תודה מיוחדת לג'סי על ההערות הבונות והביטוא, ולגדעון על ההערות הבונות.
~~~
טפיפותיה של הרמיוני מחזירות רק הד חלוש מקירות הבתים הנטושים אשר בסמטא בה קברה את כל חלומותיה. אט-אט היא נעה, כבר לא מקפידה להיזהר מן המרצפות הבולטות. רוח חלושה מלטפת את שיערה חסר הצורה ואת בגדיה הבלויים, שונים כל כך מבגדי הוגוורטס המגוהצים של פעם. חרמש ירח דקיק מוסתר על ידי העננים. כשהתקדמה יכולה היתה, לאור השרביט החלוש, להבחין במזרקים הפזורים ליד שורשי אותם המטפסים, עדות אילמת לשימוש אשר נעשה במקום.
עתה כבה גם שרביטה כשרק פנס רחוב בודד הבהב לו בקצה הסמטא. לרגע נראה כי כבה לחלוטין, אחר החל חוזר להבהובו.
הנה היא מתקדמת, עומדת להגיע אל סוף הסמטא; שם הוא נח, רונדלד אהובה, שותת דם אשר זרם אל פתח הניקוז החלוד הקרוב. היא ממשיכה להתקרב, מגיעה אל המבוי הסתום בו מסתיימת הסמטא.
כאן שכב הארי.
הפנס האט את קצב הבהוביו. רק דמות אחת, כהה ואפלולית, נמצאת במקום בוא שרועה היתה גוויתו, קרה כקרח.
"ידעתי שתבואי, הרמי, אמרה, מניעה באיטיות את ידה הגדומה, זו שלא אוחזת בשרביט, אחר הזיזה קצוות שיער סוררת בצבע אפר ובקול חרישי הוסיפה "ותודה".
"כן," גמגמה הרמיוני אחרי כמה שניות של דממת מוות, "אני כאן."
העיניים הכבויות של ג'יני הבזיקו, "סקרימג'ור... החרא וודאי נושא עכשיו נאום מרגש, שם בכיכר על שם פוטר-"
הרמיוני שתקה כמה דקות והביטה בג'יני במבט מזוגג. "לא נותר דבר..."
"אולי..." החלה ג'יני לגמגם, כובשת פניה הקפואות באדמה, "אולי... בשביל הארי ורון..."
הרמיוני בהתה בה במבט אטום,"ג'יני-"
"בשבילם" החלמה ג'יני למלמל, אחר כבר לא הבינה הרמיוני את דבריה.
היא שבה ונזכרה באותם הרגעים בהם התעוררה בבית החולים, באותם הימים בהם עוד ספרו לה שרון והארי בסדר, שהיא צריכה רק להחלים. לקחו את שרביטה- "הצער מעביר אדם על דעתו". היא רק שכבה שם, יודעת שמשקרים לה, קרועה מבפנים, מתעוררת בלילות בצווחות אימים למראה האחיות המנענעות ראשן כמו בהשתתפות בצער על השיגעון בו חלתה. בסוף היא גלתה, אחת האחיות פלטה, אך הרמיוני תמיד ידעה. והיא שכבה שם, ובסוף אותו הלילה היתה הכרית כולה רטובה מדמעותיה.
ואז הגיע פרסי, הו, פרסי! לעולם לא תשכח את האגרטל הכבד שהטיחה בראשו, צורחת בחוזקה, מטיחה בו את מות כולם. אפילו כשהזכירה את ארתור לא זע אפילו שריר בפניו. הוא רק מהנהן בראשו בכבדות, כמו ואומר "היא משוגעת..."
פרסי...
ועוד לא היתה לפרסי הבושה לחזור עם סקרימג'ור וכתבי העיתונות, מלווה באותו פאדג'- "אתן תזכו למיטב השיקום האפשרי, אנו יודעים שהמראות האלה לא טובים למח האנושי..." וכך, בכפיה, הופיעה לאחר כמה ימים הקוסמת המחוננת בהוגוורטס, לבושה בכותונת משוגעים, בפתח המוסד לבן הקירות, מלווה בטופסי האשפוז הכפוי החתומים בכתב ידו של פרסי ובזוג הילאים הלופתים בחוזקה את זרועותיה, לבל תברח.
היא עוד זוכרת את הקוסם חמוץ הפנים אשר ניסה להתעסק עם זיכרונה וצמח בתגובה פצעים עמוקים ומדממים כאשר לא יכלה עוד למשול בזעמה. עוד אותו היום היא נזרקה אל בין ארבעה קירות לבנים, צורחת בקולי קולות כאשר מגיעים אותם המרפאים ובידיהם השיקויים המבעבעים אשר היו מרדימים אותה, אחרי שהיתה צורחת ומתנגדת בעוז, לימים.
פעם הביאו את ג'יני לחדרה, לבושה אף היא בכותונת. "אתן גיבורות" אמרו להן, וכמו לגיבורות אמיתיות, הותירו לאסוף לבד את השברים אחרי שכבו המצלמות...
יום אחד היא פרצה את המנעול אשר הבריח את דלתה ובכסות החשכה ונחירות השומרים הרמות יצאה ולמדה את סידורי האבטחה במקום. היא שבה, נעלה את דלתה והחלה לתכנן. לפני כמה ימים יצאה שוב והשיגה את שרביטה אותו החביאה הרחק מעיני המרפאים. אלו כבר אמרו נואש והסתפקו בביקור שבועי שגרתי. באחת הפגישות הנדירות עם ג'יני לחשה על אוזנה וספרה אודות השולחן בחדר הקבלה אשר במגירתו שמורים כל השרביטים.
והנה, היום, שנה להירצחם של הארי ורון שלה, פרצה שוב את מנעולה, שתקה את השומרים הישנים, וברחה. ועתה היא וג'יני פה, עומדות ובוהות במקומות בהם שכבו רון והארי, מפרפרים, נאנקים בכאב ורק מייחלים להחזיר כבר את נשמתם לבורא.
"כאן, כאן הוא גסס למוות מפצעיו," צעקה לפתע הרמיוני מבין דמעותיה, מצביעה בידה הרועדת, "כאן הוא נאנק שעות" רססה ,בוכייה, "וכאן, במקום הזה, אנחנו שכבנו וראינו אותו ואת הארי. שכבנו, פשוט שכבנו, בלי יכולת לעשות כלום. דקות, שעות, וההילאים אפילו לא בכיוון!"
"אבל עכשיו סקרימג'ור, פאדג' ופרסי הפוץ שם, בכיכר..."
הכיכר.
הם בכיכר, חוגגים כשהיא, המפלצת, עוד חופשייה, צוחקת על כולם בלגלוג. כשאמרו לכולם שוולדמורט יחזור קיבלו רק לעג, עתה, כשאמרו לכולם שבלטריקס עוד תחזור, נוראה מתמיד, זכו רק להנהון של נימוס, שתי המשוגעות. "כן, כמובן..." אמרו להן, "השר מבטיח לטפל בעניין בהקדם האפשרי..."
הן לא יתפלאו אם במרחק מאות מטרים מהסמטא, שם, בכיכר על שם פוטר בו התכנסה קהיליית הקוסמים כולה, מכין סקרימג'ור את מסע ההכחשה הבא שלו, מורשת ליום הזיכרון.
הן כבר כושלות בחזורן, ולפתע נשמעות צרחות. האות האפל מוטס בשמיים- הנה- חזור עוד תחזור בלטריקס. תכנון קצר והן יודעות מה צריך לעשות. הן מתחילות לרוץ לעבר הכיכר, שרביטיהן יורים גיצים, מוכנות לצוד את בלטריקס ולהשיב לה כגמולה.
הן כבר קברו את כל חלומותיהן בסמטא הזו, אך מסע אחרון עוד נותר להן. האדרנלין זורם בדם, לכבודם, לכבוד רון, הארי, ארתור, רמוס, אלאסטור וכל השאר. אולי, ככלות הכל, מן הסמטא בה קברו את כל חלומותיהן, תיולד הנקמה החדשה?
~~~
טפיפותיה של הרמיוני מחזירות רק הד חלוש מקירות הבתים הנטושים אשר בסמטא בה קברה את כל חלומותיה. אט-אט היא נעה, כבר לא מקפידה להיזהר מן המרצפות הבולטות. רוח חלושה מלטפת את שיערה חסר הצורה ואת בגדיה הבלויים, שונים כל כך מבגדי הוגוורטס המגוהצים של פעם. חרמש ירח דקיק מוסתר על ידי העננים. כשהתקדמה יכולה היתה, לאור השרביט החלוש, להבחין במזרקים הפזורים ליד שורשי אותם המטפסים, עדות אילמת לשימוש אשר נעשה במקום.
עתה כבה גם שרביטה כשרק פנס רחוב בודד הבהב לו בקצה הסמטא. לרגע נראה כי כבה לחלוטין, אחר החל חוזר להבהובו.
הנה היא מתקדמת, עומדת להגיע אל סוף הסמטא; שם הוא נח, רונדלד אהובה, שותת דם אשר זרם אל פתח הניקוז החלוד הקרוב. היא ממשיכה להתקרב, מגיעה אל המבוי הסתום בו מסתיימת הסמטא.
כאן שכב הארי.
הפנס האט את קצב הבהוביו. רק דמות אחת, כהה ואפלולית, נמצאת במקום בוא שרועה היתה גוויתו, קרה כקרח.
"ידעתי שתבואי, הרמי, אמרה, מניעה באיטיות את ידה הגדומה, זו שלא אוחזת בשרביט, אחר הזיזה קצוות שיער סוררת בצבע אפר ובקול חרישי הוסיפה "ותודה".
"כן," גמגמה הרמיוני אחרי כמה שניות של דממת מוות, "אני כאן."
העיניים הכבויות של ג'יני הבזיקו, "סקרימג'ור... החרא וודאי נושא עכשיו נאום מרגש, שם בכיכר על שם פוטר-"
הרמיוני שתקה כמה דקות והביטה בג'יני במבט מזוגג. "לא נותר דבר..."
"אולי..." החלה ג'יני לגמגם, כובשת פניה הקפואות באדמה, "אולי... בשביל הארי ורון..."
הרמיוני בהתה בה במבט אטום,"ג'יני-"
"בשבילם" החלמה ג'יני למלמל, אחר כבר לא הבינה הרמיוני את דבריה.
היא שבה ונזכרה באותם הרגעים בהם התעוררה בבית החולים, באותם הימים בהם עוד ספרו לה שרון והארי בסדר, שהיא צריכה רק להחלים. לקחו את שרביטה- "הצער מעביר אדם על דעתו". היא רק שכבה שם, יודעת שמשקרים לה, קרועה מבפנים, מתעוררת בלילות בצווחות אימים למראה האחיות המנענעות ראשן כמו בהשתתפות בצער על השיגעון בו חלתה. בסוף היא גלתה, אחת האחיות פלטה, אך הרמיוני תמיד ידעה. והיא שכבה שם, ובסוף אותו הלילה היתה הכרית כולה רטובה מדמעותיה.
ואז הגיע פרסי, הו, פרסי! לעולם לא תשכח את האגרטל הכבד שהטיחה בראשו, צורחת בחוזקה, מטיחה בו את מות כולם. אפילו כשהזכירה את ארתור לא זע אפילו שריר בפניו. הוא רק מהנהן בראשו בכבדות, כמו ואומר "היא משוגעת..."
פרסי...
ועוד לא היתה לפרסי הבושה לחזור עם סקרימג'ור וכתבי העיתונות, מלווה באותו פאדג'- "אתן תזכו למיטב השיקום האפשרי, אנו יודעים שהמראות האלה לא טובים למח האנושי..." וכך, בכפיה, הופיעה לאחר כמה ימים הקוסמת המחוננת בהוגוורטס, לבושה בכותונת משוגעים, בפתח המוסד לבן הקירות, מלווה בטופסי האשפוז הכפוי החתומים בכתב ידו של פרסי ובזוג הילאים הלופתים בחוזקה את זרועותיה, לבל תברח.
היא עוד זוכרת את הקוסם חמוץ הפנים אשר ניסה להתעסק עם זיכרונה וצמח בתגובה פצעים עמוקים ומדממים כאשר לא יכלה עוד למשול בזעמה. עוד אותו היום היא נזרקה אל בין ארבעה קירות לבנים, צורחת בקולי קולות כאשר מגיעים אותם המרפאים ובידיהם השיקויים המבעבעים אשר היו מרדימים אותה, אחרי שהיתה צורחת ומתנגדת בעוז, לימים.
פעם הביאו את ג'יני לחדרה, לבושה אף היא בכותונת. "אתן גיבורות" אמרו להן, וכמו לגיבורות אמיתיות, הותירו לאסוף לבד את השברים אחרי שכבו המצלמות...
יום אחד היא פרצה את המנעול אשר הבריח את דלתה ובכסות החשכה ונחירות השומרים הרמות יצאה ולמדה את סידורי האבטחה במקום. היא שבה, נעלה את דלתה והחלה לתכנן. לפני כמה ימים יצאה שוב והשיגה את שרביטה אותו החביאה הרחק מעיני המרפאים. אלו כבר אמרו נואש והסתפקו בביקור שבועי שגרתי. באחת הפגישות הנדירות עם ג'יני לחשה על אוזנה וספרה אודות השולחן בחדר הקבלה אשר במגירתו שמורים כל השרביטים.
והנה, היום, שנה להירצחם של הארי ורון שלה, פרצה שוב את מנעולה, שתקה את השומרים הישנים, וברחה. ועתה היא וג'יני פה, עומדות ובוהות במקומות בהם שכבו רון והארי, מפרפרים, נאנקים בכאב ורק מייחלים להחזיר כבר את נשמתם לבורא.
"כאן, כאן הוא גסס למוות מפצעיו," צעקה לפתע הרמיוני מבין דמעותיה, מצביעה בידה הרועדת, "כאן הוא נאנק שעות" רססה ,בוכייה, "וכאן, במקום הזה, אנחנו שכבנו וראינו אותו ואת הארי. שכבנו, פשוט שכבנו, בלי יכולת לעשות כלום. דקות, שעות, וההילאים אפילו לא בכיוון!"
"אבל עכשיו סקרימג'ור, פאדג' ופרסי הפוץ שם, בכיכר..."
הכיכר.
הם בכיכר, חוגגים כשהיא, המפלצת, עוד חופשייה, צוחקת על כולם בלגלוג. כשאמרו לכולם שוולדמורט יחזור קיבלו רק לעג, עתה, כשאמרו לכולם שבלטריקס עוד תחזור, נוראה מתמיד, זכו רק להנהון של נימוס, שתי המשוגעות. "כן, כמובן..." אמרו להן, "השר מבטיח לטפל בעניין בהקדם האפשרי..."
הן לא יתפלאו אם במרחק מאות מטרים מהסמטא, שם, בכיכר על שם פוטר בו התכנסה קהיליית הקוסמים כולה, מכין סקרימג'ור את מסע ההכחשה הבא שלו, מורשת ליום הזיכרון.
הן כבר כושלות בחזורן, ולפתע נשמעות צרחות. האות האפל מוטס בשמיים- הנה- חזור עוד תחזור בלטריקס. תכנון קצר והן יודעות מה צריך לעשות. הן מתחילות לרוץ לעבר הכיכר, שרביטיהן יורים גיצים, מוכנות לצוד את בלטריקס ולהשיב לה כגמולה.
הן כבר קברו את כל חלומותיהן בסמטא הזו, אך מסע אחרון עוד נותר להן. האדרנלין זורם בדם, לכבודם, לכבוד רון, הארי, ארתור, רמוס, אלאסטור וכל השאר. אולי, ככלות הכל, מן הסמטא בה קברו את כל חלומותיהן, תיולד הנקמה החדשה?
