו יחד באותו בית רחב ידיים. אבל ייתכן שזו הייתה הפעם הראשונה שבה היא באמת הסתכלה עליו.
וכדרכן של פעמים ראשונות, היא הגיעה לאחר שדבר מה השתנה, גורם חדש נכנס למגרש המשחקים. במקרה הזה, זה היה להב היפחות הדוממות.
כמובן, פלי הכירה את קמע הסהר הקטן שאמא שלה הסתובבה איתו. בסיפורים שאמה סיפרה על הבית, הלהב הופיע שוב ושוב בידיהם של נבלים מזרי אימה וגיבורים מבעיתים אף יותר. סיפורים על כתר של שלג שחושל מחדש לנשק של כפור. על עטרת מלוכה שהפכה ללהב מרצחים. על נשק שחושל בדמעותיה הראשונות של אלמנה ובנשימתה האחרונה של אם שכולה. מגל הקוצר, תער החורף האחרון.
אבל בניגוד לשאר הסיפורים, את הסיפור הזה פלי זכתה להכיר יותר מקרוב. באותו יום הרה גורל, אמא של פלי קראה לה לחדרה.
שם, מונח על מיטתה, הלהב היה מונח. פלי לא הייתה צריכה לשאול את אמה כדי להבין מה משמעות הדבר. בכל פעם שמתנה חיכתה לה על מיטתה, בין אם זו הייתה חיית המחמד שלה, שמלה או צעצוע חדשים, היה מצופה ממנה להתנהג באותו אופן - לקחת את המתנה, ולשלם עליה את המחיר.
''לא היום'', הרגיעה אותה ווריזיה. ''רק רציתי שתדעי מה מצפה לך. יום אחד, גם את תישאי את הלהב הזה בשם המשפחה שלנו. זו התמורה שאני מבקשת. את תקבלי את המגל, ובתמורה תמשיכי את דרכי.''
הלהב הבליח והבהב מעל המצעים לפני שפלי העזה להתקרב אליו, אבל הנקודה הקרה נותרה עליהם למשך זמן רב לאחר מכן.
לאחר אותו רגע גורלי, פלי הסתובבה בארמון הלומת חושים, משוטטת במסדרונות הריקים במשך דקות שהפכו לשעות ואולי אפילו ליום שלם. את ראשה רודפים סיפורים על מלכים ומשמידים שאת מעשיהם היא לא העזה או רצתה לחקות. עד שהיא נתקלה ראש בראש ביורש העצר הממזר. הוא צעק עליה בעלבון מלכותי, דורש שתיאבק על כבודה בעודו מניף חרב עץ. הוא הרגיז אותה, אז היא צעקה עליו חזרה ושיגרה עליו פרצים קטנטנים של חורף. וכך שניהם עמדו וצעקו זה על זו למשך זמן מה, עד שהמשרתים הפרידו ביניהם ושלחו אותם לחדריהם.
אבל פלי הרגישה הרבה יותר טוב אחר כך, ולכן למחרת היום היא פגשה את הנסיך בשנית, בחשאי, בין שיעור לשיעור. היא ידעה שהמשרתים יפרידו ביניהם אם יראו אותם שוב, מחשש שיריבו. אבל היא גם ידעה שאחרי שהם יצעקו זה על זה, המשקל הכבד של הלהב יוסר מכתפיה הקטנות - לפחות זמן מה.
המפגש השני הפך לשלישי ואז לרביעי ומשם מי כבר ספר? הצעקות הפכו לדיבורים שקטים, ללחישות ומבטים משני עבריו של חדר האוכל. כמו שהיא למדה מאימה, פלי סחרה במה שהיה ברשותה. הנסיך לימד אותה את סודות הארמון, היא סיפרה לו סיפורי פיות שהותירו את עיניו פעורות.
אבל היא לעולם לא סיפרה לו על המגל. הספיק לה שהוא לא יודע, שהוא לעולם לא ידע, כדי להקל על הלחץ. בכל פעם שאימה העלתה את הנושא, היא דחתה אותו והתחמקה ממנו. בכל פעם שאימה ניסתה לכוון אותה לקבל את הלהב, היא השתמשה בכל טכניקות האצולה שלמדה ממנה כדי להחליף את נושא השיחה, כדי להתחמק לשיעור או למטלה כלשהי.
אבל היא ידעה שהיא לא תוכל להתחמק לנצח. ועד כמה שהנסיך הממזר לא ידע דבר, הוא למד לזהות את המבטים המדוכדכים של ידידתו הקרובה. ועד כמה שהיא למדה גינוני אצולה מפיה, הוא למד גינוני מלוכה מהדיפלומטית המוכשרת ביותר בעידן הנוכחי. אט אט, הוא חילץ ממנה פרטים קטנים, לעולם לא כל הסיפור עצמו. הוא בנה תמונה חלקית, אבל מספיקה כדי להבין את המלכוד שבו היא הייתה נתונה - היא לא רצתה לשלם את התמורה, ולא הרגישה שמותר לה לדחות את המתנה שקיבלה
ילדים בני ארבע עשרה לא הבינו בגינוניהם ומזימותיהם של אצילים, או בדרכי החינוך המעוותות של גבירת פיות תככנית - אבל היורש הבין שחברתו נמצאת בצרה, והוא גמר בדעתו להציע לה דרך מילוט.
דרך פשוטה בתאוריה, אך כמעט בלתי אפשרית בפועל
''אל תקחי את המתנה, ולא תהיי חייבת לשלם את המחיר.''
פלי שרבבה שפתיים בזעף ''זה לא כל כך פשוט, אתה יודע. היא אמא שלי, זו מתנה ממנה, אני לא יכולה לסרב לה.''
''ובכל זאת?..'' היורש דחק בעדינות, ידו מתופפת על ניצב החרב האמיתית החגורה לירכו.
''מה אני אעשה אם אסרב לה? לאן יהיה לי ללכת, אם אריב איתה? עזוב את זה'' היא הניפה את ידיה ביאוש, משליכה עוד אבן לאגן המים השליו שנחבא בגינה נסתרת בארמון, ואז מביטה בשמש השוקעת אט אט מעל הקירות הגבוהים.
''והנה שוב בזבזת את כל הזמן שלנו היום בדיונים על הנושא הזה, הוד מעלתו. אני רועדת במחשבה על היום שבו תצטרך לנהל את לוח הזמנים של ממלכה שלמה.'' היא שלחה אליו חיוך עקום, נעמדה והחליקה את הקמטים בשמלתה, והחלה לפסוע לעבר השיעור הבא שלה.
כלפי חוץ, הנערה שכעת בגרה לעלמה צעירה, והפכה ממה שאנשים תיארו כ''מתוקה'' ל''יפה'', לא השתנתה. אבל אחרי כל פגישה שלה עם יורש העצר, היא לא יכלה שלא לתהות האם היא באמת צודקת. האם לא יהיה לה אף מקום אחר ללכת אליו? אף אדם אחר ללכת אליו?
כמובן, יורש העצר לא בא בחשבון, הוא אדם חשוב מדי, יש לו הרבה התחייבויות, ובכלל, היא שמנמנה מדי בשביל להיות אשתו לעתיד של המלך, ויש לה יותר מדי נמשים, והייתה הפעם ההיא שהיא בטעות שפכה עליו כוס יין שהם גנבו מהמטבח.
אבל...אולי כן? אולי יש לה עתיד שלא כולל את להב החורף ואת אמא שלה? עתיד שכולל את הילד ש, עד כמה שפחדה להודות בכך, ייתכן שהיא אהבה?
הספקות נדחקו למטה, אך לעולם לא הושתקו הם חזרו שוב ושוב, כמו גאות המכה בחוף לאחר השפל. ויום אחד, היא הבינה שיש רק דרך אחת לבדוק.
''אז בנוגע ללהב...'' אימה פתחה את השיחה שלהן
''אני מוכנה להתחייב, אמא.'' היא חייכה חיוך אמיץ, ותווי פניה הקפואים והעדינים של ווריזיה התעקלו לחיוך טורפני.
''מצוין.''
''אני מתחייבת.. שלא אקח את הלהב.''
החיוך הפך להבעת זעם קודרת, ומשם המריבה רק התדרדרה.
לאחר שעה של דיון ווויכוח, החדר נראה כאילו סופה השתוללה בתוכו. פריטי לבוש, מצעים, צעצועים ותכשיטים היו זרוקים לכל עבר, מכוסים בכפור וקרועים לגזרים. כלומר, אילו שאמא שלה לא החרימה. כעונש על חוצפתה, היא החלה לקחת ממנה דברים שהביאה לה לפני כן. חפצים שהיו יקרים לה נעלמו כאילו לא היו מעולם.
אבל ככל שהדיון התקדם, פלי הייתה משוכנעת יותר שהיא צודקת, שהיא לא רוצה את העתיד שאמא שלה מציעה לה. בסוף הדיון, היא עמדה יחפה ורועדת בכותנת לילה, אחרי שאמא קרעה ממנה את השמלה וכל תכשיטיה אחרי שצרחה עליה כמה מילים חריפות שהיורש הממזר שמע מהגנרלים בשעת מועצות מלחמה, ולימד אותה בלחישות מהוסות.
''מאיפה הרעיון הזה נכנס לראש שלך בכלל? ממתי את חושבת שאת יכולה לסרב למתנה שלי?"
פלי שילבה את ידיה והסיטה את צמתה האדמונית לאחור בהנפת ראש החלטית הצידה.
''מתנות הן מתנות, לא עונש. אם אני לא רוצה אותה, אני יכולה להגיד לא, אחרת זו לא עסקה, זו כפיה. ואם תכפי על מישהו הכל, בסוף הוא ימרוד בך, וזו תהיה אלימות נוראית שלא לצורך. ממש כמו שקאסיוס הירוק כותב בספר שלו על-''
טעות.
ווריזיה צמצמה את עיניה בחשד
''את לעולם לא התעניינת בפוליטיקה, ואף פעם לא ראיתי אותך קוראת ספר של קאסיוס הירוק...''
פלי החווירה, כשהיא חשה ציפורניים ארוכות וקפואות חורקות כנגד מוחה, והיא עשתה את המיטב כדי לא לפלוט יבבה חנוקה כשדמעות קפואות זלגו על לחייה.
''אני מבינה.'' אמא שלה לחשה חרישית, חיוך נורא על שפתיה ''היורש הכניס לך רעיונות לראש, הא? אני אצטרך לדבר עם בל, שתגיד לילד שלה שיתרכז בעצמו, יהיו לו מספיק בעיות ומתנקשים על הראש גם בלי ההתערבות שלי.''
היא תופפה על סנטרה, מביטה בילדה שלפני רגע עמדה איתן, שהכאב והפחד גרמו לה ליפול על ברכיה
''ובכן, במקרה הזה, עלי להיפטר מהיורש, אבל את זה אני לא יכולה לעשות. אבל...'' היא חשפה שיניים ארוכות ונוצצות ''את לא חייבת להיות כאן כדי לפגוש אותו יותר...אי פעם.''
היא נקשה באצבעותיה, ועיניה האדומות והנפוחות של פלי מצמצו בתדהמה כשהחדר חזר למצבו הרגיל, כאילו מעולם לא התווכחו.
''עוד שלוש דקות, אנחנו נצא למצודת טופר-כפור. אני בטוחה שהמלכה תסלח לי על היעלמותי המהירה למטרות חינוכיות. את תיוותרי שם עד ששמו של הנסיך יעלם מן העולם ומזכרונך, ואז אנחנו נדון שוב בעניין המתנה שלך.''
היא שלחה אצבעות ארוכות כדי לאחוז במפרק ידה של פלי, אבל זו נטעה את עצמה במקומה.
''ילדה חצופה, בואי, עכשיו. אל תגרמי לי להכריח אותך.''
''לא'', לחשה פלי, קולה שבור ומיואש.
''לא מה? לא להכריח אותך? את לא רוצה לבחון אותי, ילדה. בואי'' האחיזה התהדקה ופלי החלה להרגיש את הקור צורב לתוך עורה. אבל היא לא זזה
''אני לא אבוא איתך. אני לא צריכה לחכות במבצר
אני...אני אקח את הלהב.''
ווריזיה שמטה אותה על השטיח המרופד והסתובבה להביט בה
''איזה מן תכסיס זה?"
פלי התאמצה להיעמד, והישירה עיניים עייפות אל אימה
''לא תכסיס, עסקה. אני לוקחת את הלהב, את-'' היא בלעה יפחה ''את לא לוקחת אותי ממנו.''
החיוך חזר לפניה של ווריזיה
''עשינו עסקה, ילדונת''.
וכך, הלהב עבר לרשותה של פלי. ווריזיה החלה לאמן אותה באופן פרטי בשימוש הראוי בנשק העתיק, בשמירה על אופיו החשאי.
ועכשיו, כנושאת הלהב, היא קיבלה את האחריות הראשונה שלה. לצאת למשימה, בשם הממלכה. אולי לעזור לילד יפה העיניים שבשבילו היא קיבלה על עצמה את משא הלהב מלכתחילה.
אבל כוונותיהן של פיות הן תמיד זדוניות, ומי שנכנס לעסקה איתן תמיד יפסיד.
אז כאשר פלי אורזת את בגדיה והציוד שלה למסע, כאשר היא עומדת מוכנה כשהקמע הקטן של הלהב אחוז בידה, היא לא יכולה שלא לתהות.
איך ווריזיה הולכת לנצל אותה הפעם?
