הדמות קופאת לרגע בעודה מביטה בג'ול, "היום השישי לחודש הרביעי." היא מכריזה את התאריך שהיה לפני שלושה ימים. "שעה 16:57". היא מוסיפה.
ואז נעלמת, דמות אנושית מחליפה אותה, היא נראית צעריה יחסית, ככל הנראה לא עברה עדיין את סוף העשור השני לחייה. שערה כסוף וארוך, עיניה ירוקות והיא לובשת מה שנראה כמו אחת השמלות שזרוקה בחדר העליון. אתם רק יכולים להניח שזו גאווה.
"זה קרה שוב." היא אומרת, "אני כבר לא מרגישה בנוח לדבר איתו על זה, אני לא חושבת שהוא יבין." היא מוסיפה, "ירח אדום כדם, קולות יללה, מגדל שעון, כפר דייגים." היא ממשיכה להגיד. "אחת לתקופה עוד יכולתי לסבול את זה, אבל אני סובלת מזה כבר כמה פעמים ביום."
"הוא סיפר לי על מה עתיד להתרחש, הוא ביקש ממני לרשת אותו, אני לא מבינה איך או למה, אבל הוא אמר לי שהוא רוצה שאני אמשיך במקומו, שהוא דואג שיהיה לי מספיק יועצים ואנשים חזקים סביבי כדי לעשות את זה. אבל... אני לא מוכנה."
"הוא קורא לי הגאוה שלו, ואני רואה בו כאבא לכל דבר, ברור לי שהוא לא אבי, אבל אני לא חושבת שהייתה לי משפחה מעבר אליו, יבוא יום והוא אולי יספר לי בדיוק מה היה שם ואיך, אבל עד אז הוא ואני מעמידים פנים שזורם בנו אותו דם." היא עוצרת. "אני חושבת שהיא קוראת לי, ואני חושבת שעד שלא אגלה בדיוק מה קרה אני לעולם לא אהיה מוכנה." נראה שהיא מביטה לעבר הדלת ומחייכת, כאילו אדם שהיא שמחה לראות נכנס בה.
"אסור לו לדעת על זה, הוא ינסה לעצור אותי בכל מחיר, הוא מנסה להגן עלי ועל הברונות הזו, אבל אני חייבת לתפוס שליטה על הגורל שלי, אני חייבת להגיע למגדל השעון ההוא, היא מחכה לי שם."
הבבואה של גאווה נעלמת וחוזרת להיות הדמות הערטאלית מקדום. "סוף המקטע." היא אומרת בקול. "האם תרצי למחוק אותו, לשמוע אותו מחדש או לעבר למקטע אחר?"