• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות
  • נפתחה הגשת המשחקים לדרקוניקון 2021!

    כנס המשחקים של הקיץ חוזר ב-26-27 באוגוסט, במלון דן פנורמה בתל-אביב. פתחנו כעת את הגשת המשחקים לכנס, אז בואו להריץ משחק - עמוד הגשת המשחקים לכנס

סיפור חרטה

מירטוקן

פונדקאי ותיק
"כן, אבל אני צריך לחדש את הרישיון משאית שלי. שללו לי אותו. בינתיים אני נוהג פה בשופל"
"שללו לך את הרישיון? למה?", אני שואל בסקרנות.
"עשיתי תאונה", הוא עונה, חיוך דק נפרץ בין שפתיו, מעט נבוך.
"תאונה?"
"כן על כביש תשעים. נרדמתי בנסיעה, התעוררתי בבית חולים. לא זכרתי כלום", הפעם הסדק נפרץ לצחוק קטן.
אני לא בטוח איך להגיב, אז אני מגחך קצת גם.
אני אתחרט על זה אחר כך.
"סטית מהנתיב בעצם?"
"כן".
"פגעת במישהו?"
"כן, בפרייבט"
"מה קרה לו?"
"אחד נפטר", הוא אומר באריכות, "והשני עדיין חי", כמעט כבדרך אגב, "אבל בסדר...אין מה לעשות".
שתיקה.
שוב אני לא יודע איך להגיב. אז אני מהנהן וממשיך לשתוק.
המחשבות, כהרגלן, מתחילות להתרוצץ.
ככה הוא מתמודד עם האשמה? פשוט ממשיך הלאה? אולי הוא כבר עבר את ייסורי המצפון האלה, ובסוף השלים איתם. מותר לו להמשיך הלאה? לחזור לאותו המסלול, או לשנות את המסלול כאוות נפשו? מה אדם צריך לעשות בשביל כפרה? איך הסביבה צריכה להתייחס אליו? כמו מצורע? בהבנה? האם זה תלוי ביחס שלו כלפי עצמו? איך אני צריך להגיב? לצאת מהחדר בכעס? זה יעזור למישהו איכשהו? אולי אני בכלל מרגיש יותר אשם ממנו. הוא באמת השלים עם כל זה ככה? אולי הכל זה העמדת פנים.
ובעוד המחשבות האלה מציפות אותי ורוקדות על הבמה הראשית במוחי, אני לוקח עוד ביס מהסנדביץ' שהבחור מולי נתן לי, וממשיך לחשוב.




טיוטה חצי-מוגמרת של סיפור קצר. יותר בשביל לפרוק, אבל מחשבות וביקורות יתקבלו בברכה.
 
Top Bottom