הפעם באופן חד פעמי זה מפורסם במוצא"ש ולא בראשון, כי מחר ערב חג ויש עומס וכו'. כן כן קיבלתי אישור, לא צריך לקפוץ עלי.
נתחיל:
שלום לכולם, אני ילוו אסיד, אבא במשרה מלאה ושחקן מ"ת במשרה חלקית, חוץ מזה אני גם חזרתי בתשובה לפני בערך 10 שנים והיום אני אברך כולל. את זה לא צפיתם, הא?
- במה אני משחק היום?
יש לי היום 4 משחקים פעילים.
בראש ובראשונה יש את המשחק עם הקבוצה האגדית שלי, שכוללת אותי את פלאפי ועוד שחקן שני, שאחרי כמה שנים טובות בקמפיין מד"ב בשיטת D20 התחלנו קמפיין חדש של מו"ד 3.5, רק סיפרי הבסיס ואין אופיטימיזציה של בילדים. משחקים בטלפון וכשצריך מפה טקטית מעלים רול 20 ומקווים שהאינטרנט יעבוד.
שני, זה משחק של משחקי הכס שמתנהל במייל, ממוצע של תגובה בשבוע. רק אני והשה"ם. המשחק אכזרי לפעמים ברמות היסטריות, ומכשולים נערמים עלי מימין ומשמאל. אני גם כמעט אף פעם לא מצליח להשיג הצלחה "מושלמת". אני חושב שזה הקמפיין שאימץ לי הכי הרבה תאים אפורים במוח בלחשוב על פיתרונות.
שלישי זה משחק פורום 3.5 אדמות המלחמה, שם אני משחק בן מחצית חייכן עם כישורים חברתיים לא רעים ולחשים שעוזרים בזה.
הרביעי הוא משחק הפורום שאני מנחה "הדרקון בעל אלף הפרצופים". הסיפור שלו מעניין: למעשה אני המון זמן רוצה להיות שה"ם אבל אין לי מושג אם אני באמת אהנה מזה או איך לכתוב הרתפקאה מעניינת, ואז נזכרתי בפורמט הפתוח שאני משתמש בו שראיתי במשחק פורום שדעך די מהר "אלים מרובי פנים" והחלטתי שזה יכול להיות טבילת אש נחמדה מכמה סיבות.
הפורמט הוא כזה שיש דמות אחת וכל השחקנים יכולים להציע מה היא מרגישה וכיצד היא רוצה לפעול, או להצביע עבור מישהו אחר, וכשמשהו נבחר אני אומר מה הדמות עושה.
העובדה שיש רק דמות אחת מאפשרת לי לנהל את המשחק ביותר קלות, והעובדה שכולם מחליטים עליה נותן לי לנהל משחק מרובה משתתפים בלי הטירחה שבדבר.
אני גם מנסה לנתב את המשחק בצורה כזאת שהשליטה על האופי של הדרקון תיהיה חלק מהותי בו, ככה שכל הודעה אמורה לשנות ולהיות כיפית בפני עצמה, אני מנהל רשימה של המחשבות שעלו\נבחרו, ככה שגם הצעות של שחקנים שלא נבחרו משוקללות שם ומשפיעות על האופי של הדרקון, ככה שאף אחד לא ירגיש שאם ההצעה שלו לא התקבלה הוא הגיב לחינם.
בנתיים אני מאד נהנה, וזה גורם לי לשקול בעתיד להנחות משהו יותר רציני.
זה גם משחק פתוח, כלומר אין צורך בהרשמה ואפשר פשוט לקפוץ, להציע או להצביע. כולם מוזמנים.
- איזה משחקים אני הכי אוהב?
המשחקים שאני הכי אוהב, הם ללא ספק המשחקים שפלאפי מנחה.
אחרי שנים שאני שחקן שלו\משחק לצידו, אני יודע לומר שאנחנו באותו ראש לגבי איך משחק אמור להראות ומה הוא אמור לספק. תמיד כדוגמא אני אוהב לספר איך פעם אחת הוא הריץ לי ולעוד 3 שחקנים שלא הכירו אותו מיני קמפיין של 4 סשנים, ובסוף כשעשו סיכום וכל אחד אמר מה הוא אהב ולא אהב, אני ידעתי בדיוק למה הוא עשה כל דבר ודבר ממה שהשחקנים האחרים התלוננו עליו, למה זה כן היה טוב, ומה הוא רצה להשיג בזה.
בין אם זה משחק מד"ב בשיטת D20, פנטזית מו"ד 3.5 קלאסית או בני נוער שמגלים שיש להם כוחות על בשיטת גורל מואץ, אם הוא משה"ם, אני יודע שאני הולך להנות.
- סיפור משעשע / מיוחד על הפורום או התחביב.
היו לי המון חוויות מצחיקות שקשורות לתחביב, אבל זה לא משהו שיצחיק אתכם אם תקראו עליו, לכן אני אבחר לספר משהו מיוחד.
אז כמו שאמרתי בהקדמה, אני חרדי, וזה אומר שגם אישתי כזאת, וככזאת לא היה מושג מהתחביב הזה שלי כשהתחתנו, ובכלל לא היה לה מושג מה זה משחקי תפקידים.
החברה החרדית מאד מקובעת, ולכן מאד חששתי לספר לה על זה. אתם צריכים להבין שהתארסנו אחרי 5 פגישות, וגם בתקופת הארוסין נפגשנו אולי עוד 8 פעמים. זה אומר שיודעים קצת מאד אחד על השני, רק שכיף להיות ביחד, שיש התאמה חיצונית, ושיש מטרות משותפות לחיים.
עכשיו תדמיינו לכם מה היה קורה אם חודש אחרי החתונה היתי בא אליה ביציאה "שמעי אני אוהב בזמני הפנוי משחקים שבהם משחקים גיבור שאחד מכישוריו הבולטים הוא לחתוך מפלצות לשתים".
אז את התחביב נאלצתי להכניס לבוידם, וחיכיתי מספר חודשים, שיותר נכיר אחד את השני ושהקשר ביננו יתחזק, ואז לקחתי נשימה עמוקה ובשיחה מלב אל לב סיפרתי לה על התחביב בצורה מאד עדינה. לקח זמן אבל בסוף היא הבינה שזה כמו לקרוא ספר, רק שמחליטים מה הדמות הראשית עושה, ושאם אני נהנה מזה, היא בעד.
כמובן שעד היום אני לא משחק כשהיא שומעת, כי בכל זאת לא נעים לי שהיא תשמע אותי אומר דברים בסיגנון "אני מרביץ לקובולד השמאלי", אז או שאנחנו מתאמים את הסשנים שלי בזמנים שהיא מחוץ לבית, או שהיא שומעת מוזיקה. היא כן רואה שאני נהנה אז היא מדרבנת אותי לקבוע סשנים, ומתעצבנת יחד איתי כשהם מתבטלים.
בהקשר הזה, חבר קבוצה שהוא דתי לאומי שאשתו היתה אמורה לקבל את החתביב שלו בהבנה יתרה התחיל לעשות לנו בעיות בקביעת הסשנים מאז שהתחתן, כי אשתו התנגדה. חשבתי שאני חכם אז יעצתי לו לכתוב לה מכתב בו הוא יספר כמה שהוא מעריך אותה וכו' ושיסביר לה כמה חשוב לו לשחק איתנו בתקווה שזה ירכך אותה. כמובן שהיא מאד התלהבה והתרגשה מהמכתב, וזה באמת גרם להם לשבת ולדבר ברצינות על התחביב. התוצאה היתה שהם החליטו שהוא יותר לא ישחק איתנו.
אני חושב שהכישלון האפי הזה מוציא אותי גם ידי חובת סיפור משעשע. XD
- חוויה מגניבה מהחיים האמיתיים.
אני חושב ששתי החוויות הכי מגניבות שעברתי היו חוויות שהיו מעורבים בהם עוד אלפי אנשים חוץ ממני.
החוויה הראשונה מלפני שחזרתי בתשובה היתה במסיבה ענקית בת"א.
בגיל העשרה מאד אהבתי ראפ ורגאיי במיוחד בעיברית (היום רק רגאיי) וככזה התחלתי לשמוע את סאבלימינל כמה חודשים לפני שהוא פרץ למיינסטרים, כשהוא פרץ עוד יותר שמחתי כי עכשיו החברים שלי שכששמעו אצלי בבית את השירים שלו הניפו את היד בביטול, פתאום התלהבו מהם כששמעו אותם ברדיו, מה שרק תרם לזה שהערצתי אותו.
מפה לשם, היה מופע איחוד של שבק ס' בהאנגר בת"א וסאבלימינל היה אחד מהמחממים. זאת היתה ההופעה הראשונה שהלכתי אליה, ובאופן משעשע להחריד למרות שהכרתי את רוב הזמרים שחיממו, את השירים של שבק בקושי הכרתי, אבל מכל מקום זאת היתה חוויה אדירה, מאות ואולי אלפי אנשים בהופעה עם המוזיקה הכי טובה שיש. שני הזיכרונות שהכי חרוטים לי משם זה כשסאבלימינל עלה להופיע עם הלהיט שלו דאז "הפינאלי" וממש התרגשתי, ושלפני ששבק עלו על הבמה כל הקהל פשוט שאג "שין! בית! קוף! סמך!" עשרות פעמים.
הסיפור השני:
היתה תקופה ארוכה שבכל פעם שהיתה הפגנה של חרדים בטלוויזיה שבה הם שרפו פחים וקיבלו מכות מיסמניקים סבתא שלי היתה מתקשרת אלי בהיסטריה לוודא שאני לא שם, וכל פעם היתי מרגיע אותו שהזרם שאני שייך אליו (שהוא רוב רובו של הציבור החרדי) עושה הפגנות רק עם אישור מהמשטרה. הפגנה כזאת היתה בתקופה שלפיד ישב בממשלה והעביר חוקים בקשר לגיוס. בלי הגזמה יצאו אז מאות אלפי חרדים להפגנה\עצרת בירושלים. אני חושב שאחד הדברים המרגשים שעברתי בחיים זה לצעוק יחד עם עוד אלפי אנשים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ואת הקדושה של חזרת השץ של מנחה במעמד האדיר הזה. שלא לדבר שזה היה פשוט יפייפה לראות את הרחובות צבועים שחור.
אני יודע שאמורים לספר רק חוויה אחת אבל בחרתי לכתוב את שתיהם כי אני חושב שזה יפה לראות איך חוויה דומה מתקיימת בשני עולמות.
שאלת הבונוס של נקסטרול:
- מה לדעתך ההבדל ביחס לתחביב בחברה החרדית מול החברה החילונית?
זאת שאלה מעניינת, כשחייתי בחברה החילונית, לא היתי מנופף בתחביב הזה שלי אם לא היתי בטוח שמי שמולי הוא חנון לפחות כמוני, היום אני לא מזכיר את זה בכלל. בחברה החרדית התחביב פשוט לא קיים. אין לנו סרטים ולא טלוויזיה, והספרות הנועזת ביותר שלנו היא סיפורי גבורה בנושא השואה או מבצעים של המוסד. אין לנו חוגים של מו"ד בבית הספר, ותרבות הפנאי שלנו מנוצלת בצורה שונה לחלוטין.
אם חרדי טיפוסי ישמע אותך מדבר על רובי לייזר או דרקונים נושפי אש, הוא בהחלט ירים גבה, בעיקר כי הוא לא יבין על מה אתה מדבר, וגם אם תסביר לו זה יראה לו מדומיין ומעניין בערך כמו שרובנו נתפוס את הדקיות שבין האלים במיטולוגיה הסינית.
גם משחקים שבהם בשורה התחתונה חלק מהאתגרים הוא לחסל את האויבים שלך ומכאניקה שבנויה סביב נזק והרס הוא לא משהו שיתקבל אי פעם בצורה חיובית.
אני כן חושב שאם תדגיש את זה שהקונספט העיקרי של המשחק הוא לספר סיפור בו אתה מחליט מה עושה הגיבור אז אף אחד לא יסתכל עליך מוזר, ולדעתי רובם אפילו יחשבו שזה מגניב בניגוד לחברה החילונית שהיו לי חברים שכשניסיתי להסביר להם שככה זה עובד הם פשוט הסתכלו עלי כאילו אני עוד יותר אהבל ממה שהם חשבו לפני שהם שמעו את ההסבר.
אבל כשזה יגיע לפרקטיקה, אני לא רואה אדם חרדי מהשורה נהנה מסשן של מ"ת פעם בשבוע, או בכלל.
שאלה לקהל:
למה כדאי לי לבחור בכם להיות היורשים שלי? מי שיענה את התשובה שאני הכי אהנה ממנה, יזכה להיות הפונדקאי המוכה החמישי!
נתחיל:
שלום לכולם, אני ילוו אסיד, אבא במשרה מלאה ושחקן מ"ת במשרה חלקית, חוץ מזה אני גם חזרתי בתשובה לפני בערך 10 שנים והיום אני אברך כולל. את זה לא צפיתם, הא?
- במה אני משחק היום?
יש לי היום 4 משחקים פעילים.
בראש ובראשונה יש את המשחק עם הקבוצה האגדית שלי, שכוללת אותי את פלאפי ועוד שחקן שני, שאחרי כמה שנים טובות בקמפיין מד"ב בשיטת D20 התחלנו קמפיין חדש של מו"ד 3.5, רק סיפרי הבסיס ואין אופיטימיזציה של בילדים. משחקים בטלפון וכשצריך מפה טקטית מעלים רול 20 ומקווים שהאינטרנט יעבוד.
שני, זה משחק של משחקי הכס שמתנהל במייל, ממוצע של תגובה בשבוע. רק אני והשה"ם. המשחק אכזרי לפעמים ברמות היסטריות, ומכשולים נערמים עלי מימין ומשמאל. אני גם כמעט אף פעם לא מצליח להשיג הצלחה "מושלמת". אני חושב שזה הקמפיין שאימץ לי הכי הרבה תאים אפורים במוח בלחשוב על פיתרונות.
שלישי זה משחק פורום 3.5 אדמות המלחמה, שם אני משחק בן מחצית חייכן עם כישורים חברתיים לא רעים ולחשים שעוזרים בזה.
הרביעי הוא משחק הפורום שאני מנחה "הדרקון בעל אלף הפרצופים". הסיפור שלו מעניין: למעשה אני המון זמן רוצה להיות שה"ם אבל אין לי מושג אם אני באמת אהנה מזה או איך לכתוב הרתפקאה מעניינת, ואז נזכרתי בפורמט הפתוח שאני משתמש בו שראיתי במשחק פורום שדעך די מהר "אלים מרובי פנים" והחלטתי שזה יכול להיות טבילת אש נחמדה מכמה סיבות.
הפורמט הוא כזה שיש דמות אחת וכל השחקנים יכולים להציע מה היא מרגישה וכיצד היא רוצה לפעול, או להצביע עבור מישהו אחר, וכשמשהו נבחר אני אומר מה הדמות עושה.
העובדה שיש רק דמות אחת מאפשרת לי לנהל את המשחק ביותר קלות, והעובדה שכולם מחליטים עליה נותן לי לנהל משחק מרובה משתתפים בלי הטירחה שבדבר.
אני גם מנסה לנתב את המשחק בצורה כזאת שהשליטה על האופי של הדרקון תיהיה חלק מהותי בו, ככה שכל הודעה אמורה לשנות ולהיות כיפית בפני עצמה, אני מנהל רשימה של המחשבות שעלו\נבחרו, ככה שגם הצעות של שחקנים שלא נבחרו משוקללות שם ומשפיעות על האופי של הדרקון, ככה שאף אחד לא ירגיש שאם ההצעה שלו לא התקבלה הוא הגיב לחינם.
בנתיים אני מאד נהנה, וזה גורם לי לשקול בעתיד להנחות משהו יותר רציני.
זה גם משחק פתוח, כלומר אין צורך בהרשמה ואפשר פשוט לקפוץ, להציע או להצביע. כולם מוזמנים.
- איזה משחקים אני הכי אוהב?
המשחקים שאני הכי אוהב, הם ללא ספק המשחקים שפלאפי מנחה.
אחרי שנים שאני שחקן שלו\משחק לצידו, אני יודע לומר שאנחנו באותו ראש לגבי איך משחק אמור להראות ומה הוא אמור לספק. תמיד כדוגמא אני אוהב לספר איך פעם אחת הוא הריץ לי ולעוד 3 שחקנים שלא הכירו אותו מיני קמפיין של 4 סשנים, ובסוף כשעשו סיכום וכל אחד אמר מה הוא אהב ולא אהב, אני ידעתי בדיוק למה הוא עשה כל דבר ודבר ממה שהשחקנים האחרים התלוננו עליו, למה זה כן היה טוב, ומה הוא רצה להשיג בזה.
בין אם זה משחק מד"ב בשיטת D20, פנטזית מו"ד 3.5 קלאסית או בני נוער שמגלים שיש להם כוחות על בשיטת גורל מואץ, אם הוא משה"ם, אני יודע שאני הולך להנות.
- סיפור משעשע / מיוחד על הפורום או התחביב.
היו לי המון חוויות מצחיקות שקשורות לתחביב, אבל זה לא משהו שיצחיק אתכם אם תקראו עליו, לכן אני אבחר לספר משהו מיוחד.
אז כמו שאמרתי בהקדמה, אני חרדי, וזה אומר שגם אישתי כזאת, וככזאת לא היה מושג מהתחביב הזה שלי כשהתחתנו, ובכלל לא היה לה מושג מה זה משחקי תפקידים.
החברה החרדית מאד מקובעת, ולכן מאד חששתי לספר לה על זה. אתם צריכים להבין שהתארסנו אחרי 5 פגישות, וגם בתקופת הארוסין נפגשנו אולי עוד 8 פעמים. זה אומר שיודעים קצת מאד אחד על השני, רק שכיף להיות ביחד, שיש התאמה חיצונית, ושיש מטרות משותפות לחיים.
עכשיו תדמיינו לכם מה היה קורה אם חודש אחרי החתונה היתי בא אליה ביציאה "שמעי אני אוהב בזמני הפנוי משחקים שבהם משחקים גיבור שאחד מכישוריו הבולטים הוא לחתוך מפלצות לשתים".
אז את התחביב נאלצתי להכניס לבוידם, וחיכיתי מספר חודשים, שיותר נכיר אחד את השני ושהקשר ביננו יתחזק, ואז לקחתי נשימה עמוקה ובשיחה מלב אל לב סיפרתי לה על התחביב בצורה מאד עדינה. לקח זמן אבל בסוף היא הבינה שזה כמו לקרוא ספר, רק שמחליטים מה הדמות הראשית עושה, ושאם אני נהנה מזה, היא בעד.
כמובן שעד היום אני לא משחק כשהיא שומעת, כי בכל זאת לא נעים לי שהיא תשמע אותי אומר דברים בסיגנון "אני מרביץ לקובולד השמאלי", אז או שאנחנו מתאמים את הסשנים שלי בזמנים שהיא מחוץ לבית, או שהיא שומעת מוזיקה. היא כן רואה שאני נהנה אז היא מדרבנת אותי לקבוע סשנים, ומתעצבנת יחד איתי כשהם מתבטלים.
בהקשר הזה, חבר קבוצה שהוא דתי לאומי שאשתו היתה אמורה לקבל את החתביב שלו בהבנה יתרה התחיל לעשות לנו בעיות בקביעת הסשנים מאז שהתחתן, כי אשתו התנגדה. חשבתי שאני חכם אז יעצתי לו לכתוב לה מכתב בו הוא יספר כמה שהוא מעריך אותה וכו' ושיסביר לה כמה חשוב לו לשחק איתנו בתקווה שזה ירכך אותה. כמובן שהיא מאד התלהבה והתרגשה מהמכתב, וזה באמת גרם להם לשבת ולדבר ברצינות על התחביב. התוצאה היתה שהם החליטו שהוא יותר לא ישחק איתנו.
אני חושב שהכישלון האפי הזה מוציא אותי גם ידי חובת סיפור משעשע. XD
- חוויה מגניבה מהחיים האמיתיים.
אני חושב ששתי החוויות הכי מגניבות שעברתי היו חוויות שהיו מעורבים בהם עוד אלפי אנשים חוץ ממני.
החוויה הראשונה מלפני שחזרתי בתשובה היתה במסיבה ענקית בת"א.
בגיל העשרה מאד אהבתי ראפ ורגאיי במיוחד בעיברית (היום רק רגאיי) וככזה התחלתי לשמוע את סאבלימינל כמה חודשים לפני שהוא פרץ למיינסטרים, כשהוא פרץ עוד יותר שמחתי כי עכשיו החברים שלי שכששמעו אצלי בבית את השירים שלו הניפו את היד בביטול, פתאום התלהבו מהם כששמעו אותם ברדיו, מה שרק תרם לזה שהערצתי אותו.
מפה לשם, היה מופע איחוד של שבק ס' בהאנגר בת"א וסאבלימינל היה אחד מהמחממים. זאת היתה ההופעה הראשונה שהלכתי אליה, ובאופן משעשע להחריד למרות שהכרתי את רוב הזמרים שחיממו, את השירים של שבק בקושי הכרתי, אבל מכל מקום זאת היתה חוויה אדירה, מאות ואולי אלפי אנשים בהופעה עם המוזיקה הכי טובה שיש. שני הזיכרונות שהכי חרוטים לי משם זה כשסאבלימינל עלה להופיע עם הלהיט שלו דאז "הפינאלי" וממש התרגשתי, ושלפני ששבק עלו על הבמה כל הקהל פשוט שאג "שין! בית! קוף! סמך!" עשרות פעמים.
הסיפור השני:
היתה תקופה ארוכה שבכל פעם שהיתה הפגנה של חרדים בטלוויזיה שבה הם שרפו פחים וקיבלו מכות מיסמניקים סבתא שלי היתה מתקשרת אלי בהיסטריה לוודא שאני לא שם, וכל פעם היתי מרגיע אותו שהזרם שאני שייך אליו (שהוא רוב רובו של הציבור החרדי) עושה הפגנות רק עם אישור מהמשטרה. הפגנה כזאת היתה בתקופה שלפיד ישב בממשלה והעביר חוקים בקשר לגיוס. בלי הגזמה יצאו אז מאות אלפי חרדים להפגנה\עצרת בירושלים. אני חושב שאחד הדברים המרגשים שעברתי בחיים זה לצעוק יחד עם עוד אלפי אנשים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ואת הקדושה של חזרת השץ של מנחה במעמד האדיר הזה. שלא לדבר שזה היה פשוט יפייפה לראות את הרחובות צבועים שחור.
אני יודע שאמורים לספר רק חוויה אחת אבל בחרתי לכתוב את שתיהם כי אני חושב שזה יפה לראות איך חוויה דומה מתקיימת בשני עולמות.
שאלת הבונוס של נקסטרול:
- מה לדעתך ההבדל ביחס לתחביב בחברה החרדית מול החברה החילונית?
זאת שאלה מעניינת, כשחייתי בחברה החילונית, לא היתי מנופף בתחביב הזה שלי אם לא היתי בטוח שמי שמולי הוא חנון לפחות כמוני, היום אני לא מזכיר את זה בכלל. בחברה החרדית התחביב פשוט לא קיים. אין לנו סרטים ולא טלוויזיה, והספרות הנועזת ביותר שלנו היא סיפורי גבורה בנושא השואה או מבצעים של המוסד. אין לנו חוגים של מו"ד בבית הספר, ותרבות הפנאי שלנו מנוצלת בצורה שונה לחלוטין.
אם חרדי טיפוסי ישמע אותך מדבר על רובי לייזר או דרקונים נושפי אש, הוא בהחלט ירים גבה, בעיקר כי הוא לא יבין על מה אתה מדבר, וגם אם תסביר לו זה יראה לו מדומיין ומעניין בערך כמו שרובנו נתפוס את הדקיות שבין האלים במיטולוגיה הסינית.
גם משחקים שבהם בשורה התחתונה חלק מהאתגרים הוא לחסל את האויבים שלך ומכאניקה שבנויה סביב נזק והרס הוא לא משהו שיתקבל אי פעם בצורה חיובית.
אני כן חושב שאם תדגיש את זה שהקונספט העיקרי של המשחק הוא לספר סיפור בו אתה מחליט מה עושה הגיבור אז אף אחד לא יסתכל עליך מוזר, ולדעתי רובם אפילו יחשבו שזה מגניב בניגוד לחברה החילונית שהיו לי חברים שכשניסיתי להסביר להם שככה זה עובד הם פשוט הסתכלו עלי כאילו אני עוד יותר אהבל ממה שהם חשבו לפני שהם שמעו את ההסבר.
אבל כשזה יגיע לפרקטיקה, אני לא רואה אדם חרדי מהשורה נהנה מסשן של מ"ת פעם בשבוע, או בכלל.
שאלה לקהל:
למה כדאי לי לבחור בכם להיות היורשים שלי? מי שיענה את התשובה שאני הכי אהנה ממנה, יזכה להיות הפונדקאי המוכה החמישי!
