רצף המכות מפיל את המבעיר האחרון, מה שאמור לפתוח את הדרך שלכם לעבר היציאה, הביטחון, והכי חשוב- מחוץ לאש.
אתם מוכנים לרוץ לעבר היציאה כאשר רעש ריסוק נשמע וקורת גג נוספת נופלת מהתקרה, קורסת וחוסמת את דלת היציאה, משאירה אתכם לכודים בכלוב הבוער שבו התנהל הקרב שלכם.
אמרתי לכם שאין לכם סיכוי.
סיאן הוא לא מקום שגיבורים חיים בו, אינפרניה היא לא מקום לדגים קטנים בבריכה גדולה, זה מקום של סיוטים, זה מקום של חשיכה, זה מקום של מוות.
ובמקרה שלכם... מוות בוער.
הסיפור יגמר בעוד כמה רגעים, הגג יקרוס על החדר וימלא את החלל שנמצא בו בעשן מחניק, אש חמה, ורסיסי בית בוערים, אני הייתי מנהל הימור אחד אחרון ומנחש מי יהיה האחרון לעמוד, אבל בכנות. זה באמת משנה?
אתם עומדים שם, שומעים את רחשי המוות שלכם מתקרבים, כיצד עוד ועוד חתיכות תקרה בוערת נופלת לחדר, כיצד עוד ועוד רעשי ניפוץ של מה שהוא ללא ספק פצצות תבערה נוספות שנזרקות לעבר הבית. מישהו עובד קשה על לשרוף את המקום, אם הייתם שורדים את הלילה, אולי היה שווה לבדוק מה כבר עשיתם שמישהו ירצה לא להשאיר מכם אפילו גופות. כמה דובים כבר דקרתם במקל? אנשים לא נכונים עצבנתם, לכמה גמדים גנבתם את המקום בספסל?
שאלות, שאלות רבות שאנחנו לא נענה עליהם. הייתי אומר שהברון היה בודק את זה, אבל הוא עסוק, יש לו דברים חשובים יותר לטפל בהם, איומים גדולים יותר להשאיר ישנים, האש שהוא יצטרך לכבות חמה יותר מהאש ששורפת אתכם.
בשלב הזה התקווה הולכת, אתם מבינים שאי אפשר באמת להיחלץ מהסיפור, אתם בדקתם כל דלת, שברתם כל קיר, אבל אתם מבינים שזה כבר בלתי נמנע, לא הייתם צריכים לענות להזמנה ההיא, לא הייתם צריכים לזהור בשולחנות שלכם, לא הייתם צריכים להרים את הראש.
האורות כבים,
הדלת ננעלת.
הגג נופל.
והסיפור נגמ....
"תצילי אותם" הוא אומר.
"אני עובדת על זה." היא עונה.
"הראש שלנו בסכנה אם תיכשלי."
"הראש שלך בסכנה, הוא לא הברון שלי."
"את באמת חושבת שהוא הולך לבדוק את החסינות הדיפלומטית שלך?"
"זו לא נקודה גרועה. תתרחק."
"מה את הולכת לעשות?" הוא שאל אבל היא לא ענתה
"מה את הולכת לעשות?" הוא שואל שוב.
"להוכיח להרבה גברים זקנים שאני הרבה יותר חכמה מהם."
מעניין, מעניין מאוד.
אני מניח שזה לא הזמן שלנו להיפרד.
כנראה שמשהו מיוחד הולך להתרחש.
העולם הפך להרבה, הרבה הרבה יותר מעניין הלילה.
נתראה.
הדבר האחרון שאתם זוכרים הוא גג נופל, אתם זוכרים תחושה של עור נשרף מאש, אתם זוכרים תחושה של עצמות נמחצות תחת משקל רב, אתם זוכרים כאב.
ואתם זוכרים מוות. רגעי, אבל מוות.
אתם זוכרים מגדל שעון,
אתם זוכרים שירה
אתם זוכרים ירח חיוור כדם.
אתם זוכרים מלאכים
אתם זוכרים שדים
אתם זוכרים יצורי יער
אתם זוכרים אימה שמעבר לדמיון.
אתם זוכרים חיות
אתם זוכרים ציידים
אתם זוכרים חלום
אתם זוכרים סיוט
אתם זוכרים גלגלים
אתם זוכרים דם
אתם זוכרים את המנגניה
אתם זוכרים את הדם
אתם זוכרים שהיא קראה לכם
אתם זוכרים את הדם
אתם זוכרים שהם הרגו אתכם
אתם זוכרים דם.
קרני שמש קרות מעירות אתכם, במה שרק יכול להיות בוקר קריר נוסף. התחושה שגג התרסק עליכם עדיין מלווה אתכם, מעין תחושה דומה ללהתעורר אחרי לילה של שתייה מרובה, חמרמורת היא האויב הגדול ביותר של בני התמותה, ומשום מה היא מכה גם בכם.
לוקח לכם כמה רגעים להבין שאתם לא במקום שבו הלכתם לישון אתמול, קול של תרנוגל קורא בקול מעיד על העובדה שאתם די רחוקים מהטבעת הפנימית, לאף אחד בטבעות הפנימיות אין תרנגול, לא חי לפחות.
אלה מכם שיתעררו ראשנים יבינו שהם באסם, כל אחד נמצא במיטה חולים מאולתרת בתוך החלל הענקי שבתוך האסם, מישהו העיף מפה כל רמז לחיות משק או ציוד חקלאי, יש פה המון ארגזים עם סימון שאולי תזהו בתור הסימון של הדם הזול ההוא שנמכר ברחובות, יש פה המון ציוד מעבדה, ובצד השני של האסם ישנה מיטה רצינית יותר שנראית שנועדה למגורים.
"בכנות זה נס" אומר קולה של האישה זהובת השיער, גלימתה האדומה זרוקה על כיסא לצד שולחן בחדר, אבל המדים הירוקים-אדומים שהיא לובשת נקיים ומסודרים דיים על גופה.
היא עומדת לא רחוק מכם, נראה שקולות ההתעוררות שלכם הפנו את תשומת ליבה אליכם, "עד כמה שאני טובה, אני לא ברמה של להחזיר אנשים לחיים, ואתם ידידי. הייתם בצד השני." היא קובעת. "אז אני מציעה שתיקחו מעט את הזמן, כי..." היא מסתייגת מעט, נראה שהיא מסתירה משהו מכם. ולא משלימה את המשפט.
