יראווי מהנהן "אני מאמין שאוכל לעשות זאת, אם לוקשייר ירחיק מעלי כל אויב שלא יהיה. טוב, שנעשה את זה?" ג'יילה מהנהנת, והקבוצה מתפצלת.
הם יוצאים מביתו של לוקשייר, הדלת נטרקת מאחוריהם. ג'יילה לוקחת איתה את טרביס ואת מירו, והקבוצה מתפצלת לקרב אחרון שיקבע את גורלה של ווליאר ואת חייהם שלהם.
בעזרת מעט החיילים שהיא הצליחה לאסוף, ג'יילה משתפת פעולה עם מירו וטרביס בכדי להניע את האזרחים למקום מבטחים. קסמים זמניים, הקסמות ואשליות מרחיקים עוד ועוד אנשים לעבר ציר תנועה שמתרחק ממרכז העיר, אל השממה הקרה בקצה הרחוק שלה, נושאים עליהם רק את הציוד ישכלו לגרור בגופם.
ככל שהפינוי מתקדם, חשד הולך וגובר צף ועולה בבטנו של טרביס. חשד שמתממש בצורה הגרועה ביותר כשהוא רואה שהוא לא יכול להגיע לבית התמחוי שלו, מאחר שהוא עומד במרכז שורת הבתים הבוערת. הוא רואה כמה מהילדים שנותרו לו, מקופלים על הקרקע המכוסה בשלג מפויח, דמעות מפלסות שבילים באפר שהצטבר על פניהם. הם לא צריכים להגיד דבר כדי שהוא יבין את הסיפור, לפחות את החלקים שמשנים. לא רחוק ממנו, בדרך החוצה מהעיר, הוא רואה את מעגל הלפידים הכסופים. הם עדיין נאבקים, ממשיכים להפציץ בש כסופה שנחלשת מעט כל פעם. הוא לא ירד לעומק סודה של זרנת'ה לפני כן, אבל כשהוא רואה אותה מפגיזה מכפפתה המכושפת קליעים יסודניים, הוא חושב שאם היא תשרוד את הלילה היא אולי תוכל לספר לו בעצמה.
מירו עושה את דרכו ברחובות השוממים, מרחיק בהתקפות מאגיות את הזומבים שמתקרבים יותר מדי, עוזר לחיילים ליצור חיץ בין האיום לבין האזרחים התמימים. הוא מבחין באחד מארגזי האספקה שהובאו ברכבת, נטוש והפוך למחצה מחוץ לבית שדלתו נקרעה מציריה, ריח הדם השחור נוטף ממנו. הוא רואה בפנים עוד אספקה וציוד מכאני, בדומה לאילו שהוא קיבל מהספק שלו. בניגוד לארגזים אחרים, שנדמה שרק הכילו אספקה נגועה בחומר הנקרומנטי, מדובר פה במכשור אלכימי מתקדם - מהסוג שיכול להכיל, לתעל, ואולי אפילו ליצור את הדם הזה - וסמל הגורגון של בית קאנית' מוטבע על חלק מהרכיבים.
לשניים יש הרבה מה לעשות. אנשים לנחם, תעלומות לרדת לעומקן. הסיפור של הדם השחור עדיין דורש חקירה נוספת, לא כל התשובות התגלו. אולי הם יימשיכו לחטט עמוק יותר בפצעים האילו, לנסות להבין של מי היה הסכין שעשה אותם. אולי הם יעדיפו להמשיך הלאה, לתת לפצע להחלים ולא לנבור במקום בו הטרגדיה הכתה. יש להם הרבה על מה לחשוב בעוד השקיעה אט אט יורדת על העיר הבוערת, שאלמתים הולכים וממלאים את רחובותיה. הם צופים בדממה בלהבות השואגות, יחד עם אנשי העיר, מתוך המחסות המאולתרים שהמשמר של ג'יילה הקים.
כל ההתלבטויות האילו הן התלבטויות ליום המחרת, אבל רק הצלחתו של לוקשייר תבטיח להם שיוכלו לשרוד את הלילה.
______________________________________________________________________________________________________________________________________________________
יאראווי מסתכל על לוקשייר בחיוך עקום מעט.
"אז, זה הגיע לזה. קיוויתי לחסל את המפלצת הזו לצד האח טרפין, אבל אני חושב שאולי ההיכרות שלך איתו הופכת אותך לקנדידט יותר מתאים למשימה הזו." הוא שולח יד ושם את אצבעו על הצד השטוח של להב הפגיון של לוקשייר "הייתי שואל אם אתה מוכן, אבל אני לא חושב שבשלב הזה זה משנה משהו."
הוא לוחץ את כף ידו סביב הלהב ודם מתחיל לזלוג מהן. בן רגע, העולם כולו הופך למישור סלעי ואפור. אבנים משוננות וחצץ משתרעים למרחבי אנסוף מכל עבר, עצים ערומים וחרוכים במרחק. לא הרחק מהם, עיניים נוצצות בטירוף, יושב הבוגד בו ניקולא ירה, האיש מהרכבת שהתחיל את המרדף המשוגע הזה. ראנדום, לבוש בזהות אחת מיני רבות, יושב על כס עשוי מצללים מתפתלים שנראים כמו דיו דביק. הדיו נמרח על פניו ועל אצבעותיו ועל עיניו, ונמשך בחוטים דביקים לכל רחבי המישור האפרורי, מיתרים דקיקים של רפש שבקצותיהם מרקדים צללי רפאים כמו מריונטות. ואי שם, בבסיס הכס, לוקשייר חושב שהוא יכול לראות את דמותו של איש בברדס, כורע ומתייסר תחת כובד משקלו של הפושע שישוב כמו מלך על כסאו.
"לוקשייר, טוב שבאת להצטרף אלי. אני מאמין שתרצה לבחון את חוזה ההצטרפות שלך אלי פעם נוספת לפני שתחתום עליו?" הוא שולח יד קדימה, וסליל של דיו נקרומנטי מניח בידו פיסת נייר מקומטת "אני אדון נדיב, אבל תוקפה של ההצעה שלי נמשך עד שאני אהרוג את כולם, ואז ישעמם לי מדי. קח את זה בחשבון."
