בתקווה שזה בסדר להצטרף לדיון...
את רוב המשחקים שלי אני מריץ בחופשיטה, במיוחד כשמדובר במשחקים חד פעמיים. מעבר לתגובה המצויינת של ג'וני (כולל ההמלצה המאוד נכונה גם בעיני על FU - Free Universal), אני אגיד שבעיני יש כאן שתי שאלות שלתחושתי אתה שואל: האחת היא "כיצד להריץ בחופשיטה" והשנייה היא "כיצד להריץ משחק אימה,בחופשיטה". אני משוכנע שהשאלה הראשונה היא השאלה המרכזית שאתה שואל, אבל אני מעלה גם את השאלה השנייה למקרה האפשרי שבו רצית התייחסות לכך וכדי שאפשר יהיה לדון בה במידה ותהיה מעוניין בכך. עד אז, בתגובה הזו אני אנסה להתייחס לשאלה הראשונה ולה בלבד.
כשאני חושב על משחק חופשיטה, על איך לכתוב אותו ועל איך להריץ אותו, אני בתחושה שכדאי להתחיל כפי שחגי הציע עם לפתוח בשאלה של מה הם החוקים שחשוב לך שיהיו נוכחים במשחק וכמה מהם. כל חוק שנכנס הוא חוק חשוב, הרבה יותר מבשיטה מוכרת ומבוססת שבה יש יותר חוקים ולכן יש חלוקת חשיבות בינם (כמו חלוקת עבודה). גם כל כיוון שאתה חושב עליו שנקי מחוקים, תהיה חוויה מאוד שונה. חופשיטה מרגישה לי דורשת לא רק אמון במנחה אלא גם - קודם כל ולפני הכל - הבנה של מה הם הדגשים שאתה מעוניין למרכז את המשחק סביבם. בזמנו, למדתי לקרוא להם "עוגנים". הדבר הכי חשוב עם עוגנים, לפחות בעיני, הוא להיות עקבי איתם ולהיות שקוף איתם. אם יש עוגן כמו "בקרבות נעבור למערכת חוקים כבדה מעט יותר", אני הייתי דואג לשדר זאת לשחקניות ולשחקנים. בעדיפות, עם זאת, הייתי מנסה לעשות זאת מוקדם.
רק שהדרך לעשות זאת, בעיני, לא חייבת להיות להסביר את החוקים בהתחלה. אחד מהטריקים היותר טובים בעיני הוא לנסות להבין כיצד אפשר ללמד את השחקניות והשחקנים את החוקים המעטים שבחרת תוך כדי החלק הראשון של המשחק בצורה אורגנית. בפרפרזה על הגישה הנורדית ללארפים, אני באמת הייתי שוקל להתייחס לחלק הראשון של המשחק כסדנה להמשך המשחק. בסופו של דבר, שחקניות ושחקנים לומדות את הנורמות הרצויות בשולחן תוך כדי המשחק, וזו ההתחלה של המשחק שהיא הכי קריטית לכך. אחרי שלימדת את השחקניות והשחקנים מה נכון למשחק, אני באופן אישי אוהב ללכת צעד אחורה ולתת להםן להוביל אותו. כפי שג'וני כתב, עם זאת, יש כל מני סכנות של שבירת אמון, של צורך באלתור וכדומה. בעיני אלה לא דברים רעים, אבל זה משתנה מאדם לאדם. לפחות בחוויה שלי.
כיוון שמדובר בחד"פ שבו הסיפור חשוב יותר מכל, אני הייתי שואל מי צריכות וצריכים לדחוף את הסיפור: האם אתה זה שמושך את השחקניותים אליך, אל הסיום, או האם אלו השחקניות והשחקנים שצריכות להיות יותר אקטיביות. בתחושה שלי, זו רחוקה מלהיות בינאריה. אבל השאלה שעומדת בבסיס החלוקה הזו היא קריטית בעיני. במיוחד בחופשיטה שבה מראש יש נטייה להיות יותר ב"משחק של המנחה" כי אין גורם מגשר כמו חוקים. בהקשר זה, כדאי לציין שבמשחקים סטנדרטיים כששחקניות ושחקנים לא יודעות מה לעשות במשחק, הן נוטות לפנות לדף הדמות. כדאי שאם אתה כותב דמויות מראש יהיו כלים כתובים בדף הדמות כדי שהשחקניות יוכלו לבחור בהן, אם ירצו. זה גם אלמנט שעוזר לשמור את השחקניות קרוב למה שתכננת, במידה ואלתור זה פחות הסגנון שלך.
באופן אישי, כיוון שמדובר באימה, אני הייתי שוקל לעשות תיאום ציפיות מסוים לפני המשחק כדי להגדיר גבולות קשיחים. גם אם, בעיקר אם, מדובר בקבוצה שבה כולםן מכירות ומכירים את כולםן. אחד מהטריקים שיצא לי לקרוא, בהקשר הזה, הוא לנהל את תיאום הציפיות כשיחה על סרטי אימה. מתוך הצורה בה מדברות ומדברים המשתתפות, אפשר ללמוד המון על מה הן מחפשות ומחפשים במשחק. את ההגדרה של הגבולות הקשיחים הייתי מתעקש להגדיר במפורש. אבל... לייצר שפה מתאימה זה עסק מורכב. כמנחה, אני תמיד משתדל לפתוח בדוגמה משלי, ועדיף למשהו לא קיצוני מדי: אנחנו לא רוצים ורוצות להבהיל את הקבוצה, רק להתייחס לנושאים שעשויים לעלות במשחק.
מעבר לזה, זה הרבה עניין של אופי המשחק הספציפי בעיני. אבל אני מקווה שזה עוזר, ואם רלוונטי אני לא בורח ואפשר להמשיך דיון (אם כתבתי דברים לא רלוונטיים, כמובן תרגיש חופשי להתעלם
)
המון בהצלחה,
טאי
