• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות
  • הרישום המוקדם לדרקוניקון 2022 נפתח!
    ההתרגשות בשיאה, וההרשמה המוקדמת למשחקים והפעילויות בדרקוניקון 2022 יוצאת לדרך הקדימו להרשם כי המשחקים מתמלאים מהר קישור להרשמה המוקדמת דרקוניקון, 25-26 אוגוסט, דן פנורמה תל אביב

סיפור [הליגנדריום של טולקין] הטרגדיה של המלך

האיש הצעיר

פונדקאי ותיק
למי שלא מכיר, הליגנדריום הוא העולם של הארץ התיכונה, שבו מתרחשים שר הטבעות, ההוביט, הסילמרליון, סיפורים שלא נשלמו ועוד רבים מסיפוריו של טולקין.

הסיפור הבא נכתב לפני שקראתי את הסילמריליון (למעשה, עדיין לא קראתי אותו ואשמח שלא תעשו ספוילרים) ולכן הוא עשוי לסתור לחלק מהדברים שכתובים בסילמריליון. הוא מתאים רק לשר הטבעות וההוביט.

אזהרה: הסיפור הוא טרגדיה, על פי הכללים של טרגדיה יוונית - שהחשוב בהם הוא, שהגיבור, שבתחילה נהנה ממעמד גבוה מאוד, מגיע בסוף הסיפור בעקבות שרשרת אירועים שמתחילה בטעות אחת, אל שפל המדרגה. לרוב מותו, לעיתים יחד עם אשתו ובניו. אם סיפורים עצובים הם לא הסגנון שלכם, יכול להיות שעדיף לוותר.

הסיפור לא אמור להיות ארוך במיוחד, אני עדיין בתהליכי יצירה אבל ההערכה שלי היא בערך 5 פרקים, אולי אחד-שניים יותר או פחות. זה הפרק הראשון, השאר יפורסמו כאן כאשר יכתבו.

הטרגדיה של המלך - פרק ראשון: שבועה
"היום הזה, שבעותנו נתונה לך!" צעקו בהרמוניה ארבעת המלכים שכרעו ברך לפניו. הוא היה המלך הגדול ביותר ממזרח להרים החרבים, והיו בצבאו חמישה עשר אלף אנשים, וחמישה עשר פילי קרב מאומנים. היום - לאחר עשר שנות מלחמה מתישות - ארבעת המלכים של המחוזות הקטנים שהיו בספר ממלכתו, הסכימו להיכנע לו ולהישבע אמונים לו וליורשיו עד קץ הימים. הוא ישב על כיסא מלכותו, וארבעת המלכים כרעו ברך לפניו. ארבעת בניו עמדו משני צדדיו, שניים בכל צד, לבושים בשריון עור מלא וחגורי חרב. כיסאו היה כיסא זהב גדול, מעוטר בכפתורי מיתריל שהביא אנאטאר, ידידה של הממלכה משכבר הימים, לאביו לפני כחמישים שנים. אנאטאר טען שהם עשויים ממתכת יקרה מאוד שהגיע הרחק ממערב, מערבה מההרים החרבים, מגזע הנמוך מבני האדם החי מאות שנים. זה נשמע לא הגיוני במיוחד, אבל גם המתכת הזו לא הגיונית במיוחד. הכיסא היה בגובה של מטר ותשעים, גובהם של המלכים בממלכה מאז ומעולם. אל הכיסא הובילו שלוש מדרגות, והוא היה מונח על בימה קטנה, מתאימה בדיוק למידותיו עם מקום לארבעה אנשים לעמוד בצדדיו. המדרגות היו עשויות שיש נוצץ, וכך גם הבימה; השיש הוברק מדי יום בידי המשרתים. מולו כרעו ארבעת המלכים, לבושים איש איש בשריונות המתכת שלהם, עם סמלי ממלכותיהם. חרבותיהם העתיקות, שחושלו בקדמת הימים בידי אבות האדם, מונחות בידיהם, פלדה הנוצצת באור השמש הנכנס מחלונות הזכוכית המקושתים, צבועים בצבעים ממתנותיו של אנאטאר. מאחוריהם עמד קהל רב, חצרות המלכות שלהם, שלו עצמו, וכן משלחות מלכותיות מכל המלכים ממזרח להרים החרבים ועד מי המלח השחורים שבמזרח, היכן שנגמר העולם. אנאטאר נשען על קיר בקצה העולם, נחבא מעין כול. כולם באו לחלוק לו כבוד ביום שמחתו, והוא הרגיש את עצמו - בפעם השנייה בחייו, הקודמת הייתה ביום שבו מת אביו והוא הוכתר למלך - על גג העולם.
"מיום זה עד כי יקיץ הקץ על עידן האדם" המשיכו ארבעת המלכים בשבועתם "אנו, ממלכותינו, חרבותינו ומשפחותינו נתונים לחסדך. נשרת אותך ואת יורשך, ואת יורשו, ואת יורשו, עד כי יקיץ הקץ על עידן האדם, נאמנה, ונעשה ככל אשר נתבקש" ארבעת המלכים סיימו את שבועתם, וכעת הגיע תורו.
הוא נשם עמוק, וידא שהוא זוכר את הנוסח, ואמר בקול שהדהד בכל האולם "אני, המלך הגדול ממזרח להרים, מקבל כיום הזה את שבועתכם, חרבכם, ממלכותיכם ומשפחותיכם. בחסדי, אניח לכם, למשפחותיכם, ולממלכותיכם". נשתררה שתיקה קצרה באולם, בזמן שכולם תהו מדוע לא הוסיף המלך את המילה חרבותיכם כפי המסורת. אנאטאר חייך. המלך קם מעל כיסאו, וירד במדרגות. איש לא העז לזוז, היה ניתן לחתוך את המתח באולם בסכין. הוא הגיע אל ארבעת המלכים הכורעים ברך לפניו, והרים את חרבו של הראשון. "את החרב העתיקה הזו, שחישלו אבות האדם בקדמת הימים, שניתנה לי היום, אעניק במתנה לבני הבכור, והוא לבכורו אחריו, והוא לבכורו אחריו עד קץ עידן האדם" הכריז בקול רם. זו הייתה הפגנת כוח ברוטלית; זה לא היה נהוג בשום מקום ידוע, וכולם הבינו את המסר: אני אקח מה שאני רוצה, ואתם תשתקו ותכרעו ברך לפניי, נאום המלך הגדול ממזרח להרים החרבים. הוא טיפס חזרה במדרגות, ושלף את חרבו של בנו הבכור מנדנה. הוא הכניס את החרב העתיקה שלקח זה עתה מהמלך הכורע לנדן הריק, והשליך את החרב הפשוטה ששלף אל אחורי הבימה. משרת הופיע, והחרב נלקחה אל הנשקייה המלכותית.
הוא ירד במדרגות שנית. החרב השנייה נלקחה, והוא הכריז שנית בקול רם "את החרב העתיקה הזו, שחישלו אבות האדם בקדמת הימים, שניתנה לי היום, אעניק במתנה לבני השני, והוא לבכורו אחריו, והוא לבכורו אחריו עד קץ עידן האדם". החרב הוכנסה לנדן המתאים, והחרב הפשוטה הישנה הושלכה ונאספה אל הנשקייה.
התהליך חזר על עצמו פעמיים נוספות, ובכל ארבעת בניו של המלך קיבלו חרב עתיקה אשר חישלו אבות האדם בקדמת הימים.
המלך, מדושן עונג ומרגיש שהגיע לשיא חייו, התיישב חזרה על כיסא המלכות, והשלים את הנוסח המקובל. "קומו על רגליכם, לורדים של המזרח". ארבעת המלכים קמו בלב כבד, ארבעתם לא ששו לוותר על החרבות העתיקות שהיו שייכות למשפחותיהם מאות על מאות של שנים, אבל ארבעתם ידעו שאין להם ברירה אחרת, לא אם הם רוצים שמשפחתם תשרוד.
ארבעת הלורדים, מלכים לשעבר, חזרו אל המקומות בהם ישבו הנאמנים שהביאו איתם מממלכתם, ותהלוכת המתנות החלה. בזה אחר זה, לפי סדר מעלתם, נקראו המלכים אשר בחדר להגיש את המתנה אשר הביאו למלך הגדול, ליום שמחתו.
חמשת המלכים שנותרו ממזרח להרים החרבים, מלבד המלך הגדול, ניגשו בזה אחר זה לתת את המתנות. הראשון הביא תיבת עץ גדולה, שנפתחה ברוב הדר; בתוך התיבה היה מונח נחש ארסי מתפתל, באורך של חצי מטר; הנחש היה קשור בשלשלאות זהב אל התיבה. המלך הגדול הנהן, ליטף לרגע את הנחש - שניסה לסובב את הראש ולהכיש את התוקף, ללא הצלחה - והתיבה נסגרה, והונחה בשולחן המתנות שבצד.
השני ניגש אל מדרגות השיש, שישה משרתים סוחבים מאחוריו תיבה בגודל של אדם. "בבקשה, הוד מעלתך" אמר והחווה לכיוון התיבה. לאחר רגע, המשרתים התייצבו והמלך פתח את התיבה. בתוכה נח שריון מחושל, עשוי פלדה חזקה. זו הייתה מתנה יקרת-ערך מאוד, שכן ממזרח להרים החרבים הפלדה הייתה מתכת יקרה מאוד שניתן היה לחשל אך בקושי. המלך חייך, ואמר "תודה לך, המלך אשר על מי המלח השחורים". המלך האחר הנהן נחמדות, והתיבה הונחה לצד שולחן המתנות.
המלך השלישי התקדם, ובידו חנית ארוכה, עשויה עץ קשיח; העץ הזה, שהיה קל-משקל בכמעט שליש מעץ רגיל, אפשר לבני עמו לייצר חניתות באורך של שלושה ואף ארבעה מטרים. החנית הזו התנשאה לגובה שתי קומות אדם, כשלושה וחצי מטרים, והראש שלה היה עשוי מפלדה, ומעט ארוך מהרגיל. "מטובי החניתות של בני עמי, הוד מעלתך" אמר המלך האורח והגיש את החנית למלך האחר. המלך הנהן, ואמר "אני מודה לך על מתנתך היקרה, מלך אדוני הסוסים אשר במישורים הגדולים".
המלך הרביעי התקדם, ובידו שרשרת. השרשרת היתה משולבת מהמתכת היקרה של אנאטאר, מיתריל, ומזהב; שתי חוליות זהב, חולית מיתריל, וחוזר חלילה. תליון השרשרת היה עשוי יהלום יקר, מהמכרות אשר בהרי הצפון. "בבקשה, הוד מעלתך" אמר המלך האורח, והגיש את השרשרת למלך. המלך ענד אותה על צווארו, ואמר "תודה לך, מלך ההרים אשר בצפון".
המלך החמישי והאחרון התקדם, ובידיו בקבוק גדול, עשוי מתכת. "זה, הוד מעלתך, בקבוק מן היין אשר הובא ממערב להרים החרבים בקדמת הימים" אמר. ככל הנראה דיבר אמת; שמועות טענו שבמרתפי מצודות הדרום היו טמונים ארגזים על ארגזים מהיין היקר. "חן חן לך, מלך המצודות אשר בדרום" אמר המלך, והבקבוק הונח על שולחן המתנות.
מלך המצודות צעד אחורה והצטרף למשלחתו, כאשר לפתע צעד מישהו נוסף אל המדרגות. היה זה אנאטאר. "ביום זה, הגדול מכל הימים, הבאתי לגדול מכל המלכים ממזרח להרים החרבים מתנה רבת ערך" אמר אנאטאר, ועלה במדרגות השיש. המלך הנהן, ואנאטאר המשיך "טבעת זהב זו, היא טבעת קסומה אשר חושלה בידי העלפים אשר ממערב להרים החרבים, הרחק ממערב. כוחות הטבעת רבים הם, אבל הפשוט ביותר הוא העובדה שתוכל, לרצונך, להיות רואה ובלתי נראה כאשר תענוד את הטבעת" אמר אנאטאר. "תודה רבה לך, אנאטאר, הגדול ביצורים ממזרח וממערב להרים החרבים" אמר המלך בהתרגשות, וענד את הטבעת. לפתע, כס המלכות התרוקן מיושב. לא ישב שם איש. המלך, היה רואה ואינו נראה. אולם המלכות היה כמרקחה למשך כמה שניות, ואז המלך הופיע שוב על כס המלכות שלו, טבעת הזהב נוצצת על אצבעו הימנית.

ההמשך יבוא.

אז זה הפרק הראשון. וואו, הוא יצא ארוך משחשבתי שהוא יהיה. אשמח לפידבק על הסיפור, צורת הכתיבה ועצות נוספות. אתם מתבקשים להימנע מספוילרים לסילמריליון, אבל אפשר לדבר בחופשיות על שר הטבעות (כולל נספחים) וההוביט.
כן, חברים. זה מתרחש בעולם של טולקין, למרות שלא הזכרתי אפילו ממלכה אחת שנמצאים בעולם של טולקין, ורק שם אחד (לא אגלה איזה. נראה אם תנחשו). הקישורים לליגנדריום ייחשפו בהמשך הסיפור.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
כתוב בצורה מאד יבשה. לא כל כך הבנתי מה הטרגדיה של המלך הגדול. מדובר פה בעיקר במצעד של מתנות יקרות. אני מניח שהסיפור מתרחש בעידן השני. לגבי טבעות המלכים, אני לא חושב שהטבעות הפחותות הפכו אותך לבלתי נראה אלא רק יצרו אשליה של אריכות חיים שהרי מה בני האדם חפצים יותר מכל זה להיות בני אלמוות מבלי להעריך את המתנה שניתנה להם (הפרט הזה נכתב בנספחים של שר הטבעות.).
 

האיש הצעיר

פונדקאי ותיק
כתוב בצורה מאד יבשה.
קצת יותר פירוט?
לא כל כך הבנתי מה הטרגדיה של המלך הגדול.
ברור שלא הבנת, הרי היא עוד לא התרחשה! זה רק הפרק הראשון בסיפור.
אני מניח שהסיפור מתרחש בעידן השני.
נכון.
לגבי טבעות המלכים, אני לא חושב שהטבעות הפחותות הפכו אותך לבלתי נראה
זה עניין של פרשנות, לדעתי.
רק יצרו אשליה של אריכות חיים שהרי מה בני האדם חפצים יותר מכל זה להיות בני אלמוות מבלי להעריך את המתנה שניתנה להם
למעשה, בני האדם הם שאפתנים בעיקר (זה נכתב בשר הטבעות עצמו, בקטע שבו פרודו פוגש את פאראמיר) אבל אני לא רואה את הסתירה שבכך.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
למעשה, בני האדם הם שאפתנים בעיקר (זה נכתב בשר הטבעות עצמו, בקטע שבו פרודו פוגש את פאראמיר) אבל אני לא רואה את הסתירה שבכך.
גאוותנים. זה לפחות החטא העיקרי שטולקין מתייחס אליו אצל בני האדם.
זה עניין של פרשנות, לדעתי.
כל הסצנה בה המלך משתעשע היא דוגמא טובה לחוסר הרגש של הכתיבה. הסיבה לכך שהאיש נעשה בלתי נראה היא משום שהוא עבר זמנית לממלכת הרוחות. פרט לתיאור קצר ולקוני של התנהגות החצר, אין שום התייחסות לצד הרגשי של האירוע מצד המלך. ובכלל, כל הכתיבה היא מצעד של מתנות יקרות בזו אחר זו בלי לתאר ולו הפגנה אחת ומאופקת של רגש. לא ברור כיצד המלך רואה את כל העניין - האם הוא מרוצה, משועמם או שאפילו סובל? כשהוא מקבל את המתנה של אנאנטר, הוא מקבל הזדמנות לעשות משהו מעניין סוף סוף? ולפחות שאחד הוואסאלים יפיל את המתנה לרגע ויתפוס אותה כדי להראות את חוסר שביעותו מהאירוע.
ברור שלא הבנת, הרי היא עוד לא התרחשה! זה רק הפרק הראשון בסיפור.
כן. עכשיו אני מבין.
 

האיש הצעיר

פונדקאי ותיק
גאוותנים. זה לפחות החטא העיקרי שטולקין מתייחס אליו אצל בני האדם.
ישנו דמיון רב מאוד בין שניהם, והם יכולים לגרום אחד לשני. אי לכך ובהתאם לזאת, זה לא סותר,
פרט לתיאור קצר ולקוני של התנהגות החצר, אין שום התייחסות לצד הרגשי של האירוע מצד המלך.
כולם באו לחלוק לו כבוד ביום שמחתו, והוא הרגיש את עצמו - בפעם השנייה בחייו, הקודמת הייתה ביום שבו מת אביו והוא הוכתר למלך - על גג העולם.
זה לא תיאור רגש?
לטעמי זה תיאור רגש מאוד עז.
כשהוא מקבל את המתנה של אנאנטר, הוא מקבל הזדמנות לעשות משהו מעניין סוף סוף?
"תודה רבה לך, אנאטאר, הגדול ביצורים ממזרח וממערב להרים החרבים" אמר המלך בהתרגשות,
זה נראה לי תיאור די ברור של הערצה מצד אחד, והתרגשות מצד שני. לך זה לא נראה כך?
ולפחות שאחד הוואסאלים יפיל את המתנה לרגע ויתפוס אותה כדי להראות את חוסר שביעותו מהאירוע.
שקלתי את זה, אבל הוואסאלים לא נותנים מתנות. הם נשבעים, ואז המלכים שלא נכנעו לו (עדיין) מעניקים מתנות, במה שבתכל'ס אמור להיות הקדמה למתנה של אנאטאר.
 

האיש הצעיר

פונדקאי ותיק
המילה והתיוג שאתה מחפש הוא "פאנפיק", לא סיפור.
אני מכיר את המילה (וגם כתבתי פאנפיק על הארי פוטר שאותו אפשר למצוא בפורום) ושקלתי להשתמש בה, ולבסוף החלטתי שלא; לא מדובר כאן ביצירה אלטרנטיבית ליצירת המקור, אלא ביצירה שמשלימה את המקור ומספרת על כמה מהדמויות בו עוד פרטים (במקרה הזה דמות אחת, המלך; הוא יופיע מאוחר יותר בשר הטבעות. בסוף הסיפור - ואולי כבר באמצע, או אולי ניחשתם כבר - תדעו מי הוא). לכן, המילה פאנפיק איננה מתאימה כאן (מה גם שאין תג כזה בפורום, אז כדי להתאים לכותרת המשכתי להשתמש במילה).

דעותייך על הסיפור / הפאנפיק עצמו?
 

האיש הצעיר

פונדקאי ותיק
אזהרה: בפרק הזה נחה עלי הרוח, ולכן הוא כתוב בלשון מקראית משהו; די סביר, אחרי שזוכרים שמדובר בסיפור בעולם של טולקין.
פרק שני: כיבוש
תקציר שלושת שנות השקט
ויהי אחרי ההכתרה הגדולה, ותנוח הממלכה לימים רבים. ויפקוד המלך - בעודו עונד את טבעתו החדשה, מתנת אנאטאר, בכל עת - כי יתחמשו הצבאות, ויכינו ליבם, חרבותיהם וארצותם למלחמה. ויהיו שנות השקט שתיים, ואחריהן שנה אחת של התחמשות; ואחרי כן, יצא המלך עונד הטבעת וארבעת בניו למלחמה בראש הצבא הגדול ביותר ממזרח להרים החרבים.
כי זה היה תוואי השטח ממזרח להרים החרבים; מישור גדול ופורה, מלא נחלים, משתרע מזרחה עד מי המלח השחורים; ומצפון למישור, הרים גדולים אשר עלייה בצד אחד להם, וצידם השני אל מי המלח השחורים הוא פונה. ומדרום למישור, גבעות גדולות עם מצודות בראשיהן, ואחריהן היער הגדול אשר איש לא ידעהו; כי אפל היה היער, ואיש מאנשי התרבות לא העז להיכנס אליו, לבלתי אם מוות וודאי הוא הברירה האחת.
והמלך אשר במזרח המישור הגדול היה מלך עז נפש אך זקן, ושני בנים לו; ויהי הגדול רוכב פילים ומנהיגם, והשני היה מפקד אנשי הסוסים של אביו. והאב ישב בעיר אשר על מי המלח, הרחק במזרח. ובצפון, ישבו בני מלכות ההרים, חלקם בתוך ההרים במכרות, כורים יומם ולילה ברזל וזהב, ואחרים בערים אשר על מדרונות ההרים. ובדרום ישבו אנשי המצודות, ויהיו רועי עדרי צאן ובקר, ומקנה רב להם; אפס כי פילים וסוסים לא היו להם, ואנשי מלחמה היו רק בשעת הדחק.
ויצא המלך וארבעת בניו, ויחלק כוחותיו לשלושה; הוא ושני בניו הצעירים, יצאו בראש הכוח הראשי, עם חמישה עשר פילים, אלף רוכבי סוסים וששת אלפים רגלים; ובנו הבכור הלך אל ההרים, לכובשם, ואיתו לקח רגלים ארבעה אלף, כי לא יעלו הסוסים והפילים אל ההרים. ובנו השני לקח עימו רוכבי סוסים אלף וחמש מאות, ורגלים ארבעה אלף, ויצא אל המצודות אשר בדרום לתופסם.
וישמעו בני המישור אשר על הים את שמע הצבא אשר עולה עליהם למלחמה, וייראו מאוד; וינפצו בכל המישור ההוא. וישלח מלך הים את שני בניו, ועימם עשרה פילים ואלף רוכבי סוסים, ואלפיים רגלים למלחמה. ועוד שלושה צבאות קטנים הציב, בערי המישור; ויהי הצבא האחד רגלים אלף, ומאה רוכבי סוסים.
והמלך שמע כי נפל פחדו על בני המישור, וישלח את בנו השלישי בראש רגלים אלפיים, ויבזזו את כפרי המישור חודש ימים, ולא היו במלחמה כי אם לבזוז ולשבות שבי, ואחר שבו למישור אשר על ההרים, ויביאו שללם.
ובזמן שהם שוללים שלל, יצא המלך, ועימו חמישה עשר פילים, רגלים ארבעה אלף ואלף רוכבי סוסים, וידהרו אל המישור, וישמעו שמועה כי שני צבאות דוהרים לקראתם, מדרום ומצפון; וכי הצבאות האלו של בני המישור אשר על הים הם, מהצפון באו הפילים, ומהדרום הסוסים; ויחלק המלך את כוחו, וישלח את בנו הרביעי עם שישה פילים ואלפיים רגלי, לתקוף את הצבא אשר מן הדרום; והוא לקח את אלף הפרשים, אלפיים רגלי ותשע הפילים הנותרים וירכוב צפונה לתקוף.
אפס כי תחבולה הייתה מעם מלך הים, ויהי הצבא אשר מדרום אחד מן הצבאות הקטנים, והוא אלף רגלי; ויהרגו בן המלך הרביעי וצבאו בצבא בני הים, וימלטו מפניהם, בלתי אם נשארו מהם מאה או מאתיים תופסי חרב; ובן המלך איבד כארבע מאות רגלי, ויצעד מזרחה אל הערים לשלול שלל ולשבות שבי.
ובזמן אשר הם נלחמים בדרום, בא הצבא הקטן השני אשר לבני הים, והוא אלף רגלי, ויתופפו בתופים בקול גדול, לאמר צבא גדול הוא אשר מגיע, וישלח המלך את מפקדי הפילים ואלפיים מן הרגלי אשר נותרו למען תקוף הצבא אשר בא מן הדרום, כי חשב כי הוא הצבא אשר שלח את בנו נגדו, והנה נכשל בנו ונפוץ הצבא אל הכפרים. והוא לקח אלפיים הרגלי הנותרים, ואלף הפרשים, ויצעד מהרה צפונה, להרוג הצבא השני אשר מגיע משם טרם יתאחדו הצבאות וימחצו את צבאו כמלקחיים. ויראה והנה שני הבנים בצבא ההוא, ויהיו בו עשרה פילים, ואלף רוכבי סוסים, ורגלי אלפיים; ויירא צבא המלך מאוד מפני הפילים, יען אשר יכול פיל אחד להרוג חמישים או מאה איש בחמת זעמו בפרוץ הקרב.
אבל המלך דהר על סוסו השחור, הניף את חרב הפלדה הנוצצת ביד ימינו, ותנצוץ טבעת הזהב אשר מאת אנאטאר על אצבעו, ויקרא בקול "תקפו, בני המישור אשר על ההרים, כי היום מלחמה לנו וננצח!" וידהר מהרה אל עבר הפילים אשר שם, ויירו עליו חצים רבים; אפס, כי לא אחד מהם פגע, והצבא אשר מאחוריו עמד בפחדו, ונמצא כי הוא מסתער לבדו כנגד עשרת הפילים.
ותיפול רוחו מאוד, והנה קריאת קרב אשר לא ידעה בפיו "להרוג, בשם מורדור ושרה!*" צעק המלך, מניף את חרבו הנוצצת. והנה ביד שמאלו, שלף פגיון מחגורתו, והוא שחור כשחור הלילה; ויטל אותו לעומת הפיל, וינעץ ברגלו; וייפול הפיל על מקום עומדו, ורבים מחיילי אוייבי המלך קטל; ויראו שאר הפילים מאוד, וינוסו אחור, ויתפזר צבא האויב מפני פחד הפילים אשר הביא.
אז דהרו צבאות המלך קדימה, ויהרגו כל חייל אוייב אשר נמצא לידם, וינחל המלך ניצחון גדול ביום ההוא. אפס, כי הפגיון השחור לא נמצא בשום אחד מן החללים, ואף כי רבות חיפשוהו, מעולם לא מצאו איש.
וידהר המלך למזרח, וייקח את כל ערי המישור, ויהרוג את מלך הים ואת שני בניו איתו, וייקח לו את המישור הגדול להיות חלק מממלכתו, וישוב אל ביתו.

ההמשך יבוא.

*שרה בשין שמאלית, השר שלה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
טוב, את הפואנטה של הפרק הזה אני מניח שאתם כבר יכולים לנחש; הוא היה קצר משציפיתי, למעשה. אשמח לקבל את דעתכם על הפרק.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
אני חושב שנהניתי מהקצב של הפרק קצת יותר מקודמו. למה המלך לא משתמש בטבעת שלו?

אני מבין שזה מתואר מנקודת מבט של נבל שלא מאמין בערכים שטולקין האמין בהם אבל האם יצירה שנכתבת בעולמו של טולקין צריכה להיראות כמו תיאור כתוב של סרטי מלחמה מפעם שהיללו את המלחמה בצורה חסרת בושה? טולקין היה פציפיסט והאמין במלחמת אין ברירה. חוץ מזה, אם זו מורדור, איפה אבק השריפה? איפה כל המפעלים שזיהמו את הקרקע והפכו אותה למדבר חסר החיים שפרודו ובן לווייתו רואים בסוף העידן השלישי? האם העובדה שהיא מושב לבני אדם ולא רק לאורקים היא הסיבה שהיא טרם תועשה?
 
עריכה אחרונה:

דוד פורץ מנעולים

פונדקאי חדש
סיפור נחמד מאוד מחכה להמשך
יש דגש רב על התיאור של העולם ושל המלכים עצמם שדי אהבתי את הפירוט
אבל אין כל כך מידע לגבי האנשים עצמם למה הוא כבש אותם איך כבש וכדומה
משער שזה יהיה בפרק הבא אז ממתין
 

האיש הצעיר

פונדקאי ותיק
אני חושב שנהניתי מהקצב של הפרק קצת יותר מקודמו. למה המלך לא משתמש בטבעת שלו?
תחשוב מה היה קורה לך אם היית דוהר על סוס, חושב שצבא שלם מאחוריך אבל בעצם לא, כלומר אתה דוהר כנגד עשר פילים. הדבר היחיד שיכול לקרות במוח ברגע כזה הוא פחד טהור, ולכן רק אינסטינקטים יפעלו כאן; המלך מפעיל אלמנט בטבעת שהוא לא מודע אליו כאינסטינקט, וזה התוצאה. זה גם מסביר את קריאת הקרב "בשם מורדור" למרות שהמלך עצמו לא יודע איפה או מה זאת מורדור.
סיפור נחמד מאוד מחכה להמשך
תודה, יבוא בקרוב!
יש דגש רב על התיאור של העולם ושל המלכים עצמם שדי אהבתי את הפירוט
תודה. השקעתי בזה לא מעט!
אבל אין כל כך מידע לגבי האנשים עצמם למה הוא כבש אותם איך כבש וכדומה
אני לא רוצה להפוך את זה לספר. בקלות זה היה יכול לפרנס ספר של איזה 100-150 עמודים, עם תיאור מפורט של כל הקרבות, רגעי שיא וכו'. רציתי להשאיר את זה כסיפור קצר, ולכן בכל קרב שהוא לא קריטי לסיפור מתוארת רק התוצאה ולא הקרב עצמו.
אם התכוונת לעניין שבו לאף אחד מהאנשים בסיפור, להוציא את אנאטאר, אין שם (אלא רק תארים מתארים שונים) אז הסיבה לזה היא שבעולם של טולקין לכל שם יש משמעות בלשון נשכחת כלשהי, ואני לא דובר אף אחת מהשפות האלו. לכן אני מעדיף פשוט לא לתת שמות (או לתת שמות תיאוריים - ההרים החרבים זה שם, אבל לא שם כמו נהר אנדוין, או יער לותלוריין, למשל; זה שם שהמשמעות שלו כתובה בתוכו).
אם התכוונת לסיבה שהוא כבש אותם, הנחתי שזה ברור; כבן לגזע בני האנוש, הוא רוצה עוצמה וכמה שיותר ממנה. זה האפיון החזק ביותר של הגזע אצל טולקין, ביחד עם הפחד מהמוות. שניהם גם יחד מובילים לניסיון להשיג אלמוות. כאן זה מתבטא בעובדה שהוא רוצה לשלוט על העולם המוכר כולו, כמלך היחיד ממזרח להרים החרבים - כאשר הביטוי "ממזרח להרים החרבים" למעשה מייצג עבורו את העולם כולו, כי להוציא את אנאטאר איש לא ביקר ממערב להרים החרבים או בהרים החרבים עצמם.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תחשוב מה היה קורה לך אם היית דוהר על סוס, חושב שצבא שלם מאחוריך אבל בעצם לא, כלומר אתה דוהר כנגד עשר פילים. הדבר היחיד שיכול לקרות במוח ברגע כזה הוא פחד טהור, ולכן רק אינסטינקטים יפעלו כאן; המלך מפעיל אלמנט בטבעת שהוא לא מודע אליו כאינסטינקט, וזה התוצאה. זה גם מסביר את קריאת הקרב "בשם מורדור" למרות שהמלך עצמו לא יודע איפה או מה זאת מורדור.
אני מודה שאחרי קריאת כמה וכמה שורות של אקספוזיציה, העין שלי התעייפה ואני הבנתי את הפסקה כאילו הוא מכריז על עצמו כשר מורדור. הפסקאות עשו את עבודתם במקום ויצרו את התחושה של התרוממות הרוח שניסית להשיג כך שתהיתי למה הוא לא משתמש בכל נכס שיש ברשותו. אני _כן_ חשבתי שהפרק כתוב גרוע אבל טעיתי לגבי הכיוון. זה לא מובן בכלל שהוא מפחד. הוא יכול באותה המידה להתלהב. ככלות הכל, הוא בן לגזע לוחמים גאה. לגבי מה שדוד מדבר, מה שהוא אומר הוא שפשוט הוא לא הבין את המניעים של הדמויות.
 
עריכה אחרונה:

האיש הצעיר

פונדקאי ותיק
בעברית?
אני _כן_ חשבתי שהפרק כתוב גרוע אבל טעיתי לגבי הכיוון. זה לא מובן בכלל שהוא מפחד. הוא יכול באותה המידה להתלהב. ככלות הכל, הוא בן לגזע לוחמים גאה.
אדרבה, אולי זה אכן הפירוש. בכוונה השארתי את זה באפלה, והצעתי את זה כפירוש אפשרי...
גם אם הוא כולו נלהב, לא סביר שהוא יחשוב על להשתמש בטבעת. ובכלל, אם הטבעת רוצה שהוא ישתמש בפגיון כדי להרוג את הפיל במקום להשתמש בה, זה לבד מסביר למה הוא לא השתמש בה.
לגבי מה שדוד מדבר, מה שהוא אומר הוא שפשוט הוא לא הבין את המניעים של הדמויות.
אם התכוונת לסיבה שהוא כבש אותם, הנחתי שזה ברור; כבן לגזע בני האנוש, הוא רוצה עוצמה וכמה שיותר ממנה. זה האפיון החזק ביותר של הגזע אצל טולקין, ביחד עם הפחד מהמוות. שניהם גם יחד מובילים לניסיון להשיג אלמוות. כאן זה מתבטא בעובדה שהוא רוצה לשלוט על העולם המוכר כולו, כמלך היחיד ממזרח להרים החרבים - כאשר הביטוי "ממזרח להרים החרבים" למעשה מייצג עבורו את העולם כולו, כי להוציא את אנאטאר איש לא ביקר ממערב להרים החרבים או בהרים החרבים עצמם.
זה מסביר את מניעי המלך, שהוא הדמות העיקרית בסיפור; את אנאטאר אתה עדיין לא אמור להבין, כפי שציינת. כל האחרים די ברורים - ארבעת המלכים כורעים ברך כדי שלא יושמדו, מלך המישור אשר על הים נלחם כדי לא לאבד את מלכותו.
 

האיש הצעיר

פונדקאי ותיק
אם כבר התחלנו בסגנון מקראי, אז נמשיך עם זה! לפחות חלק מהפרק. סתם, הסיבה היא פשוט שככה זה מתנגן לי בראש. למה? באמת שאין לי מושג. זה לא כאילו חשבתי על זה במשך כל שיעור תנ"ך או משהו...
אני לא לומד בכלל תנ"ך... זה פשוט היה מפתה מדי.

פרק שלישי: שיחה עוקצנית במיוחד
המלך הגיע בדהרה עם צבאו חזרה אל עיר המלכות, וגילה שם ארבעה בנים וכל צבאו מחכה לו. ויספר לו בנו הבכור כי אנשי ההרים אשר בצפון, חזקים המה מאוד, והוא איבד אלף רגלי מכל חילו ולא הצליח לכבוש עיר אחת, ולכן נסוג אחור וישוב אל ביתו למען לא ימותו הנותרים בקור ההרים.
ובנו השני סיפר לו, כי מצודות האבן אשר לבני הדרום, חלקות הן משמן; ואיש לא יוכל לטפס עליהן. וגם הוא איבד אלף רגלי במלחמה, ויראה כי לא יכול הוא כנגד כוח מצודות האבן, וישוב אל ביתו.
והמלך נתכעס מאוד, יען כי רצה להכתיר עצמו למלך היחיד אשר ממזרח להרים החרבים, ולא עלתה תוכניתו בידו. ותכף ומייד הכריז אשר כל איש אשר יוכל לבנות מכשיר אשר יוכל לשבור את חומות מצודות האבן אשר לבני הדרום, יקבל פרס מעם המלך בזהב טהור, במדה נדיבה.
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.*
ויהי היום, ומשרתו של המלך הגיד לו כי הגיע אנאטאר, והוא מבקש לבקרו בדחיפות וביחידות. ויסכים המלך, וישבו שניהם בחדר העבודה אשר למלך, ובו שני כיסאות זהב, ושולחן אחד מעץ, וישבו שניהם. ודלת אחת לו, וישאירוה פתוחה למען יוכלו משרתי המלך לראות את הנעשה בפנים.
"אנאטאר?" לחש המלך, למען לא ישמעו השומרים בחוץ. "כן, הוד מעלתך?" ענה אנאטאר. "מהי מורדור?" המלך פלט את השאלה במהירות עצומה, מתלבט מאוד ורוצה שלא יהיה לו זמן להתחרט. אנאטאר נראה מהורהר, ואז שאל "היכן שמעת את המילה הזו?" אנאטאר, כמובן, ידע היטב היכן הוא שמע את המילה הזו; זעקת הקרב של המלך, איתה הפיל את כל צבא היריב באמצעות הפיל, הפכה לשיחת היום במחנה הצבא ומאוחר יותר בכל הממלכה. "צעקתי אותה כאשר הסתערתי אל מול פילי האויב, לבדי" אמר המלך, למרות שידע היטב שאנאטאר ידע זאת. "מורדור היא מילה בשפת העלפים, ופירושה הארץ השחורה. השר של מורדור קרוי שר האופל בפי העלפים". ענה אנאטאר.
המלך נראה מוטרד. "אז, למעשה, הרגתי את הפיל תוך כדי צעקת שמו של שר האופל וארצו?" שאל המלך, מבקש לוודא. אנאטאר צחק צחוק קצר. "העלפים, לשונם היא עניינם שלהם. כי האחד לו יקראו העלפים שר האופל, אפשר ויקרא במקום אחר אדון הארץ או שר האור" אמר אנאטאר, ושקע במחשבות. "אנאטאר?" אמר המלך. אנאטאר התנער ואמר "כן?" "מיהם או מהם העלפים, והיכן הם נמצאים?" שאל המלך.
"העלפים הם יצורים אשר לא בנקל תוכל להבינם. קומתם עולה במעט על קומת האדם, ואוזניהם מחודדות; זה יהיה לך הסימן, אם תפגוש עלף. בני אלמוות הם, והגיעו לכאן מארצות האלמוות אשר ממערב-" התחיל אנאטאר, מה שכנראה יכל להיות הסבר ארוך מאוד. "ארצות האלמוות אשר במערב?" שאל המלך בהתרגשות "אם אחצה את ההרים החרבים מערבה אהיה בן אלמוות?" הוסיף כדי להבהיר את שאלתו. "לאט לך, מלכי, לאט לך" אמר אנאטאר והסביר "ממערב להרים החרבים, נמצאת הארץ החרבה. ממערב לה נמצא רכס הרים נוסף, אחריו עמקי הנהר אנדוין והנהר אנדוין עצמו-" אנאטאר נקטע שוב, כאשר המלך שאל "נהר? מהו נהר?" "סקרנותך אינה יודעת גבול" התעצבן אנאטאר "אענה לך רק על שאלה זו, ואחר נעבור למה שאני רציתי לדבר עליו" המלך הנהן, ואנאטאר הסביר "נהר הוא זרם גדול של מים הזורם אל הים לאורך ערוץ ארוך. כדי לחצות את הנהר, יש צורך בכלי עץ מיוחדים שמיוצרים לשם כך".
אנאטאר חשב לרגע, ואז אמר "יש לי פקודה בשבילך". "פקודה?" אמר המלך אוטומטית "אינני מקבל פקודות מאיש". "לא תרצה לשמוע מה הפקודה?" שאל אנאטאר בשעשוע, והוסיף "בכל מקרה, אתה תקבל אותה, בגלל טבעתי שענודה לאצבעך".
"טבעתך?" צעק המלך בחרון, קם מעל כיסאו בסערת רוחו "היא איננה טבעתך! נתתי לי אותה במתנה! הנשמע כדבר הזה במקומותינו, לקחת מתנה אשר ניתנה?" שאל המלך שאלה רטורית, תוך שידו הימנית קפוצה סביב הטבעת "היא אוצרי, ואין אף אדם יכול לקחת אותה ממני!" חתם המלך בצעקה מהדהדת.
"אוצרך?!" שאג אנאטאר, הדלת נטרקה, כאילו מעצמה, בקול מהדהד. "אין היא אוצרך, אלא אתה הוא אוצרה!" המשיך אנאטאר, ואז הוסיף בקול רגוע יותר "והיא אוצרי, ואתה אוצרה; ועל כן אתה תיענה לפקודתי, או תוריד מעליך את הטבעת, ואקחנה ואלך לי לדרכי".
קרב מחשבתי התחולל במוחו של המלך. "בעצם, מדוע לא נשמור אותה לעצמנו?" אמר קול במוחו של המלך. "נעמיד פנים שאנו מצייתים לפקודותיו, ונפעל לטובת עצמנו".
"לא, אי אפשר! הטבעת תשלט עלינו" אמר קול שני. "תשתלט? מדוע אתה אומר כך?" שאל הקול הראשון במתיקות מטעה "הטבעת אינה רוצה אלא לעזור לנו, היא אוצרנו!". "לא, לא, אינך מבין!" צעק הקול השני "כבר עכשיו איננו יכולים להסירה, ובקרוב ישלוט בנו אדונה האמיתי של הטבעת! מוכרחים להסיר אותה, מייד!". "ומה תעשה כאשר יבוא המוות?" שאל הקול הראשון "תתחנן בפניו שידלג מעליך? לא, אנו חייבים לשמור על הטבעת!". "לא לא לא לא לא" צעק הקול השני "נלך אל ארצות האלמוות אשר מעבר לנהר האנדוין, ולא נמות; והטבעת, חייבים להסירה מייד!" האמירה הדהדה במוחו של המלך לכמה שניות, והוא החליט לפעול.
המלך הושיט את ידו השמאלית, והסיר את הטבעת. אנאטאר צחק צחוק גדול "אינך מסוגל לעשות זאת, אוצר הטבעת; עבד אתה לטבעת שעל אצבעך" והמלך הביט מטה, וראה כי לא הוריד את הטבעת אלא ליטפה ברוך, והשאירה על אצבעו.
"לעולם לא אהיה עבד לשום דבר!" צעק המלך בזעם, שלף את חרבו, וניסה לקטוע את אצבעו והטבעת עימה, מנחית אותה בעוצמה - והיא עפה אחורה בחוזקה, כאילו נדחפה בידי חרב אחרת, חזקה ממנה.
"אתה רואה?" אמר הקול הראשון במוחו של המלך "אי אפשר. מוכרחים לשמור אותה אצלנו, היא תגן עלינו מהמוות! תעניק לנו עוצמה!" הקול השני השתתק.
המלך התיישב בכבדות בחזרה על כיסאו. "מהי פקודתך?" שאל.
"כבוש את הרי הצפון ומצודות הדרום" אמר אנאטאר "הרוג את מלכיהן בפגיון הזה" הוסיף. תוך כדי דיבור, הוא שלף פגיון בידו השמאלית, שחור כולו, זהה לזה שבו הרג המלך את הפיל.
המלך צחק צחוק גדול. "הרי זה דבר שניסיתי כבר לעשות מההתחלה, תככן זקן" אמר המלך "אתה חושב שבניי נסוגו מפני שרצו ללכת לישון במיטתם הרגילה? לא, אי אפשר לבקוע את חומות האבן של המצודות, והצבא מתעייף מהטיפוס בהרים!". "למי אתה חושב אותי, אוצר הטבעת?" שאל אנאטאר בקול פגוע "כזקן אני נדמה בעיניך? היכול אתה לנחש מספר שנותי? נחש כמיטב יכולתך!" ציווה אנאטאר בכעס.
המלך חשב לרגע. אנאטאר נראה כבן עשרים וחמש, אבל המלך זכר אותו עוד מאירועים בחצר המלכות של אביו, המלך הקודם; וגם אז הוא נראה כבן עשירם וחמש, וזה היה לפני חמישים שנה. מה שמביא למסקנה המתבקשת, המראה של אנאטאר אינו מעיד על גילו.
"איני יכול לדעת זאת, בשום דרך המצויה בידי" אמר המלך. "לא, אבל אתה יכול לדעת בדרך המצויה באצבעך. התרכז בטבעת, ואמור לי: מה אתה רואה?" ענה אנאטאר.
המלך עצם את עיניו, וריכז את כולו בטבעת. לפתע, הוא חש שאינו יותר מאשר אצבע המרחפת בחלל שחור, עם טבעת זהב נוצצת ענודה עליה. ואז, הוא ראה אצבעות נוספות בחלל הזה, עם טבעות נוצצות נוספות. הוא ראה אחת קרובה אליו מכולן, ועוד שבע רחוקות; ואחריהן הוא ראה ברק נוסף, אבל לא הצליח לראות את האצבעות עצמן.
"אני אצבע" אמר המלך, קולו מהדהד בחדר כבתוך חלום "ישנן אצבעות נוספות לצידי. אחת קרובה, ועוד שבע קצת רחוקות" הוסיף. "התרכז בקרובה" הורה אנאטאר, קולו מהדהד בתוך ראשו של המלך "חוש את מגעה, נסה להבינה".
האצבעות המרחפות בחלל התקרבו, והטבעות נגעו. שטף של זכרונות הציף את המלך בבת אחת, כמו סכר שנפרץ.
הוא הביט על שני עצים, ולא היו שמש או ירח בשמיים. אבל היה אור. זכרון נוסף הגיע אליו.
קרב גדול, עם יצורים גדולים נושפי אש, יצורים עשויים מאש, צבאות בני אדם וגם צבאות של מחודדי אוזניים, והזכרון התחלף.
הוא הגיע ודיבר עם מלך של מחודדי אוזניים. הוא התקבל לממלכה, כצורף מומחה ושליח האלים. זכרון נוסף הגיע אליו.
הוא עמד מעל סדנה גדולה וחישל טבעת זהב באש, עובד לצד מלך מחודדי האוזניים. הזיכרון התחלף.
הוא עמד על מדף אבן ועבד בסדנה על טבעת זהב. מתחתיו געשה אש גדולה, והוא סיים את החישול. כיתוב הופיע על הטבעת, והוא ענד אותה לאצבעו----
"מספיק!" שאג אנאטאר, קם מכיסאו בכעס. "ראית מספיק!" אמר שוב, לשם ההדגשה. המלך התנתק מחלל האצבעות המרחפות, וחזר אל החדר שבו ישב עם אנאטאר. "אני הייתי כאן בטרם יוולד האדם, בטרם ילך עלף על פני האדמה! הייתי כאן בטרם יצירת הארץ התיכונה! הייתי בואלינור ובארצות האלמוות! הייתי כאן לפני יצירת הסילמרילים! לא תוכל למנות את שנותי במניין האדם! לא זקן אנוכי, כי אין מילה אף בשפת עלפים נעלים שתוכל לתארני! לטיפש אתה חושב אותי?!" צעק אנאטאר, קולו מהדהד בחלל החדר.
השתררה שתיקה בת כמה דקות, ואז אמר אנאטאר "אשלח לך תוכניות עם אחד מחייליך, כיצד תוכל לכבוש אותם. זכור, הרוג אותם בפגיון המורגול". "פגיון המורגול?" שאל המלך בבלבול. "הפגיון הזה" אמר אנאטאר והצביע על הפגיון ששלף בתחילת השיחה, מקלל את עצמו על פליטת הפה. "כן, אדוני" אמר המלך.
אנאטאר יצא מהחדר, והמלך ציווה לנעול את הדלת ולא להניח לאיש להיכנס.
והמלך הלך לישון, עייף מהשיחה שעבר, רוצה להימלט ממציאות חייו לזמן מה.

ההמשך יבוא.

*הביטוי לא מציין בהכרח מעבר של יום, אלא של פרק זמן מסוים בו לא אירעו אירועים משמעותיים.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
בעיקרון, פרק טוב אף על פי שאנאטאר הצטייר יותר כגרסה מרושעת של גנדלף יותר מכל דבר אחר. המלך באמת יצא יותר מדי תמים מכל הסיפור הזה. עקרונית, טולקין יותר צייר את סאורון כתחמן שגורם לך לחוש את מה שהוא רוצה שתחוש כדי להניע אותך לפעול לפי מה שהוא רואה לנכון כמו שהוא עשה עם דנת'ור. כוחניות ישירה מהסוג שאתה מתאר מתאימה יותר לאדונו מלקור.
 

האיש הצעיר

פונדקאי ותיק
בעיקרון, פרק טוב אף על פי שאנאטאר הצטייר יותר כגרסה מרושעת של גנדלף יותר מכל דבר אחר. המלך באמת יצא יותר מדי תמים מכל הסיפור הזה. עקרונית, טולקין יותר צייר את סאורון כתחמן שגורם לך לחוש את מה שהוא רוצה שתחוש כדי להניע אותך לפעול לפי מה שהוא רואה לנכון כמו שהוא עשה עם דנת'ור. כוחניות ישירה מהסוג שאתה מתאר מתאימה יותר לאדונו מלקור.
לגבי העובדה שהמלך תמים - אתה צריך לזכור שבסך הכל מדובר (עד לרגע הזה) במישהו שהמלך חשב אותו כדוד מחלק מתנות. הוא מסתובב בין המלכים באזור ובוחש בפוליטיקה, מחלק מתנות יקרות ערך לכולם (לרוב מכל מיני מקומות אקזוטיים) ומצטייר כדוד חביב ובלתי מזיק, שעבור כולם הוא חלק מהנוף מאז שהם היו ילדים - אבל אף אחד לא שואל את עצמו איך זה שהוא עדיין בן עשרים וחמש, כבר יותר מארבע מאות שנה.
גרסה מרושעת של גנדלף... לא חשבתי על זה כשכתבתי, אבל כשאתה מציין את זה - זה מאוד הגיוני. אתה צריך לזכור שהוא (כמו גנדלף) הזדהה במקור בתור שליח הולאר אל עמי הארץ התיכונה, כדי שקלברימבור יקבל אותו לממלכת ארגיון, ומאוחר יותר ייצור איתו את תשע-עשרה טבעות הכוח (את האחת הוא יצר לבדו). הוא גם מתנהג בסך הכל בצורה די דומה, למרות מה שאתה מתאר עם דנת'ור (ואגב שכחת את הפלנטיר השני, זה של סארומאן) אני רואה את זה בתור הבדל בין השפעה קרובה לרחוקה. אם הוא יגיד לדנת'ור "אין לך שום סיכוי, תיכנע" במפורש, דנת'ור ככל הנראה ייטה לתגובה הפוכה - ניסיון התגוננות הכי מוצלח שהוא יכול להפיק "כדי להראות לסאורון שהוא יכול". כאן, לעומת זאת, מדובר במישהו שכבר נמצא לגמרי בתחום השפעתו (הוא כבר משועבד לטבעת, שמשועבדת לטבעת האחת) והוא יכול להרשות לעצמו להתנהל בכוח, כמו שהוא מתנהל מול האורקים שלו, למשל.
אני רוצה להוסיף עוד משהו בעניין מה שאמרת על הפרק הראשון - אמרת שהטבעות הפחותות לא הופכות את נושאן לבלתי נראה. לא רציתי לציין זאת, כי חששתי שזה יהרוס את ההמשך
אבל הטבעת הזו אינה טבעת פחותה. היא אחת מהתשע לבני תמותה אומללים, שמצויין עליה במפורש בשר הטבעות שהיא מאפשרת לנושאה להיות רואה ובלתי נראה, אם כי הנזגול השתמשו ביכולת הזו חלקית - את הבגדים שלהם כן היה אפשר לראות. אני לא חושש לציין זאת כעת, מכיוון שאני מניח שכבר הבנת זאת (כמו שאתה יודע שאנאטאר הוא סאורון. זה לא צויין בשום לב בסיפור, אבל זה קאנון בספרים של טולקין, למרות שהשם לא הוזכר בשר הטבעות או בנספחים).
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
סארומאן הוא מקרה שונה מדנת'ור. הוא גם יחסית קרוב בדרך חשיבתו לסאורון היות ושניהם במקור שירתו אותו אדון (אולה). אני הבנתי את סאורון, גם על סמך מסמך שפורסם ב-'נומנור' לגבי הניסיון של טולקין להבין אותו, כמישהו שמנסה לאכוף על הארץ התיכונה סדר במטרה להפוך אותה למקום טוב יותר לתושביה. הוא פשוט לא מאמין בכל החלק הפעוט הזה של רצון חופשי ולא מבין את הדרך שבה הוואלאר מושלים בארדה בדרכים נסתרות. הוא הרי התקין את הלשון השחורה כדי שהאורקים יבינו אחד את השני טוב יותר (ויהיו צבא טוב יותר) ומילא את ראשם באמונה שאם הם ייפלו בשבי כוחות האור, גורלם יהיה גרוע ממוות. נקודת המבט מלאת הלעג של דנת'ור על הוואלאר היא נקודת מבטו של סאורון, אאז"נ. ותשע הטבעות הן טבעות פחותות...
 

האיש הצעיר

פונדקאי ותיק
סארומאן הוא מקרה שונה מדנת'ור. הוא גם יחסית קרוב בדרך חשיבתו לסאורון היות ושניהם במקור שירתו אותו אדון (אולה).
איבדת אותי. סארומאן וסאורון שניהם מיה (או איך שלא כותבים את זה) אבל מעבר לזה הידע שלי עליהם (במיוחד על סאורון לפני ששירת את מורגות) קלוש. תוכל להרחיב (בלי ספוילרים לסימלריליון, בבקשה)?
אני הבנתי את סאורון, גם על סמך מסמך שפורסם ב-'נומנור' לגבי הניסיון של טולקין להבין אותו, כמישהו שמנסה לאכוף על הארץ התיכונה סדר במטרה להפוך אותה למקום טוב יותר לתושביה. הוא פשוט לא מאמין בכל החלק הפעוט הזה של רצון חופשי ולא מבין את הדרך שבה הוואלאר מושלים בארדה בדרכים נסתרות. הוא הרי התקין את הלשון השחורה כדי שהאורקים יבינו אחד את השני טוב יותר ומילא את ראשם באמונה שאם הם ייפלו בשבי כוחות האור, גורלם יהיה גרוע ממוות.
ככה זה התחיל, אם אני מבין נכון. אחר כך זה נהיה משהו קצת אחר. בכל מקרה, לא הבנתי את הרלבנטיות לעניינו.
נקודת המבט מלאת הלעג של דנת'ור על הוואלאר היא נקודת מבטו של סאורון, אאז"נ.
נקודת המבט מלאת הלעג של דנת'ור על הוואלאר? אני לא זוכר כזו, וסיימתי היום קריאה של שר הטבעות (שנייה).
ותשע הטבעות הן טבעות פחותות...
אופס... בעיקרון, לעשרים הטבעות (1, 9, 7 ו3) קוראים הטבעות הגדולות, והטבעות האחרות (שלא מדברים בהם רבות, אבל הן קיימות) שנוצרו בתהליך ההבנה של קסם הטבעות, כדי ליצור את הגדולות, נקראות פחותות. בכל מקרה, השם פחות משנה; תסתכל בתיאור הקרב של מרי ואיאוון נגד המלך המכשף של אנגמר, תקרא טוב ותראה שכתוב שם במפורש שהתשע הופכות אותך לבלתי נראה.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
איבדת אותי. סארומאן וסאורון שניהם מיה (או איך שלא כותבים את זה) אבל מעבר לזה הידע שלי עליהם (במיוחד על סאורון לפני ששירת את מורגות) קלוש. תוכל להרחיב (בלי ספוילרים לסימלריליון, בבקשה)?
נקודת המבט מלאת הלעג של דנת'ור על הוואלאר? אני לא זוכר כזו, וסיימתי היום קריאה של שר הטבעות (שנייה).
לאחר שקראתי את הקטע, הדבר היחיד שדנת'ור אומר הוא "שהכזיב המערב" וזה בהקשר של הסתגרות מאחורי טיעונים של מסורת כדי להסתיר את רצונו לשמר את מעמד שושלתו כפי שהיה. כדרך אגב, הבנתי מהערך עליו שטכנית זה מה שסאורון עשה לדנת'ור, הוא גרם לו לראות את צבא מורדור באופן כזה שהוא יסיק שאין להם שום סיכוי לנצח אותו (צבא גדול הוא לא ערובה לניצחון...-).
 
עריכה אחרונה:
Top