נושאי טאבו הם משהו שאני אוהב להתעסק בו כשאני כותב סיפור או מריץ משחק. כשאני אומר נושאי טאבו, אני מתכוון לנושאים שיש סביבם דחייה מוסרית חזקה בתרבות המודרנית - אונס, אלימות גרפית, התעללות בילדים, קניבליזם וכו'. הנושאים האלה הם הסיבה שיצרנו דירוגי גיל מלכתחילה. וככאלה, יש להם הרבה מאוד כוח. בנושא הזה אני רוצה לסקור קצת את השימוש בהן ככלי ספרותי, ומה כן ולא לעשות. מדובר בדברים שלמדתי מהניסיון האישי שלי כשה"מ וככותב, שאני רוצה לחלוק ולדון עליהם. בואו ניגש ישר לעניין, ונדבר על למה אנחנו כוללים בכלל את הנושאים האלה בסיפורים שלנו.
ערך זעזוע
יש שתי סיבות עיקריות למה לכלול נושאי טאבו בסיפור. לפחות, שתי סיבות טובות. סיבה ראשונה היא הרצון לחקור נושאים כאלה יותר לעומק. אומנות, אחרי הכל, היא כלי שנועד לחקור את הקיום והתרבות ולהביע רעיונות לגביהם. דיונים ושאלות בנושא מוסר יכולים לקבל נופך מרתק כאשר מתעסקים בהם מנקודת מבט ספרותית, וזה תמיד מעניין.
אבל הסיבה השנייה היא זו שמעניינת אותי יותר, והיא השפעה רגשית. נושאי טאבו הם נושאים שכמעט אוטומטית מעוררים תגובה רגשית חזקה, וזה משהו שיכול להיות מאוד רצוי בסיפור. התגובה הרגשית הזו היא משהו שאנחנו צריכים להיות מאוד מודעים אליו בכתיבה והנחייה, ולשלוט בה בהתאם לסיפור שלנו ותוך התחשבות בצרכן.
לא שמים טאבו לשם טאבו
לפני כשנה, החלטתי שאני צריך לנסות לצפות במשחקי הכס. זו אחרי הכל אחת מסדרות הפנטזיה הכי מוצלחות אי פעם. אז ניגשתי לצפות, ופרשתי בסוף העונה הראשונה. ויתרתי על המשך הצפייה מהרבה סיבות, אבל אחת מהם הייתה השימוש בטאבו שלא לצורך. זה בור שאני רואה הרבה כותבים, תסריטאים ומנחים נופלים בו. המשיכה לכלול נושאי טאבו לשם הטאבו בלבד היא נטייה חזקה. אולי המטרה היא להראות את הסדרה כבוגרת ורצינית, או כדי למשוך קהל. מה שזה לא יהיה, זו שגיאה.
כמו שציינתי קודם, נושאי טאבו מעוררים תגובה רגשית חזקה. כותב חייב להיות מודע אליה ולהשתמש בה. אחרת, הרגשות האלה מבוזבזים ומשאירים תחושה ריקה מאחוריהם. לכלול סצנת עינויים גרפית בסדרה בלי סיבה זו שגיאה, כי זה משאיר רגשות ללא מטרה.
מהסיבה הזו, כשכותב בוחר לכלול נושא טאבו בעלילה, הוא חייב להציב מראש מטרה. למה אני כולל את הנושא הזה? האם אני יכול להסתדר בלעדיו? במה הוא תורם לסיפור? וכאן אנחנו ניגשים לכוח של נושאי טאבו ולסיבה המרכזית שאנחנו נוגעים בהם מלכתחילה.
התמקדות בדמויות, לא בהתרחשויות
אני רוצה למשוך את תשומת ליבכם לאנימה שיש לי הערכה מיוחדת אליה, גובלין סלייר. האנימה יצרה שערורייה די גדולה כשהיא יצאה, שכן היא עושה שימוש נרחב בסצנות אונס והתעללות כאלמנט עלילתי. ספציפית בהקשר של הנבלים בסדרה, הגובלינים. בסדרה, סצנות כאלה משמשות ככלי לעורר תחושה של אימה. אבל צריך לשים לב שהאימה הזו לא מכוונת רק לצופים, אלא גם לדמויות. הסצנות משמשות להבהיר לנו את האיום שהנבלים מציבים ולהראות לנו את ההשלכות שהגיבורים מתמודדים איתן. הסדרה שמה דגש לא על המאורעות עצמם, אלא על ההשפעות שיש להם על הדמויות ואיך הן מגיבות אליהם. התגובה הרגשית צריכה להיות מכוונת לדמויות בתוך הסיפור ולאיך האירועים משפיעים עליהם, ולא אל הצרכנים. זו המקום שבו נושאי טאבו מצטיינים. בלהניע פיתוח דמות שהצרכנים יכולים להזדהות איתו, כי הם מרגישים את אותו הדבר כמו הדמות.
דמיון חזק יותר ממציאות
כשכוללים נושא טאבו בסיפור, יש הרבה דרכים לגשת ליישום שלו. אבל הדבר המועדף עלי הוא אף פעם לא לחשוף את הצרכן ישירות לנושא. רמיזות, התייחסויות עקיפות ותיאורים מעורפלים הם חבריכם הטובים ביותר. הדבר שחשוב להבין הוא שהדמיון של הצרכן חזק יותר מכל תיאור שאנחנו יכולים לתת לו. לא משנה כמה גרפיים נהיה, זה אף פעם לא יכול להתעלות על מה שהצרכן יכול להעלות בתוך הראש שלו. לכן כשחושפים את הצרכן לנושא טאבו, המטרה צריכה להיות לעורר את הדמיון כדי לגרור תגובה רגשית. אחת הדוגמאות האהובות עלי באה מהספר השביעי של הארי פוטר. כשאברפורת' מספר לגיבורים על הסיפור של אריאנה, הוא לא מתאר שום דבר במפורש. במקום זאת, הוא משאיר לקורא להשלים את התמונה בעצמו. הסיפור מתאר את הגועל שעולה בהארי לנוכח הסיפור, ומאפשר לקוראים להזדהות בצורה הרבה יותר חזקה מאשר אם האירועים היו מתוארים מפורשות. כי לא משנה מה רולינג הייתה כותבת, זה לא היה יכול להיות נוראי יותר ממה שעלה בראש הקורא כתוצאה מהרמיזות האלה. זה, מבחינתי, הדבר שאני תמיד מכוון אליו כשאני עוסק בטאבו. להכריח את הצרכן להשלים את התמונה בעצמו. התוצאה עוצמתית ומכוונת הרבה יותר.
מינון הוא שם המשחק
הכוח של טאבו נובע מחשיפה מועטת. בסופו של דבר, המשמעות של המילה "טאבו" היא איסור. משהו שאסור לדבר עליו. וכאן אנחנו נופלים לפח השני שמכשיל כל כך הרבה מערכות, סדרות וספרים: מנת יתר של טאבו.
תגובות רגשיות, בסופו של דבר, נשחקות. ילד שאוכל פיצה כל יום יהנה מפיצה פחות מילד שאוכל אותה פעם בחודש. זה בגלל שמינון הוא כלי חשוב בשליטה רגשית. זו הסיבה שחיילים יכולים לפתח בעיות רגשיות אחרי מלחמות. חשיפה לכל כך הרבה דברים מזעזעים יוצרת ניוון. זה הופך לדבר שגרתי. משעמם אפילו. ומהסיבה הזו, אסור להגזים בשימוש בטאבו. זה תמיד חייב לבוא במינון. אחרת, לצרכן פשוט יפסיק להיות אכפת. לזעזוע יש ערך בגלל שהוא (זה אולי יפתיע אתכם) מזעזע. אם משהו מפסיק לזעזע אותך, הוא מאבד את ערך הזעזוע. זה העיקרון סביבו השימוש של כותב בנושאי טאבו צריך לחוג. זה תבלין, וצריך להשתמש בו במינון.
מה אתם חושבים? אתם אוהבים לראות נושאי טאבו בסיפורים? שונאים את זה? למה? האם אתם כוללים אותם בסיפורים שלכם, ואיך אתם עושים את זה? דיון פורה
ערך זעזוע
יש שתי סיבות עיקריות למה לכלול נושאי טאבו בסיפור. לפחות, שתי סיבות טובות. סיבה ראשונה היא הרצון לחקור נושאים כאלה יותר לעומק. אומנות, אחרי הכל, היא כלי שנועד לחקור את הקיום והתרבות ולהביע רעיונות לגביהם. דיונים ושאלות בנושא מוסר יכולים לקבל נופך מרתק כאשר מתעסקים בהם מנקודת מבט ספרותית, וזה תמיד מעניין.
אבל הסיבה השנייה היא זו שמעניינת אותי יותר, והיא השפעה רגשית. נושאי טאבו הם נושאים שכמעט אוטומטית מעוררים תגובה רגשית חזקה, וזה משהו שיכול להיות מאוד רצוי בסיפור. התגובה הרגשית הזו היא משהו שאנחנו צריכים להיות מאוד מודעים אליו בכתיבה והנחייה, ולשלוט בה בהתאם לסיפור שלנו ותוך התחשבות בצרכן.
לא שמים טאבו לשם טאבו
לפני כשנה, החלטתי שאני צריך לנסות לצפות במשחקי הכס. זו אחרי הכל אחת מסדרות הפנטזיה הכי מוצלחות אי פעם. אז ניגשתי לצפות, ופרשתי בסוף העונה הראשונה. ויתרתי על המשך הצפייה מהרבה סיבות, אבל אחת מהם הייתה השימוש בטאבו שלא לצורך. זה בור שאני רואה הרבה כותבים, תסריטאים ומנחים נופלים בו. המשיכה לכלול נושאי טאבו לשם הטאבו בלבד היא נטייה חזקה. אולי המטרה היא להראות את הסדרה כבוגרת ורצינית, או כדי למשוך קהל. מה שזה לא יהיה, זו שגיאה.
כמו שציינתי קודם, נושאי טאבו מעוררים תגובה רגשית חזקה. כותב חייב להיות מודע אליה ולהשתמש בה. אחרת, הרגשות האלה מבוזבזים ומשאירים תחושה ריקה מאחוריהם. לכלול סצנת עינויים גרפית בסדרה בלי סיבה זו שגיאה, כי זה משאיר רגשות ללא מטרה.
מהסיבה הזו, כשכותב בוחר לכלול נושא טאבו בעלילה, הוא חייב להציב מראש מטרה. למה אני כולל את הנושא הזה? האם אני יכול להסתדר בלעדיו? במה הוא תורם לסיפור? וכאן אנחנו ניגשים לכוח של נושאי טאבו ולסיבה המרכזית שאנחנו נוגעים בהם מלכתחילה.
התמקדות בדמויות, לא בהתרחשויות
אני רוצה למשוך את תשומת ליבכם לאנימה שיש לי הערכה מיוחדת אליה, גובלין סלייר. האנימה יצרה שערורייה די גדולה כשהיא יצאה, שכן היא עושה שימוש נרחב בסצנות אונס והתעללות כאלמנט עלילתי. ספציפית בהקשר של הנבלים בסדרה, הגובלינים. בסדרה, סצנות כאלה משמשות ככלי לעורר תחושה של אימה. אבל צריך לשים לב שהאימה הזו לא מכוונת רק לצופים, אלא גם לדמויות. הסצנות משמשות להבהיר לנו את האיום שהנבלים מציבים ולהראות לנו את ההשלכות שהגיבורים מתמודדים איתן. הסדרה שמה דגש לא על המאורעות עצמם, אלא על ההשפעות שיש להם על הדמויות ואיך הן מגיבות אליהם. התגובה הרגשית צריכה להיות מכוונת לדמויות בתוך הסיפור ולאיך האירועים משפיעים עליהם, ולא אל הצרכנים. זו המקום שבו נושאי טאבו מצטיינים. בלהניע פיתוח דמות שהצרכנים יכולים להזדהות איתו, כי הם מרגישים את אותו הדבר כמו הדמות.
דמיון חזק יותר ממציאות
כשכוללים נושא טאבו בסיפור, יש הרבה דרכים לגשת ליישום שלו. אבל הדבר המועדף עלי הוא אף פעם לא לחשוף את הצרכן ישירות לנושא. רמיזות, התייחסויות עקיפות ותיאורים מעורפלים הם חבריכם הטובים ביותר. הדבר שחשוב להבין הוא שהדמיון של הצרכן חזק יותר מכל תיאור שאנחנו יכולים לתת לו. לא משנה כמה גרפיים נהיה, זה אף פעם לא יכול להתעלות על מה שהצרכן יכול להעלות בתוך הראש שלו. לכן כשחושפים את הצרכן לנושא טאבו, המטרה צריכה להיות לעורר את הדמיון כדי לגרור תגובה רגשית. אחת הדוגמאות האהובות עלי באה מהספר השביעי של הארי פוטר. כשאברפורת' מספר לגיבורים על הסיפור של אריאנה, הוא לא מתאר שום דבר במפורש. במקום זאת, הוא משאיר לקורא להשלים את התמונה בעצמו. הסיפור מתאר את הגועל שעולה בהארי לנוכח הסיפור, ומאפשר לקוראים להזדהות בצורה הרבה יותר חזקה מאשר אם האירועים היו מתוארים מפורשות. כי לא משנה מה רולינג הייתה כותבת, זה לא היה יכול להיות נוראי יותר ממה שעלה בראש הקורא כתוצאה מהרמיזות האלה. זה, מבחינתי, הדבר שאני תמיד מכוון אליו כשאני עוסק בטאבו. להכריח את הצרכן להשלים את התמונה בעצמו. התוצאה עוצמתית ומכוונת הרבה יותר.
מינון הוא שם המשחק
הכוח של טאבו נובע מחשיפה מועטת. בסופו של דבר, המשמעות של המילה "טאבו" היא איסור. משהו שאסור לדבר עליו. וכאן אנחנו נופלים לפח השני שמכשיל כל כך הרבה מערכות, סדרות וספרים: מנת יתר של טאבו.
תגובות רגשיות, בסופו של דבר, נשחקות. ילד שאוכל פיצה כל יום יהנה מפיצה פחות מילד שאוכל אותה פעם בחודש. זה בגלל שמינון הוא כלי חשוב בשליטה רגשית. זו הסיבה שחיילים יכולים לפתח בעיות רגשיות אחרי מלחמות. חשיפה לכל כך הרבה דברים מזעזעים יוצרת ניוון. זה הופך לדבר שגרתי. משעמם אפילו. ומהסיבה הזו, אסור להגזים בשימוש בטאבו. זה תמיד חייב לבוא במינון. אחרת, לצרכן פשוט יפסיק להיות אכפת. לזעזוע יש ערך בגלל שהוא (זה אולי יפתיע אתכם) מזעזע. אם משהו מפסיק לזעזע אותך, הוא מאבד את ערך הזעזוע. זה העיקרון סביבו השימוש של כותב בנושאי טאבו צריך לחוג. זה תבלין, וצריך להשתמש בו במינון.
מה אתם חושבים? אתם אוהבים לראות נושאי טאבו בסיפורים? שונאים את זה? למה? האם אתם כוללים אותם בסיפורים שלכם, ואיך אתם עושים את זה? דיון פורה
