זה כואב.
בתקופתו בקלסינדה, כשהוא דיבר עם המיסיונרים, הם אמרו שמילים לא יכולות לפגוע בהם. הם היו בטוחים בצדקתם- ועל כן, אף מילה לא יכלה לערער אותם. אבל החיים של נואל, במיוחד כשהוא טייל ברחבי סיטרה כשכיר חרב, גילו לו שזה לא נכון.
נואל יודע מי הוא, הוא נואל. הוא חייל, הוא אוהב להלחם, הוא מגיע מאיי פארקומה- מקהילה שבטית- אבל זה לא אומר שהוא ברברי, או פרא אדם, או חיה. ועדיין, כשאנשים מסתכלים עליו- זה מה שהם רואים. הם לא רואים אותו, אלא את מה שהם חושבים שהם צריכים לראות. דמות שמורכבת מהדעות הקדומות שלהם, מהגזענות שלהם ותחושת העליונות שלהם.
הוא יודע את כל זה. זה לא דבר חדש.
אבל ג'וואן אדמי, לשמוע את זה עדיין כואב.
"זה מה אתם רואים?" הוא שואל, הרוח יוצאת ממפרשיו- הוא משתופף מעט, עמידתו מאבדת מעט מיציבתה. "חיה פראית? מסוכנת?" הוא יודע שהוא צריך לזרום עם זה, לנצל את הציפיות שלהם כדי לעזור לו במשימה שלו. הוא הסתנן למבצר הרי, הוא שיקר את דרכו פנימה, והוא התקרב אליהם בכוונה להשתמש בדעות הקדומות הללו כתירוץ, תירוץ להעיף מבט במשטח השיגור, ותירוץ לעזוב כשהוא יסיים.
אבל הוא לא שקרן, בסופו של דבר. וכל שקר מכאיב לו, כל פעם שהוא מתנהג כמו שהם מצפים ש'יצור כמותו' יתנהג מכאיב לו, ומחזק את הדעות שלהם. דעות שגויות, פוגעניות.
"טילינג קמה כי כולם שנאו אותכם, כן?" הוא אומר, "אז יצרתם לעצמכם מקום. והוא גדל. וגם את הזדים שנאו, כן? אז הם הצטרפו." הוא מביט באלפים, בעיניהם הירוקות והכחולות, "הטרף הפך לטורף, ומצא לו טרף אחר לטרוף, כן? כולם שנאו אותכם, אז מצאתם לעצמכם מישהו חלש יותר לשנוא בעצמכם."
