• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות

כוחם של אלפים - עץ משחק (PF2) [4/4]

נושא
יומן

ליזי

פונדקאי ותיק
כוחם של אלפים

ספר ראשון - קסם אצור
פרק ראשון - הסתגלות




"תתמסר לזעם שלך, ילד חלש" הפרצוף המחייך ספק לוחש ספק צועק, בעוד הרעמים והברקים סוערים סביבך, "אם רק לא היית כזה מפסידן גמור כבר היית מלך הסאוונה ממזמן" אתה יודע שזה סיוט, אבל אתה מסתכל מסביבך ולא מוצא שום מקום לברוח אליו, אתה רק רוצה שזה יגמר, והקול של הפרצוף הופך כמעט לצחוק חולני, "מי צריך משפחה או ידע כשיש לך כוח, כוח אדיר, רק תתמסר אלי לחלוטין ואני אהפוך אותך ל-"

אתה מתעורר בבהלה, קולות הרעמים מתחלפים בקולו השקט של גשם המטפטף על גג הקארוון שנרדמת בו. אתה מרגיש את סוסי הפוני אשר סוחבים את העגלה נעצרים בפתאומיות.

"הגענו!" קורא קולו של דוד אובאבא, אחד מהדודים והדודות הרבים שלך, שהחליט בהתרגשות לפני כמה ימים שהוא יקח אותך אישית למאגאמביה. אתה יוצא מהקראוון, ואתם מתחילים להוריד את התיקים שלך.

לאחר מה שמרגיש כמו נצח, בו הדוד מספר לך כמה הוא גאה בך, וכמה הוא תמיד ידע שתצליח ותגיע לגדולות למרות כל הקשיים, ולאחר משהו כמו שלוש מאות חיבוקים ונשיקות, הוא סוף סוף נפרד ממך לשלום, ומכוון את סוסי הפוני שלו חזרה הביתה. אתה צופה בו עוזב, ויודע שאין דרך חזור כעת – אתה תאלץ להשלים את לימודיך בידיעה שמקור הקסם שלך אינו מסתמך על יכולותיך הטבעיות בלבד.

אתה אוסף את התיקים שלך ונכנס בשער הכניסה. במהרה, עוד שלושה תלמידים צעירים מגיעים גם הם אל שער הכניסה. מה חייך החדשים יביאו איתם?


אומרים שהזמן עובר לאט כשמתרגשים. אולי בגלל זה הנסיעה הזאת הרגישה לך כמו נצח.

כבר כמה ימים שאת רוכבת בעגלה אל עבר המאגמביה, עם איזה בריון שאבא שלך שלח. כמובן שהבחור הוא לא מהסוג הפטפטן, לכן נאלצת להיות כל הנסיעה עם מחשבותיך. הרגשות המעורבים שהטרידו אותך מאז הודיע אביך שאת הולכת להתחיל ללמוד אכלו אותך מבפנים – האם זאת האפשרות שלך לחיות חיים רגילים סוף סוף, מבלי שהוא ינהל כל דקה מיומך, האם זאת ההזדמנות להנות משנות הצעירות שלך ולהכיר חברים חדשים, או אפילו מעבר לכך? ומצד שני, האם את באמת יכולה להנות מהחופש בידיעה שהוא תמיד מביט, תמיד מצפה, תמיד מתאכזב? הגשם הנוטף על גג הקראוון, חד גווני ותמידי, לא מצליח להרגיע את מוחך הקודח. את תמיד אוהבת להעמיד פני נונ-שאלאנט, אבל ברגע זה את יודעת שגם לך לפעמים קשה להסביר את הסערה המתחוללת בפנים. מי את, קאי, ומה את רוצה מחייך?

רצף המחשבות שלך נקטע בעוד הסוסים נעצרים בפתאומיות. "אנחנו כאן, גבירתי." אומר לך הבריון. למרות שהקול שלו קר ופניו רציניות, את מזהה את הבהלה התהומית שבדבריו. הוא יודע שהוא חייב לבחור כל מילה בקפידה, כל החלטה בכובד ראש. כל טעות קטנה שלא יעשה, והוא עלול שלא לחזור בחיים מהטיול הקטן הזה. אלו הם החיים כשאתה עובד עבור העבריין החזק ביותר בצד הזה של גולאריון.

הבחור עוזר לך לאסוף את תיקיך ולהתארגן. "זה הכל, אם כן, גבירתי." הוא אומר. "לפני שאעזוב אותך, אביך ביקש שאומר לך משהו." הוא מרשה לעצמו להסס לרגע. "הוא ביקש שאזכיר לך שהוא מצפה לגדולות ממך. הוא יודע שלא תאכזבי אותו." הבריון קופא לרגע, ואז אומר, "לימודים מוצלחים, גבירתי." את מביטה בבריון לוקח את הסוסים ומסתובב, חוזר חזרה הביתה. את מבינה שכעת, אין דרך חזרה.

את לוקחת את תיקיך וצועדת אל תוך הקמפוס. במהרה, עוד שלושה תלמידים מצטרפים אליך בשער הכניסה. מה חייך החדשים במאגמביה יביאו איתם?


רוחות נושבות, דשא וטל טרי תחת רגליך, ריחות של פריחה ועלים נידפים באוויר. זכרונות מהבית שלא עזבת מעולם עד לפני כמה ימים מחליטים לתפוס את שנתך דווקא כעת. אתה לא יכול שלא לתהות אם תרגיש כמיהה אל ביתך, או שמא תתרגל במהירות אל האקדמיה ולא תרצה לחזור. זיכרון אחד, עם זאת, חזק אצלך יותר מכל האחרים. עץ הערבה הקדוש, עם השד הנורא הישן בחיקו. אותה אבן אכזרית, הסיבה שהשבט שלח אותך ללמוד. אתה מלא בנחישות למלא את המטלה שקיבלת, אך האם אתה ראוי? מה אם תיכשל בלימודיך – האם הכהן הגדול ימות, ואיתו ימות כל השבט? ובכלל, האם סלע מסכן שכזה יכול להגדיר לך את חייך? האם זוהי מטרתך היחידה, או שיש משהו אחר שתרצה להשיג בחיים? ומה יגידו אנשי השבט אם זה המקרה?

רצף המחשבות הנתווה כמו רשת בחלומותיך נקטע לפתע בעוד עכבישי הענק הסוחבים את העגלה שלך נעצרים. אתה מתעורר, ומגלה שגשם קל התחיל לטפטף עליך. "הגענו!" אתה שומע את שלושת הוריך צוהלים כמעט בבת אחת.

אתה יורד מהעגלה, והוריך עוזרים לך לאסוף את תיקיך המעטים. לאחר כמה דקות המרגישות מעט כמו נצח, בהן הוריך מסבירים כמה הם אוהבים וגאים בך, ומוודאים שאתה מרגיש בטוח, ושיש לך מספיק בגדים חמים וחטיפים, ואחד מהם מנסה לשכנע את השניים האחרים לוותר על כל העניין ולקחת אותך חזרה, הם לבסוף נפרדים ממך לשלום בדמעות שמחה, לוקחים את עכבישי הענק וחוזרים חזרה, הביתה אל השבט.

אתה לוקח את תיקיך וצועד אל תוך הקמפוס. במהרה, עוד שלושה תלמידים מצטרפים אליך בשער הכניסה. מה חייך החדשים במאגמביה יביאו איתם?


גשם רך שנוטף בקלות על ראשך. צמרות עצים ירוקות רוקדות ברוח. ריחות של אדמה רטובה באוויר. דברים כל כך חדשים וזרים לך, שיצא לך לחוות כל כך מעט בביתך התת קרקעי, וכאילו התרסקו עליך בבת אחת בשבועות האחרונים. את יושבת בעגלה של עגלון זקן ביחד עם פרופסור טריאק, אשר מתגלגלת לאיטה ברחובות נאנטאמבו הריקים מאדם בשל הגשמים. בהתבוננותך בבנייני העיר הגדולים, את לא יכולה להתכחש לסערת הרגשות המתחוללת בליבך. האם עשית את ההחלטה הנכונה בכך שעזבת את ביתך לטובת הלימודים? האם היה זה נכון ללכת בעקבות דרכה של סבתך, אותה שיסק שנשפטה בחומרה על ידי כלל הקהילה? האם שיסק בכלל נועדו לצאת מהמחילות וההרים, להתערבב בין אנשים אחרים? או שאולי אכן עליך ללכת בעקבות הלב שלך, ללמוד ולהשכיל, ולהכיר גם תרבויות אחרות? אך האם בכלל תצליחי להסתדר בחברה כה שונה מזאת שאת מכירה?

רצף מחשבותיך נקטע לפתע כשהסוסים נעצרים. "הגענו!" קורא העגלון הזקן. טריאק עוזר לך לצאת מהעגלה ולאסוף את תיקיך המעטים. לאחר שהוא מוודא שהכל במקום, הוא אומר בטון היבש אך המכובד שלו, "יקירתי, הלימודים שלך ככלל והשבועות הקרובים בפרט לא הולכים להיות קלים. בתור תלמידה במאגאמביה, ובתור שיסק במיוחד, את הולכת לצבור חוויות רבות וידע גדול, אך את תאלצי לעבוד קשה עבורו. אם אי פעם תרגישי שאת זקוקה למשהו, כל דבר, תמצאי אותי במשרד שלי – אשתדל לדאוג לך." הוא מביט באוויר, ועל פניו מבט אמיתי של חשש. "יש לי עוד כמה סידורים בעיר, לכן אני משאיר אותך כאן – המורה האחראי עליך תכף ימצא אותך, בוודאי. וסיקיניק..." נראה שהוא רוצה לומר משהו, אך מהסס. "אני בטוח שסבתא שלך תהיה גאה בך כשתחזרי. בהצלחה בלימודים."

העגלון מסובב את סוסיו, משאיר אותך לבדך בגשם. את מביטה בהם עוזבים לרגע, ואז לוקחת את תיקיך ונכנסת אל הקמפוס. במהרה, עוד שלושה תלמידים מצטרפים אליך בשער הכניסה. מה חייך החדשים במאגמביה יביאו איתם?

-----------------------------------------------------------------------

האיש-הזקן ג'אטאמבה היה האדם החזק ביותר בעולם. בכל מקום אליו הלך, הוא הפיץ תקווה ואור לכל האנשים סביבו. כל היצורים הטובים בעולם נתנו כבוד לג'אטאמבה, ובאו אליו לספר לו סודות. כל היצורים האכזריים הכריזו עליו מלחמה, אבל ג'אטאמבה גנז את הקסם שלהם וגירש אותם. בדרך זו, ג'אטאמבה הפך עולם של אפר אל הארץ היפייפיה שאנו מכירים היום. הוא מילא את הארץ בדגים וחיות, שתל דגנים ועצי דקל, ומילא את האדמה בחול אדום ובטטות. היצורים האכזריים יללו בעודם צופים בממלכות האפר והפחד שלהם משתנים לארצות מדהימות ועשירות ביופיין, אך הם כולם פחדו יותר מדי מג'אטאמבה מכדי לעשות משהו בנידון.

יום אחד, רוח מרשעת של מזל רע ריחפה לה בין העשבים. היא הייתה צעירה מדי מכדי לדעת את גבולותיה, וחשבה לעצמה, "אני אנקום את נקמת כל היצורים הרעים בג'אטאמבה ואצחק על האומללות שלו!". הרוח ריחפה אל הכפר הקרוב ושאלה היכן נמצא ג'אטאמבה, אך איש לא ידע לענות לה. היא שאלה אם כך, היכן נמצאים אוצרותיו של ג'אטאמבה, אך איש לא ידע על אף אוצר שהוא החזיק. היא שאלה הין היו נשותיו ובעליו של ג'אטאמבה, אך האנשים לא הכירו אף אחד עימו הוא התחתן. היא שאלה היכן היו נשקיו של ג'אטאמבה, אך כלי הנשק החזק ביותר של המג הזקן תמיד היה הידע שהוא שמר בראשו.

מתוסכלת, הרוח הקטנה התעצבנה, "איזה מין אדם גדול הוא אותו ג'אטאמבה, אם אין לו אוצרות, לא נשים, לא בעלים, לא כלי נשק, ולא ילדים?"

אך לג'אטאמבה היו הרבה ילדים, האנשים ענו לה, והראו לרוח הקטנה את העיר האדיר נאנטאמבו שם אלפי על גבי אלפי תלמידים למדו, עבדו, ועזרו אחד לשני, הכל לפי דבריו של ג'אטאמבה. הרוח הקטנה החליטה שאם היא לא יכולה לנקום בג'אטאמבה, היא תנקום בילדיו במקום. הרוח הקשיבה עד אשר היא שמעה קול שסיפר לה איך להכנס פנימה. בעוקבה אחרי הקול, היא זחלה אל תוך העיר דרך חריצים קטנים בקירות הבניינים, כה קטנים עד שאפילו נמלה הייתה נאלצת להתכופף כדי להכנס דרכם. אך תלמידיו של ג'אטאמבה תפסו את הרוח והשליכו אותה החוצה כמו נחש-דשא בלתי מזיק. הרוח הייתה כעוסה במיוחד על הדרך בה התנהגו אליה אך לא יכלה לעשות דבר לבדה, ולכן חיפשה אחרות כמוה בכדי להתגנב חזרה אל העיר ביחד, כאשר חגיגות הסיחו את דעתם של תלמידיו של ג'אטאמבה...




זוהי לא בדיוק הצורה שציפיתם בה היום הראשון שלכם בלימודים יתחיל.

הגשם החזק של סוף הקיץ מרטיב אתכם לשד עצמותיכם. נראה שהבוקר הביא עימו את אחת הסופות הטרופיות שנראה שנמשכות אל מרחבי המאוונגי כמו עש למנורה. הקמפוס היפייפה של המאגאמביה, עליו שמעתם כל כך הרבה בסיפורים, מוסתר כעת על ידי הגשמים ונראה לא יותר מאפור ועגמומי. אתם עומדים בשער הכניסה, בשקט, סחוטים – אולי אתם מאפשרים לגשם לאמלל אתכם ביום שכזה, ואולי אתם לא מאפשרים לו לעצור את ההתרגשות הפועמת בליבכם.

בסופו של דבר, אתם רואים דמות מתקרבת אליכם – גבר בשנות הארבעים לחייו, קירח, אשר לובש בגדים צבעוניים ואוחז במטה.
1636237730693.png
הוא מגיע אליכם ומחייך, עיניו משדרות חמימות. הוא מדבר בקול נעים ונינוח – "ברוכים הבאים לביתכם החדש, תלמידים. אני אהיה המורה האחראי עליכם בתקופת ההסתגלות הקרובה שלכם – אתם יכולים לקרוא לי המורה אוט. לרוב אני אוהב להתחיל עם נאום קטן על ההיסטוריה של בית הספר שלנו ועל האחריות שמצפה לכל אחת ואחד מכם-" הוא מביט השמיימה ומגחך, "-אך נראה שהעולם החליט לחסוך לכם את בלבולי השכל שלי היום. בואו אחרי, נמצא מקום קצת יותר יבש לדבר בו."

הוא מוביל את ארבעתכם בין הבניינים הרבים של הקמפוס, אל תוך ביתן קטן אך נעים. בחדר בוער אח, והוא מצויד בפופים צבעוניים, דגלים וענפים התלויים מהתקרה, והרבה ספרים המפוזרים סביבכם. קולות חלושים של ציפורים ושאר בעלי חיים קטנים נשמעים מרחבי החדר. המורה אוט מתיישב לצד שולחן עבודה מעץ, ומחווה בידו אל הפופים – "אתם מוזמנים לשבת. ברוכים הבאים אל המשרד שלי – חשוב לי שתדעו שאני זמין כאן תמיד, לכל בעיה או צורך שתרגישו, אתם מוזמנים לבוא אלי." הוא מחייך. "ובכן, הבה ניגש לעניין – אנחנו נתחיל בראיון קטן שכל תלמיד חדש במאגאמביה צריך לעבור. הראיון יעזור לי להכיר אתכם טוב יותר, וגם יאפשר לכם להכיר אחד את השנייה. נתחיל עם שאלה פשוטה, אך אולי הכי חשובה – ספרו לי מי אתם, ומה הוא הדבר שהכי מעניין אתכם?"



OUT
ברוכים הבאים למשחק!
אשמח שכשאתם עונים על השאלה, תתארו לכולם את הדמות שלכם.
 
עריכה אחרונה:

אביעד

פונדקאי ותיק
ראהאזיק משתרע על פוף בצורת האדם שלו - גבוהה ונראית מעט מגושמת, עונה על השאלה. "אני ראהאזיק, הגעתי לפה די מקרוב, משבט מטפחי העצים." הוא אומר, מסיט את הראסטות שלו לצדדים כדי שלא יסתירו לו את שדה הראייה. "ומה שהכי מעניין אותי זה מקצוע האגרונומיה - תורת הצמחים. הצמחים הם יצורים נפלאים, לכל אחד האישיות שלו והתכונות שעושות אותו מיוחד ושימושי למגוון מטרות שונות!" הוא מסיים, מסיט שוב את הראסטות שנופלות לו על הפנים.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
סיקיניק בוחנת את הפופים בתהייה אם כדאי לה להעליב את המורה בסירוב לשבת או שהוא יפגע יותר כשנוצותיה הדוקרניות יחדרו אל אחד הפופים שלו ויהרסו אותו. כשהיסוס וביישנות בקולה סיקיניק שואלת "אתה בטוח שאני יכולה לשבת כאן?" כשהיא מחווה לעבר הקוצים הנמצאים ברגליה המכוסות בחצאית רחבה. בעצם, ניכר שכל בגדיה רחבים, רפויים ונושמים כדי שלא יפריעו לנוצות. מעבר לנוצות ולבגדים המותאמים להם המאפיין הכי בולט בסיקיניק הוא נזם הכסף באפה אותו היא עונדת כדי למשוך את תשומת הלב מעיניה שבצבע ענבר.
"אני סיקיניק, אני גרה בעיר כבר כמה חודשים ואני שמחה להתחיל ללמוד במאגאמביה." כשהיא מדברת אתם שמים לב לניביה הלבנים, "אני מתעניינת בטבע, ארקנה, פילוסופיה, תיאוריות אזוטריות, מיסטיקה ויצורים על טבעיים, אך מה שאני הכי הייתי רוצה ללמוד אלו סודות קסומים."
 

yds

פונדקאי ותיק
הגמד הצעיר מחייך חיוך לחוץ, מעביר אצבעות עבות בזקנו החום-שחור, שקלוע בצמות קצרות שבקושי עוקפות את הסנטר, כדי להוציא ממנו את הטיפות. הפיקטוגרמות הדקיקות שמסומנות על לחייו ומצחו נחשפות רגע כשהוא מניע את פניו מצד לצד והן מבריקות באור האש שבאח.

''אני דיבוקו...ראטיף. ממשפחת ראטיף, שומרי הבאובב הזקן, יש לי אחות ושני בני דודים באקדמיה כרגע'' הוא ממלמל את שם המשפחה שלו במהירות ואז מפנה את מבטו לעבר ראהאזיק ''כן, אני גם עבדתי עם צמחים, אני אוהב צמחים'' הוא צוחק ומעביר יד על הגלימה שלו, שארוגה מענפים ועלים, ואז ידיו עוברות למולל את השוליים הצבועים בפס אדום ועבה של חצאית הצמר הגסה שלו ''אבל האמת, נראה לי שהקריאה שלי היא דווקא עם..על...אל חיות, אני מניח. יש לי קשר טוב איתן, ואני חושב שחלק חשוב מהבנת הטבע והקשר איתו הוא הבנה של החיות שבו, של הקסם בהן.''
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק

בת האנוש מושכת את תשומת הלב שלכם, יכול להיות שזה בגלל היופי המעט מוגזם שלה, שללא ספק מקורו בגנים טובים אבל גם בהרבה טיפוח אישי, השיער שלה מסורק בצורה לא אופיינת לאזור הזה, מעבר לצבעו הזהוב שללא נספק נצבע מס' פעמים על מנת להעניק את המראה הזה, ולא מצליח לחשוף אפילו שורש שיערה חומה אחת על ראשה. התספורת שלה מסודרת בקארה חלק, אף שערה אחת לא נמצאת של במקומה. נראה שאפילו טיפות הגשם זולגות מגופה בקצב מסדור ושקט.

העניין המשמעותי ביותר בה הוא תווי הפנים שלה, העיניים שלה מלוכסנות מעט לצדדים, מקורם בדם עתיק מארץ רחוקה ומעבר להרים אינסופיים, אבל יש בה גם משהו מקומי יותר, שמעניק לעורה גוון ביניים בין חיוורון לקהות עור מקומית. היא בת של שתי עולמות, לפחות בדם שלה אם לא בתרבות שלה. היא בוחנת את הכל ומביטה בכל מה שסביבה במבט רעב, כעט כאילו היא חיית טרף שמחפשת את הצייד הבא שלה..

היא לובשת בגדים מבדים שיובאו לכאן או נתפרו על ידי אמנים מרחוק, כמעט כאילו היא נתלשה מאיזה מקום אחר והושמה בשטח הזה, חשופה לעולם חדש שהיא רוצה לטרוף, בעוד מסתירה משהו תחת מעטה הלבוש הזה. הגוף שלה חטוב מספיק כדי להבהיר שהיא אומנה באופן רציני, אבל לא חטוב מכדי לשבור את הגזרה הדקה שלה.
"קאי" היא עונה בקול חסר מבטא, מה שללא ספק חושף את העובדה שהיא מקומית, אפילו עם השפה הזו היא לא בדיוק השפה שהיא הייתה רגילה לדבר בה, "קאי מנדלה." היא אומרת שוב בעודה מתיישבת בעדינות על הרצפה, רגילה משולבות אחת בשנייה ומעניקות לה יציבות גם לאא צורך בכסא.
היא נושכת שפתיים לרגע, עינייה הירוקות סוקרות שוב את כל הנוחכים בחדר, מחלקות אותם לקבוצות ולתפקידים. "אני רוצה לדעת הכל." היא אומרת, כמעט כאילו מדובר בטקסט כלשהו שהיא חזרה עליו מס' פעמים בראשה.
 

ליזי

פונדקאי ותיק
המורה אוט מחייך ומהנהן. "אני שמח לפגוש את ארבעתכם."
"ראהאזיק, אני שמח לקבל את החבר הראשון משבט מטפחי העצים למאגאמביה. אני מקווה שתרגיש בנוח בביתך החדש. ואם אגרונומיה מעניינת אותך, אני בטוח שתמצא את הקורסים שלנו על תורת הצמחים מרתקים!"
"סיקיניק, טוב לראות שהדור הצעיר של השיסק לא איבדו את הצמאון לידע. כבר כמה שנים טובות שלא הגיעו תלמידים שיסק חדשים לבית ספרנו, ואני סמוך ובטוח שתפרחי ותצליחי כאן." אוט מעביר לסיקניק כסא עץ, בכדי שתרגיש בנוח לשבת עם כולם.
"דיבוקו, השם ראטיף הוא שם מוכר ומכובד מזה שנים רבות במאגאמביה. לכבוד הוא לי להדריך בן לשבט כה ראוי להערכה, אך אנא, אל תתן לשם המשפחה שלך להכביד עליך עם ציפיות - אני מקווה שגם תצליח להנות מתקופתך כאן."
"קאי, שמך הולך לפניך - קיבלנו את ההמלצה עבורך מהברון אסטרוס המכובד. למעשה, את התלמידה הראשונה עליה הוא המליץ אי פעם! אני מלא תקווה שתממשי כאן את הפוטנציאל עליו הוא הרחיב כה רבות במכתבו, ובנוסף שתביאי רעיונות ותרבויות חדשות לבית ספרנו."
"ובכן, יש לי עוד מספר שאלות אליכם, ואז נעבור למשהו קצת שונה. ראשית, אשמח שכל אחד יספר מה לדעתו החוזקה הכי גדולה שלו. שנית, ספרו לי מה אתם מחפשים להשיג במאגאמביה - מדוע נרשמתם ללימודים? לבסוף, לאחר שתזכו במה שתרצו להשיג, מה הן המטרות שתרצו להגיע אליהן בחיים? כמובן, אני לא מצפה לתשובות עמוקות ופילוסופיות - ספרו לי מה שעולה לראשיכם בנושאים הללו. גם 'עוד לא חשבתי על כך' זאת תשובה מצויינת." הוא מחייך חיוך חמים.
 

אביעד

פונדקאי ותיק
ראהאזיק פותח בדברים ראשון: "נרשמתי ללימודים כדי ללמוד שתי אסכולות של קסם - מאגי וקדמוני, וכדי להילחם בשדים עם הקסם הזה ולהשיב את הג'ונגלים למצב הטבעי שלהם, לפני שהשדים הגיעו," הוא עונה במהירות, קצת מהסס "אבל אמרו לי שכמה שאני אתמקד בלימודים, אי אפשר לרכוש פה השכלה בלי לרכוש חברים, ואני לא מתכוון להתעלם מהעצה הזאת!" הוא צוחק.
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
קאי שקטה לרגע, נראה שהיא מעולם לא נשאלה את השאלה לפני ומעולם לא הייתה צריכה לחשוב על זה, אחרי רגע של מחשבה היא פוצה את פיה "אני בלתי ניתנת לעצירה." היא אומרת, מצטטת איזה משפט שנאמר לה פעם על ידי אביה. "ואני פה כדי שהקסם שלי יהיה חזק יותר." היא מוסיפה, מסתירה כל רמז לכך שהיא אולי לא שולטת בקסם שלה, או שהיא זקוקה לעזרה.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
"אני לומדת מהר ונרשמתי כי אני רוצה ללמוד עוד," סיקיניק עונה על שתי השאלות הראשונות בביטחון, אבל היא עוצרת רגע כדי לנסות לדמיין את הרגע בו היא תבין שלא נשאר לה מה ללמוד ומושכת מעט זמן לפני שהיא ממשיכה, "מה אני אעשה אחרי שאני אדע הכל ואת כל הסודות הקסומים? בהנחה שהדבר בכלל אפשרי, אני אמציא ידע חדש וסודות חדשים..." הקול סיקיניק הולך ונחלש כשהיא מנסה לשקוע בפנטזיה שלה ולחשוב מה זה גורם לה להרגיש.
 

yds

פונדקאי ותיק
דיבוקו מחייך חיוך רחב, וניתן לראות את הליטושים העדינים והכסופים על שיניו הלבנות והרחבות, פרקטלים זעירים שדומים לקעקועים על לחייו 'כדי להמשיך את המורשת המשפחתית שלי, אני חושב. זה חשוב מאוד שנעשה מה שאנחנו יוכלים, היכן שאנחנו יכולים, למען מטרות גדולות מעצמנו." הוא מסיים את המשפט האחרון במהירות, ואז ממהר לנעוץ מבטים בשאר חבריו לקבוצה, תוהה איך הם יגיבו לאמירה הפומפוזית שלו, חושש שהוא אולי תייג את עצמו מהר מדי.
טוב, היית צריך לחשוב על זה לפני שדיברת, גאון
 

ליזי

פונדקאי ותיק
אוט מהנהן באישור כשהוא שומע את תשובותיכם לשאלה - עם זאת, ניתן לראות כי תשובתה של קאי מטרידה את מנוחתו מעט.
"טוב מאוד. כעת, נעבור לחלק הבא בראיון שלנו - סדרה של מבחנים קצרים הבוחנים את יכולת המחשבה שלכם. לא לדאוג - אלו לא מבחנים שתקבלו עליהם ציון או שתוכלו להיכשל בהם." הוא מסביר בחיוך מתנצל, "המטרה היא שאכיר מעט את דרך החשיבה שלכם, ולראות כיצד אתם מצליחים לפתור בעיות כקבוצה. נסו לחשוב מחוץ לקופסה - מותר לכם להשתמש בקסם, כמובן, אך זכרו שיש גם קסם בפתרונות יום-יומיים."
"נתחיל במשהו קל." אוט מוציא פמוט קטן עם נר מהמגירה שלו ומניח על השולחן. "האם אתם יכולים להדליק את הנר הזה, מבלי להשתמש בגפרורים או אבן צור?"

OUT
מעבר לסיבות הפלאפיות, החלק הבא נועד גם לתת לכם לשחק קצת עם הלחשים והיכולות של הדמויות שלכם, ולראות מה כל אחד מסוגל לעשות. אז מי שעוד לא סיים את הדפ"ד שלו, אשמח שתסיימו לפני שתמשיכו להגיב
 

אביעד

פונדקאי ותיק
ראהאזיק ניגש למשימה ראשון. הוא מטיל לחשון קטן ופשוט, מהסוג שעושה כל מיני דברים קטנים וחסי חשיבות, אבל יכולים להדליק נר. "זה לחש די בסיסי," הוא מצטנע, "אני עוד לא מכיר לחשים חזקים יותר מזה."
 

yds

פונדקאי ותיק
דיבוקו ממשיך לחייך, ולוקח נשימה עמוקה. הוא עוצם את עיניו, ולרגע נראה כמתפלל - לאו דווקא לכוח גבוה בבקשה שיעניק לו את הקסם, אלא יותר כמקווה שיצליח- ומעביר את ידו קרוב לנר. ניצוץ בוהק מסתחרר סביב אצבעותיו, מתארך לרגע לצורתה של צ'יטה מזנקת, שמתנגשת בפתילת הנר ומציתה אותה בלהבה אדומה שבוערת לרגע, ואז הוא ממהר לכבות אותה.
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
קאי מושכת כתפיים ומעניקה מבט של כאילו הדבר נמצא מתחת לכבודה, לאחר מכאן היא פשוט מביטה על אחד הנרות הדולקים ובכוח המחשבה שלה גורמת לו לרחף לעבר הפמוט ולהדליק את הנר שלה.
אביה תמיד אמר שאם מישהו אחר יכול לעשות את העבודה בשבילך, תן לו.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
כשסיקיניק רואה את האחרים מטילים את לחשיהם בלי לומר מילה אפשר לראות מעט קנאה על פניה, אך הקנאה מתחלפת בריכוז כשהיא מניעה את ידה לעבר נר ואומרת בקול חזק וברור "פרמלירה לוגה". לחשון היוצר להבה קטנטנה בידה בה היא משתמשת כדי להדליק נר, אך הלהבה לא נכבית מיד ורק לאחר שהריכוז על פניה גובר הלהבה מועילה בטובה להתפוגג. מיד לאחד שהלהבה נכבית סיקיניק נושמת בהקלה ולחייה מאדימות מעט.
 

ליזי

פונדקאי ותיק
אוט מהנהן ברצון כשכולם מצליחים להדליק את הנר. "נעבור למבחן הבא." הוא שורק מנגינה נעימה, ולפתע ציפור שליו כחולה מרחפת לה מאחד הכלובים התלויים מהתקרה ונוחתת על כתפו של המורה. "האם אתם יכולים להשיג נוצה מהציפור הזאת מבלי לתלוש אחת בעצמכם?"
 

אביעד

פונדקאי ותיק
ראהאזיק ניגש אל המורה, ומדבר כמה מילים בשפת הציפורים, משכנע את הציפור לעלות על כתפו. "הנה, כל נוצות הציפור אצלי ולא תלשתי אף אחת מהן." הוא אומר.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
סיקיניק שוקלת את המצב ומחליטה לנצל את ההיכרות שלה עם הרגלי הציפורים, כיסא העץ שקיבלה והאקרובטיקה שלה כדי לעמוד על משענת הכיסא ולהוציא מהכלוב של הציפור נוצה שנשרה בעת שהציפור ניקתה את נוצותיה בעבר.

META:
אקרובטיקה: 12+7=19
 

ליזי

פונדקאי ותיק
"בוחרים להתחכם, אה?" אוט מצחקק קלות, "מצויין - אני מעריך תלמידים שחושבים מחוץ לקופסא. ותגלו שתכונה זאת תעזור לכם בהמשך הדרך במאגאמביה."
"בואו ננסה משהו יותר מסובך." בעוד הציפור מתעופפת מכתפו של ראהאזיק חזרה אל הכלוב שלה, המורה אוט מניח כלוב אחר על השולחן ומוציא ממנו נחש פיתון קטן עם קשקשים חומים-צהובים. "האם אתם יכולים ללמוד סוד מהנחש הזה?"
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
קאי כמעט שמחה לגלות שהיא לא צריכה להשפיע על הציפור, בכנות היא הייתה מוחצת אותה עם השוט שלה ואז מרימה את אחת הנוצות המפוזרות בחדר. היא לא באמת אוהבת ציפורים.
אבל נחשים? אביה התעסק עם צפעים עוד בתקופה שהיורש השקרי ניסה לתפוס את השלטון, היא נאה לה באיטיות ומרימה את הנחש במעט חוסר חן, היא לא בדיוק סגורה על איך לעשות את זה, אבל היא ראתה את אנשי "קאגה" עושים את זה כבר, כמה זה יכול להיות קשה. "אם מחזיקים את הנחש ככה," היא מחזיקה את הראש ביד לא יציבה, "אפשר לחלוב מהנחש את הערס שהוא מסתיר בין השיניים שלו." היא מציינת.
 
Top Bottom