• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

טבח על האוריין אקספרס - עץ משחק [מו"ד 5, 3/3]

לוקשייר גר בבית קטן, אבל נוח. גינה קטנה.
ידית ארד על הדלת. את הדלת פותחת משרתת חצי אלפית. היא נותנת מבט קצר סוגרת את הדלת.

הפעם לוקשייר פותח את הדלת. הוא נראה יותר נינוח בבית שלו.
"ישר ולעניין אני רואה." הוא נאנח. "זה לא סיפור קצר. אני חושש שתיאלץ לחלוק איתי כוס תה ועוגה שהעלמה טאיימרה הכינה.
 
"העיניים האלה ראו יותר מדי מכדי שתקרא לי איש צעיר." ראת' אומר ומעיף את היד שעל כתפו, "דאש יהיה בסדר, הוא שרד דברים יותר גרועים ממוות קטן. ואתה תתחיל לעבוד, יש לנו הרבה ציוד להעביר לעיר." הוא שולח את הזקן לעבודתו, וממשיך לארגן את השיירה.

ראת' מוביל את השיירה קדימה, ונעלם לפני שהגבירה שער-ברזל מציגה את הקבוצה כגיבורים. הוא מסתכל מהקהל, מסמן לוורדר לשלום, והולך. יוצא מהעיר. דאש מצטרף אליו באמצע הדרך, מתגשם יש מאין. ראת' לקח את העבודה הזו כטובה אישית, וכדרך לדחות את החזרה הביתה. אבל הוא לא יכול לדחות את זה יותר.

הוא מגרד את דאש מתחת לסנטר ומזנק על האוכף, דוהר אל השממה הטאלנטלית, הביתה.

OUT
ראת' סיים את הסיפור שלו, אין לו סיבה להמשיך- ולי אין דמות אחרת שארצה לשחק, אז אני פורש מהמשחק. היה כיף לשחק עם כולכם, ובהצלחה בהמשך ההרפתקה!
 
העניין שלי הוא אנשים, ארגונים או מקומות אליהם הוא קשור. הנתונים מצביעים על כך שההתקפה על הרכבת הייתה חלק מתוכנית גדולה יותר אשר ניתן להניח שעדיין מתקיימת. כל ידע שיש לך על הקשרים של החליפאי יכולים להועיל לגילוי השלבים הבאים של התוכנית ועצירתם."
 
לוקשייר שותק לרגע ארוך. מצית מקטרת.
"זה בדיוק העניין. נאבקתי מול ראנדום במשך שנים. הוא הפך אותי למי שאני היום. תמיד נסיתי לעציר אותו, ואיכשהו הוא תמיד צעד אחד לפניי. יש פושעים שמונעים מחמדנות. או לפחות זעם. קנאה. אבל בשבילו זה הכול.. משחק." מביט אחורה, בתת מודע מחווה אל החלק בדירה שבו אמו גרה.
"ופה ושם הוא ניצל אנשים, או שיתף פעולה... אבל מעולם לא הייתי מדמיין אותו עובד במסגרת ארגון גדול יותר'
 
מירו שוקל את מילותיו של לוקשייר.
"לפי דבריך אני מניח כי ראנדום היה מונע משילוב של הנאה מגרימת כאב ורצון לאתגר את עצמו, ביחוד כנגד מישהו אחר, האם אתה מסכים להגדרה זאת?
אם כן, איזה אחד מהמניעים היה חזק יותר אצלו?
נראה כי הוא היה חלק בתוכנית ארוכת טווח, האם אתה חושב שהוא היה משקיע השקעה כזאת משל זמן וסיכון מצידו כדי לפגוע בך?"
 
לוקשייר מפריח טבעת עשן חיוורת כמעט כמוהו.
"זה יהיר מצידי להניח שאני המטרה היחידה של ראנדום. וזהו בדיוק תמיד היה החסרון שלי מולו- מעולם לא הצלחתי להבין אותו. לא באמת." הוא נאנח.
"אולי אני צריך להיות יותר כמו ניקולא." הוא ממלמל.
"אני לא חושב שאפשר להפריד בין המניעים... אבל אני חושב שאם תכפה עלי לבחור.. זה האתגר. פעם אחת.. כשהיינו נערים עבדנו יחד." ואס הוא ממהר להוסיף. "אבל אני חושד, שאם ישנה קנוניה גדולה, הוא אולי היה מגלה אותה, איכשהו ותופס טרמפ עליה, יותר מאשר להצטרף ממש."
 
"אם כך, שייכותו של ראנדום לקבוצה אשר ביצעה את ההתקפה על הרכבת לא מלמדת אותנו דבר נוסף על הקבוצה.
האם יש לך תיאוריות לגבי זהות הקבוצה?
לפי הנתונים שיש בידינו מדובר בפלג קיצוני בתוך הדם של וול אשר משתמשת בקסם נקרומנסי לא סטנדרטי תחת הנהגת דמות הנשר האפור, דמות אשר אולי ואולי לא אותה נשר אפור אשר נלחם ומת נגד הצבא הקרנאת'י. לקבוצה יש רצון לפגוע בווליאר והם מוכנים להשתמש בכוחות חיצוניים כמו ראנדום או חבורת השודדים שהשתתפה בתקיפה על מנת להשיג את מטרותיהם."
 
הגבירה שער-חול מהנהנת ''כן, ראת' הפקיד אותם אצלי לפני שהוא יצא לכיוון מישורי טאלנטה.'' היא מגששת בכיס המדים הצבאי שלה, שולפת משם מעטפה מהודקת עם החותם של המשמר הקרנאת'י עליה ''שירתת את הממלכה שלך היטב, ניקולא. ווליאר היא בעלת חובך.''

היא מןשיטה לו את המעטפה ''לקחתי את החירות להניח שכבת הגנה נוספת על המכתב. המעטפה ניתנת לפתיחה רק בידי האנשים שיש להם את הסיווג הבטחןני לקרוא את המכתב, ואם היא תיגנב או תלקח באופן כלשהו, אשפי החיזוי שלנו יוכלו לעקוב אחרי החותמת בקלות יתרה.''

כאשר ניקולא שולח את ידו לקחת את המעטפה, אצבעותיה לרגע מתהדקות עליה. היא נועצת בו מבט חמור. ''תגיד לי...ניקולא, יש לי סיבה כלשהי לחשוד בך, לחשוב שהמניע שלך להשיג את המכתב הוא לאו דווקא להביא אותו ליעדו? אני לא יודעת אם שמעת משהו מהצוות של אלימאריי מאז הלילה ההוא, אבל אני כן. ובעוד שאני לא הולכת לחרוץ דין לפי הדעה הלא-מחמיאה שלה עליך ועל הקבוצה שלכם...אני לא הולכת להתעלם מראיות שמגישים לי לשולחן כשיש לי כאלו.''

הרן נאנחת, קולה העמוק מהדהד מחלל הבית הגדול שלה
''אלימאריי...כן, אני מכירה את השם הזה. אחד הילדות של יאראווי, נכון? היא מגיעה מהמערב, גדלה בשממות השדים והתגלגלה בין צבאות וקבוצות שכירי חרב עד שהיא נפלה לידיים של שלהבת הכסף. היא חלק ממעגל לפידי הכסף, קבוצת ההרפתקנים של האח טרפין...למה אתה רוצה לדעת? הסתבכת איתה?''

הצלקות שעל הקשקשים הזהובים על אצבעותיה, שמסמנים אותה כמבורכת של הנבואה הדרקונית, מבהיקות באור השמש של יום סתיו בהיר שמשתקף דרך חלונות הויטראז'
''באופן כללי, אם עשית את זה - אל. הילדה יכולה לגרום לנזק רציני כשהיא רוצה.''

למרות כל מה שהתרחש, השבועות הבאים המקרבים את ווליאר מהסתיו אל החורף עוברים בשקט יחסי. כמה מקרים קטנים, ללא התקלויות עם מעגל הלפידים הכסופים. העיר אט אט מתרוקנת כשהזרים עוזבים אותה, חיילים חוזרים למבצר הגולגולת וסוחרים אחרונים ממהרים לעשות את דרכם לבירה לפני סגירת הדרכים הסופית.

אחר צהריים קריר אחד, לוקשייר מקבל מבקר. אופה מקומי בשם ג'פראנס, שחי במרחק של שני רחובות מדירתו הקטנה של לוקשייר
''לוקשייר. אני רוצה להודות לך שוב על שהצלת את האספקה הזו. איני יודע איך הייתי עובר את החורף בשלום בלי עצי ההסקה והקמח שהצלתם. והאמת...'' הוא מביט סביב בעצבנות ''זה מה שבאתי לדבר עליו. אני חושב שמישהו מנסה לחבל באספקה שהבאתם, אולי מי שזמם להרעיב את ווליאר לא סיים את העבודה שלו.'' הוא מגשש בכיס האחורי של הסינר הרחב שלו, ושולף משם חתיכה קטנה של עץ הסקה ששוליה אפורים ומשוננים, ומתפוררות מהם חתיכות זעירות של אבק בזמן שלוקשייר בוחן את הענף.

''חשבתי שאילו תולעים, אבל הלכתי לאחותי שהיא מרפאת במשמר, והיא אמרה שאילו לא תולעים או אף חיה אחרת שהיא מכירה. מה אתה חושב?''

הוא מניח את גזיר העץ על השולחן וממהר לנגב את ידיו בסינרו, בוחן את פיסת העץ הקטנה בחשד גלוי.

יום אחד, בזמן שמירו מטפל בענייניו הפרטיים, הוא מבחין באישה שניגשת אליו. נמוכה ורזה, עם גלימות אפורות שמכסות חלקית את שערה הארוך, ותליון נוצץ בצורה של טיפת דם. האישה מחליקה את שערה מאחורי אוזניה בהיסח הדעת וניגשת אליו, מדברת בקול שקט ומהוסס
''שלום...שמי הוא האחות ואלנסיס, אני חברת המנזר של הדם של וול בצד הצפוני של העיר. אם אני לא טועה, אתה אחד מהאנשים שנפגשו עם אחד האחים ה...פחות נעימים שלי'' היא מעווה את פניה לרגע ואז ממשיכה, שולפת מתוך שרוול גלימתה קלף עתיק-למראה, עם אותיות וכתבים דהויים בצידיו ואיור של חפץ מוכר למדי במרכזו
''לאותו אח באחוות המחפשים היה מטה שמוקדש לאמונה שלנו, חפץ שקשור לכוחות החיים והמוות. הבנתי שהוא נראה לאחרונה על הרכבת, בידיכם.'' היא לוקחת נשימה חדה וארוכה, ואז ממשיכה למלמל, לא מביטה למירו בעיניים ''אם החפץ ברשותך הכנסיה של וול תשמח לקבל אותו בחזרה ואם לא נשמח לדעת היכן הוא.''
 
עריכה אחרונה:
"אני מניח שיש לי את אותו אינטרס שיש לכל אחד מאיתנו." עונה ניקולא. "אני לא אמור להגן על עצמי בפורם הזה וסביר להניח שלא משנה באמת מה אני אגיד. אז אם את חושבת שאני פעלתי בצורה לא קשרה את מוזמנת לשלוח אותם למפקדה שלי ולדרוש מהפיקוד להעמיד אותי למשפט צבאי." הוא אומר ולא בצורה רעה, הוא לגמרי מציע לה לעשות את זה. "אני רק אזכיר לך שבשבוע האחרון נתקלתי בשני חליפאים בסביבה הקרובה, אז בפעם הבאה שאת נתקלת בי", הוא שולף את עין הזכוכוית שלו, "תבקשי ממני לעשות את זה כדי להוכיח לך שזה אני." הוא מסיים
 
"אה לא, לא משהו כזה, היא והצוות שלה עזרו לנו להחזיר את האספקה לעיר ומשהו בה פשוט... הרגיש לי מוזר, זה הרגיש כאליו היא נמצאת בצד משל עצמה בעימות הזה. אבל אני אדאג לא להכנס לצד הרע שלה, תודה רבה לך." טרביס בהחלט מרגיש רע ששיקר להרן, אבל מה שהיא אמרה גרם לו לרצות להבין מי היא אפיו יותר, אם הרן, האישה שנאבקה בכוהן בכיר בכנסייה לאראווי כדי לשמור על בית תמחוי קטן מפחדת ממה שהלהבות הכסופות יכולות לעשות, אז הוא רוצה להבין מה הולך שם הרבה יותר לעומק
 
"בוקר טוב ג'פראנס" לוקשייר אומר בחביבות מבעד לעיתון.
הוא משליך את העיתון הצידה. "העלמה טיימרי? הקפה הכי חזק שלנו. וגם הגישי משהו לאורח הנכבד שלנו." הוא קורא. הוא לוקח במלקחיים את גזיר העץ.
"זה די הגיוני מצידם. הם בודאי הניחו שיתקלו בהתנגדות ושמישהו יצליח לקחת את האספקה. מחוכם. בוא נראה, אם אנו נצליח להיות מחוכמים מהם. המ?"
הוא מפנה את גבו. "שב בנוח, אדון ג'פראנס." ופונה למעבדה שלו לאבחן את גזיר העץ.


חקירה ביתרון:
15+9=24
11+9=20
 
הגבירה שער חול מהנהת ''טוב ויפה. בעניין החזרה שלך לבירה...אם תצא עכשיו, כנראה שתוכל להגיע לפני השלג הראשון, להעביר את המסמכים, לפתור את המשימה. אבל...'' היא מיישירה מבט לניקולא ''האמת, שהסיפור הזה לא נגמר, ואנחנו נוכל להיעזר בכישורים כמו שלך. ברור שיש פה תעלומה גדולה יותר, המסמכים האילו נגנבו כדי להימסר למישהו שרצה אותם. אני לא אכפה עליך להישאר כאן, אין לי את הסמכות לזה - אבל אני יכולה ליצור קשר שם הממונים עליך, אם אתה מוכן להמשיך את החקירה הזו יותר לעומק.''

היא צועדת בחזרה מאחורי השולחן שלה ונשענת עליו ''אם תבחר ללכת, אז אני אדאג שישחררו אותך מכאן עם אספקה במהירות האפשרית. אם אתה נשאר...אני אשתף אותך בשאר הדברים שאני יודעת.'' עיניה נוצצות לרגע ''על המשימה הזו. על האויבים שלנו. עליך.''

לוקשייר בוחן את החומר שגרם לעץ להתפורר, ומסיק בלי הרבה בעיות שמדובר באותו נוזל שעקב אחריהם מתחילת התעלומה הזו. הדם השחור שזלג מגופו של מנהיג השודדים, ובו הוא השתמש בשביל התכסיסים המוזרים שלו. החומר מזכיר ללוקשייר את התמיסות האלכימיות שחוקרים במשטרה הקרנאת'ית וכוהני וול משתמשים בהן כדי לשמר גופות.


האישה סופקת את כפות ידיה ''אינני דוברת בשם כל הכנסיה שלנו, כשם שהוא לא דובר בשמה. ישנם צעדים רבים בהם אפשר ללכת בדרכה של וול, אבל הכנסיה בווליאר מתנגדת בחריפות לאילו שהאדם הזה נקט. איננו לוקחים אחריות על המעשה, כפי שילדי הלהבה הכסופה לא לוקחים אחריות על הטבח של שבט זת'ראדי לפני עשרים שנה, למרות שהוא בוצע בידי אינקוויזיטור שלהם.''

המשפטים נראים למירו כמו בליל של מילים ואותיות בעיצוב ארכאי ולא מובן, ונדמה שהם עוסקים בחשיבותו הדתית של החפץ יותר מכל דבר אחר.

הרן מהנהנת ''שמחתי לעזור, כתמיד אתה מוזמן אלי מתי שתרצה.''

מה טרביס עושה עכשיו?
 
למרות שהוא לא קיבל הרבה מידע מהרן, הוא קיבל פיסת מידע מעניינת אחת לפחות, הוא יודע שמשהו לא בדיוק בסדר עם אלימארי, ואלו שעובדים תחתיה לא מוכנים להמרות את הפקודה שלה, נשאר לו רק לקוות שהבוס שלה, האח טרפין הזה לא עובד איתה, או לפחות דרך יעילה לפגוש את אלימארי בצורה שבה הוא כנראה ישרוד
הוא הולך לחפש את האח טרפין, לכאורה בתירוץ שהוא רוצה להודות לאלימארי על העבודה שעשתה.
 
"אני מבין את עמדתך. אני מאמין שהמטה הועבר לרשויות העיר ושתצטרכי לפנות אליהם בשביל לקבלו." מירו לא בדיוק משקר, מודע לכך שהמטה נמצא בתיק האחסון שלו.
 
חזרה
Top