• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות
  • נפתחה הגשת המשחקים לדרקוניקון 2021!

    כנס המשחקים של הקיץ חוזר ב-26-27 באוגוסט, במלון דן פנורמה בתל-אביב. פתחנו כעת את הגשת המשחקים לכנס, אז בואו להריץ משחק - עמוד הגשת המשחקים לכנס

בין ערפל לקיטור, עולם מערכה

Adran

פונדקאי ותיק
בדבאג - רק עולם מערכה שאני כותב להנאתי, שאוכל להריץ הרפתקאות משלי. משתף אותו כאן בפורום כדי לקבל משוב. אם מישהו מתעניין או משתמש בו, מה טוב : )
עבר משחק ניסיון מוצלח בגרסה קודמת של העולם, עם חופשיטה. זה לא נכתב עבור שיטה מסוימת, אבל יתכן שאכתוב על בסיס מנוע האפוקליפסה מתישהו בעתיד.

הלדין - הנציג אמור באמת לפעול לפי רצון העם, לתעל אותו לשאיפות שיכווינו את האומה. אך האובססיה האידיאולוגית לאחדות יצרה חוק בלתי כתוב שדסאטור - על כל רבדיה ואנשיה - צריכה לפעול "פה אחד". לרוב זה מוביל למצב הפוך בו האנשים מייצגים את המפלגה ואת הנציג. זה גם מקשה מאוד על שינוי דרכי פעולה - אם המלחמה הייתה רעיון טוב לפני עשור, היא רעיון טוב גם היום, פשוט כי להציע אחרת יתפרש כבגידה. ההיררכיה היא בערך תושבים> רעולי פנים> חברי מפלגה> הנציג, כאשר תהליך ההחלטות אמור להתבצע מלמטה למעלה. המציאות, כמובן, מושחתת ומעוותת. אם הנציג באמת שולט בעניינים או שהוא בובה על חוט, זו תעלומה.
 

Adran

פונדקאי ותיק
הארכיפלג

הארכיפלג הוא קבוצת איים בהם האוויר מלוח, האש חמה והאנשים קשוחים. מן הסתם, התיאור הזה מתאים להרבה מקומות. משום מה המקומיים אוהבים לומר את זה. מה שהם לא אוהבים, זה זרים.
ממוקמים מצפון-מערב לחופי ת'רא, איי הארכיפלג נחשבים למקום נידח ופרמיטיבי, מלא ביורדי ים מסוממים, רופאים אלילים ודייגים שונאי זרים. אנשי הארכיפלג משיבים באותו המטבע, ונוהגים לראות את מחבקי העפר העירוניים כפלצנים חסרי תקנה או תועלת, עצלנים מתחכמים שסונוורו על ידי הטכנולוגיה ושכחו דרך ארץ, נטשו את החיבור לעולם הטבעי. שתי התפיסות לא רחוקות מאוד מן המציאות.

אך סלידה הדדית בסך הכל מצביעה על חשדנות בריאה, ובוודאי שלא תפגע בהזדמנות להפיק רווח. תושבי הארכיפלג זקוקים למשאבים והציוד שהכלכלה המפותחת של ת׳רא יכולה לספק. בתמורה, הם דואגים לנווט את ספינות הסחר, למכור דגה לערים ולחסל את תפלצי המעמקים לפני שהם מגיעים לחוף. החלק האחרון הוא (כנראה) שמועה שנועדה לשפר את התדמית שלהם. בנוסף לזה, הם שולטים בנתיב הסחר המרכזי של הים המערבי, ודורשים תשלום על מנת לעבור בטריטוריה הזו. האלטרנטיבות - לעקוף מצפון ולהסתכן במוות קפוא, או להיאבק בים המזרחי הסוער - לא מזמינות במיוחד.

הארכיפלג מורכב מאיים רבים, נקודות סלעיות בגדלים משתנים שנשחקו על ידי הגלים והרוח, בית בעיקר לכפרי דייגים ושבטים ברבריים. על רקע הנוף הלא מזמין בולטים מספר איים שהצליחו לבנות לעצמם מוניטין.

ריסאל הוא הגדול מביניהם ונודע למרחקים בשל הסחורות האקזוטיות, יש שיאמרו מפוקפקות, שניתן למצוא בו. כמה נדיר מה שאתם מחפשים? לא רלוונטי. השאלה היא כמה אתם מוכנים לשלם. חלק ממה שניתן למצוא פה, בין היתר: יינות שנמצאו בפירמידות של קעאת'יס, יצירות אומנות גנובות, מדים של רעולי הפנים, מגילות על פילוסופיית הראי השקוף ואפילו זנים שנכחדו. יהא אשר יהא מבוקשכם, הסיכוי הטוב ביותר למצוא אותו הוא כאן. אנשי ריסאל הם סוחרים ממולחים כמו הים שמקיף אותם, והם למדו איך להפוך את הנמל הרעוע שברשותם למוקד מרכזי של השוק השחור. המקצוע מוביל רבים מהם לבלות זמן בערי היבשה, וחלקם מוצאים בהן בית חדש. ת'יריאל מוראו, אשת העסקים העוצמתית, היא דוגמה מובהקת לכך.

פאנריי ותושביו להוטי הדם יעניקו קבלת פנים פחות נעימה. בעוד שהסוחרים של ריסאל נוהגים בנימוס בסיסי כשהם מרוששים אותך, תושבי האי פאנריי יבזזו כל זר חסר מזל שרק יעז להתקרב. הלוחמים הברבריים האלו הושחזו על ידי שנים של תרבות כוחנית ומלחמות פנימיות. רק ההזדמנויות שהגיעו עם הספינות מערי היבשת הצליחו לגרום להם להפנות החוצה את העוינות. השבטים הברבריים מרוויחים את לחמם בעיקר מלקיחתו מאחרים - הם נוטים לפשוט על חופי ת'רא, ספינות סחר ואף איים אחרים בעת הצורך. בני פאנריי הם מטרד עבור רבים, אך יש אלו שיודעים לנצל את הפראות לטובתם. בית זיירוט מעסיק רבים מהם בתור שכירי חרב. השדרוגים הביולוגיים שהבית מספק יחד עם צימאון הדם הטבעי הופכים את הפראים לכוח מעורר אימה.

קעלין, אשר טמון עמוק בין האיים, הוא הנידח והמסקרן ביותר. בית לצמחייה מגוונת ומיני חיות הייחודיים למקום, האי מושך אליו מלומדים כמו עש ללהבה. המגוון האקולוגי מושך גם טיפוסים מסוג אחר, שפל יותר. כל תגלית היא פוטנציאל לסם שיזעזע את השוק, או נשק ביולוגי חדשני. מסעות מחקר לגילוי ותיעוד הזנים הם מחזה נפוץ, אך תשומת הלב האקדמית מוקדשת גם לתופעות בלתי מוסברות שהמקומיים מסוגלים לבצע. סימביוזה היא תהליך מורכב ולא יציב, אך עבור השאמאנים של קעלין מדובר בפעולה שגרתית. כחלק ממעמדם, הם מתאחדים עם החיים על האי. חלקם מגדלים מושבות פטריות על גבם, אחרים מצמיחים טחב ומתקיימים מאור השמש בלבד. פעם בשנה, מנהיגי האי צוללים אל השוניות של אלמוגי הזיכרון, חווים מחדש את סיפורי האבות ומטמיעים את זיכרונם באתר הקדוש, לטובת דורות העתיד. האי הוא מושא לפליאה וספקנות רבים בעולם הביולוגי, אך הוא מוכיח שיש דרכים נוספות למתוח את טבעו של גוף האדם, מעבר לשולחן הניתוחים.

מאז ומעולם, מבנה האיים והניידות הימית הקנו לתושבי המקום חסינות מפני הטלטלות הפוליטיות שמאפיינות את היבשת. יש שיכנו זאת עצמאות. אחרים, ציניים יותר, יקראו לה אדישות כלפי העולם החיצון. שתי הגישות צודקות, אך כעת, השלווה הופרה. האיים מעניינים כוחות רבים, ותשומת הלב מעוררת השפעות מגוונות. ממתקני התפלה לכפרים צמאים, למסעות המרה של מסיונרים מטעם הכנסייה ועד לניסיונות השקטים של בית אלפאסי לשעבד את חסרי התרבות, ההיפתחות של הארכיפלג לעולם התניעה תקופה חדשה ולא צפויה. האם זה היה צעד נבון? הדעות חלוקות. דבר אחד ברור - אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
בנוגע לדסאטור, רמת הקולקטיביזם שתוארה היא מעל ומעבר למה שאתה מצפה בדמוקרטיה. והם נשלטים על ידי אדם אחד ובלי שום אסיפת אזרחים כלשהי תחת ססמאות של "אחווה, אחדות ושוויון". כתוב שם שאדם יכול לאבד את חייו בקלות. זו די ההתחלה של כל דיקטטורה שהיא.

בנוגע לארכיפלג, תיאור מלא אווירה. אהבתי את הרעיון עם אלמוגי זכרון ובכלל את כל הרקע מאחורי האי קעלין. בסך הכל, הקונפליקט הבסיסי של הארכיפלג הוא אנשי תרבות מול ברברים כשאתה מציג את הטיעונים של כל אחד מהצדדים הללו.
 

Adran

פונדקאי ותיק
כן, אין ספק שדסאטור היא דיקטטורה, או אוליגרכיה לכל הפחות. אך השלטון משתדל לערפל את העובדה הזו ככל הניתן. מלבד הניגוד בין האידיאולוגיה למציאות, כאשר אין פנים לשלטון, אין למי להפנות את האצבעות.
 

Adran

פונדקאי ותיק
קעאת'יס

חבל ארץ זה נמתח לאורך לב היבשת ומתאפיין ביערות עד הרריים, חורבות עתיקות יומין ומלחמת אזרחים שמשסעת אותו כבר שנים. הדם הישן שזורם באנשיו מרווה את עצי הענק של קעאת'יס מזה זמן רב. עיר המדינה היא מקור האנרגיה של היבשת, יערותיה מספקים את חומרי הבעירה שמתניעים את הצמיחה הכלכלית. גילה מתחרה בזה של ביילור, מבניה הם שרידים של ציוויליזציה קדומה, ובמעמקי הארץ שוכנים חיים עתיקים אף יותר, רק מחכים להתגלות. לא בכדי היא מוקד עניין עבור מלומדים ובני הסאייט. אך מאז שנגלתה ונכבשה על ידי המסדר, רוב הונה של קעאת'יס הגיע מסחר העבדים השופע שלה. סחר שמתקשה להמשיך במצב הנוכחי.

מקורם של האנשים החיוורים והכפופים, פועלים ומשרתים שתראו בעיקר בביילור ובחלק ממושבות הדרום, הוא ביערות האדירים של קעאת'יס. היכן שצמרות העצים גבוהות מספיק כדי לחסום לחלוטין את אור השמש, חיו עמים ותרבויות נשכחות. עכשיו, כמובן, המצב נראה אחרת. אם נותרו קהילות של ילידי הארץ, הן חבויות במקומות נידחים כל כך שאפילו המסדר לא טרח לטהר. העם המשועבד הוא צל של אבותיו, עם שמתאמץ לזכור את עברו ואת אליו העתיקים. תרבותם נמחקה, רק רסיסי מיתוסים ושאריות עלובות של שפה מוכיחים את עברם הקדום של הילידים. ניצוץ החיים שזרם בעורקיהם דעך זה מכבר על ידי מאות שנים של דיכוי. ייאוש וכניעה החליפו אותו, יוצרים את העבד האידיאלי. אך בעוד אותו ניצוץ הפסיק לפעום בליבם, הדם שהוא מניע נותר זהה.

ילידי הארץ הם זן שונה, הרבה מעבר לצבע החיוור של עורם. תרבות של העברת סיפורים מפה לאוזן השחיזה את זיכרונם. ביתם האפלולי סיגל את עיניהם לחשכה. היסטוריה של עבודות פרך ותנאי מחיה איומים הותירה רק את החזקים ביותר, דור אחר דור. הם זקוקים למעט שינה ומזון, ואינם מתעייפים בקלות. אך יותר מכל, לעם העתיק יש נטייה יוצאת דופן למוטציות. לעיתים רחוקות נולדים תינוקות בעלי קשקשים, עיני עיט או אפילו זנב. פעמים אחרות, המוטציה מתבטאת באופן פחות מובחן כמו שמיעה חדה או גמישות מפתיעה. בימי קדם הילידים ראו תכונות אלו כברכה מהאלים, אך היום, הן לא פחות מקללה. כבר בגיל צעיר, עבדים שלא הסתירו היטב את יכולותיהם נמכרים לביולוגים, אשר סקרנותם דוחפת הצידה כל מגבלה מוסרית לטובת המחקר.

קעאת'יס שוכנת בעמק רחב, הפוגה של ציוויליזציה בלב היערות חסרי הסוף. הבניינים והרחובות, מהודרים ככל שיהיו, הם רק מעטה דק ועלוב ביחס לפאר העתיק של העיר. מקדשים חרבים ופסלים חסרי פנים, אתרי קבורה ללא שמות, חומות אבן שנותרו עומדות, מתריסות אל מול העידנים. למרות שחיקת הזמן והמאמץ למחוק את עברה, העיר חושפת את פניה האמיתיות. הפירמידות האדירות שבמרכזה הן סמל מוכר של העיר, מקרינות הוד ועוצמה מעידני בראשית. הן מיתמרות מעל העצים הכבירים, דוממות ואימתניות. המאמינים מספרים שהאלים, בזמנים בהם עוד הילכו בינינו, נהגו לטפס לקצה ולצפות על הבריאה. מאז ומעולם נהגו להשתעשע בבני התמותה קצרי הימים שמנווטים בה, והנוף מהפסגה אידיאלי.

אל תתנו למחזה המרהיב להרגיע אתכם. סכסוך אלים בוער ביערות האלו, שאיפות לשליטה ונקמה מנווטים את הסירה המתהפכת שהיא קעאת'יס. זו הייתה העיר האחרונה להשתחרר מאחיזת המסדר, והמאבק לעצמאות היה ארוך ומדמם. גם לאחר שהעיר הכריזה על עצמאותה האצולה המשיכה לשלוט. חיצוניים שהמסדר הציב מטעמו, ובגדו בו בהזדמנות הראשונה לכוח משלהם. אך האיבה של הילידים לזרים שלקחו את חירותם לא פסקה, והניצחון רק הכין את הקרקע למהפכה אמיתית. איבה אשר בית אלפאסי המעיט בערכה. סחר העבדים לא פסק, והתסכול של העם המדוכא רק הלך והתלהט. ברגע שמנהיגי הילידים הבינו שהשלטון לא נפל, רק החליף ידיים - הם החליטו לשבור אותן.

המלחמה הפנימית פרצה, והעיר שקעה בתוהו. גלים של עבדים נמלטים שטפו את הרחובות, נפשם שיכורה מחופש ועיניהם מחפשות נקמה. אל מול ילידי הארץ הלהוטים ניצבה הפלדה הקרה של האצולה. בית אלפאסי איבד חיילים ועבדים רבים באותו יום, אך החזיר את השליטה בעיר. רבים מאלו ששרדו את הטבח הפנו את גבם לקעאת'יס, בחיפוש אחר חיים חדשים. אלו אשר נותרו ביערות נשבעו להמשיך להיאבק, עד שעמם יצא לחופשי, עד שיחזרו לשלוט בארצם. מאזן הכוחות הנוכחי אינו מכריע וגבולותיו של שדה הקרב משתנים לעיתים תכופות. במילים פשוטות - לאף אחד אין מושג איך זה יסתיים, או מתי. אם אתם לא מעוניינים להיכוות, עדיף להתרחק.

העיר עצמה נכבשה מספר פעמים, אך כעת האצולה שולטת בה. הרוסה למחצה, התנועה דלילה ברחובות. מלבד חיילים ועבדים, מעטים האנשים שיוצאים מבתיהם. ג'ארד אלפאסי, השליט הנוכחי, חידש את הקשר עם המסדר כדי לממן כוח צבאי. יש האומרים שבית אלפאסי משתוקק לכוח מוחלט, אבל הברית המחודשת מגבילה את סמכותם. מולם ניצבים המורדים, ילידי הארץ שחזרו - בלית ברירה - אל היערות והחורבות של אבותיהם. הם תוקפים בעיקשות את קעאת'יס, כובשים לעיתים חלקים של העיר וחוסמים את דרכי הסחר. התומכים בהם עושים זאת בזהירות, קל להיקלע עמוק מדי למלחמה הזו. בני הברית העיקריים שלהם, כך אומרים, הם דווקא בני הסאייט.

סחר העבדים עצר וספק אם יחזור לקדמותו, והכלכלה המודרנית כבר לא זקוקה לו באותה מידה. אך האקלים והצמחייה של קעאת'יס מספקים דלק וחומר גלם איכותי בהם קשה להתחרות. אפילו המורדים לא מצליחים לעצור את הכריתה, למרות שהם בהחלט מנסים. פרט נוסף שלאחרונה מעלה את העניין בקעאת'יס הוא המיקום שלה. מספר חברות, במימון ביילור, מנסות לפלס דרך ביערות העד ולהציב מסילות רכבת שיקשרו את מושבות הדרום לצפון היבשת. הערים הגדולות צמאות למשאבים שהדרום יכול לספק. כרגע המסלול היחיד הוא דרך הים, נתיב סחר חדש הוא השקעה חיונית. ניסיונות הסלילה נתקלו בפיגועים רבים מצד המורדים, אבל קל להסתגל במהירות אם יש לך כיסים עמוקים. אף מלחמה לא תעצור את הקדמה.

יש שיאמרו, המרד הוא עוד מלחמה, עוד מאבק על כוח. זה נכון, אך הוא גם הרבה מעבר. מלחמת האזרחים מייצגת את מאבק המעמדות הבלתי נמנע, את טבעו של אדם שאין לו מה להפסיד. המלחמה היא תוצאה של יצר פראי, תאווה לחירות ונקמה, יצר שכמעט הושמד אך כעת מתפרץ במלוא הדרו. ניצוץ החיים של ילידי הארץ לא כבה למרות הכל. עוצמתו דעכה, אך הוא נותר, שרד די זמן כדי להצית את רגש העצמאות ואת חיבור הילידים לארצם. להבותיו עלולות להמיט אסון על קעאת'יס, אך כעת מאוחר מדי לעצור אותן. גם אם אש המלחמה תכלה הכל, תבעיר את העצים והרחובות, תשרוף את האנשים והעבדות והעבר, הפירמידות של קעאת'יס ישארו. רק הן, שליוו אותה משחר הימים, יוכלו לראות את הפלא. איך מהאפר, כמו עוף החול, הארץ תקום מחדש.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
ערך מעניין. עד כה הרושם שקיבלתי הוא שקעת'יס אבדה תחת חולות הזמן. עניין קטן שעלה מהערך הוא כיצד אמורים להיראות בני האדם הרגילים אצלך - אם הילידים הקעת'יאנים הם אנשים חיוורים. האם לא כדאי להעלות שוב את הערך שעוסק בתושבים התבוניים של העולם?

המוטציות של קאעת'יס מאד מעניינות. האם יש גורם מבחוץ שמכוון אותן ודואג שרק מוטציות שמועילות לבעליהן יופיעו? האם בני האדם בעולמך התפתחו - והמוטציות מעלות מתהום הנשייה תכונות שהיו לבני האדם פעם - או שמא נבראו?
 

Adran

פונדקאי ותיק
לכתוב ערך על התושבים בין ערפל לקיטור זה רעיון טוב. חלק מתבטא בהסברים על הערים, אבל יהיה מעניין להעמיק את התרבות של העמים.

אותן מוטציות הן חלקית הדרך שלי לקרוץ לגרסה ישנה יותר של העולם, בה היו גזעים חייתיים. קיים קשר תורשתי להופעה שלהן, אך הוא חלש מאוד. אין גורם בקרה שמוודא שהמוטציה מועילה (מלבד אבולוציה), אך רוב המקרים הם כאלו. ניתן לעורר אותן בהליך ביולוגי, לעיתים עם השלכות הרסניות.

למען הסר ספק, תושבי העולם לא מחולקים לגזעים. אם נצמדים לחלוקה הזו, הייתי מגדיר את הילידים כתת-גזע של בני אנוש. כל תושבי ת׳רא בעלי פוטנציאל למוטציות. בעוד שהסיכוי להיוולד איתן הוא אפסי עבור רוב האנשים, במקרה של הקעת׳יאנים הוא מאוד נדיר. יתכן שההתפלגות הזו מקורה ביכולת מולדת של אותו עם, והתבוללות - אי אז בעבר העתיק - שגרמה להתפזרות הגנים. יתכן שהיא הוענקה לילידים על ידי אותן הישויות להן סגדו - כמתנה, או שעשוע מעוות. באופן דומה, בני האדם התפתחו, או נבראו - אף אחד לא יודע.

ההנחה המקובלת (בקרב האקדמיה) היא שהאלים העתיקים מבוססים על ישויות שבאמת התקיימו ביבשת. האדריכלות המתקדמת, היכולת לסלף חומר, אלו התקיימו לפני תקופת המסדר. לגבי מדע ביולוגי מפותח באותה תקופה, קשה לדעת בוודאות. ציורי קיר שמתארים אותם כאנשי חיה (כמו במיתולוגיה המצרית) ומסורות של הקעת׳יאנים לראות מוטציות כברכה נוטים לאשש את התיאוריה הזו. אך אין הוכחה חותכת לקיום של הישויות, עמים עתיקים שנפלו וביולוגיה משונה מטבעה הם אפשרות.

הערה:
בכוונה אני משחק על גבול הידוע. כל עוד הגיון פנימי נשמר, אני לא חושב שיש צורך לכתוב את "מאחורי הקלעים" של עולם. אין סיפור בריאה או תורה מטאפיזית שמסבירה סילוף ועיוות, לדוגמה. במקרה הזה, אני חושב שהמסתורין מוסיף.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
יצא לי פעם לקרוא על מין של צפרדעים שיש לו שתי צורות שאחת מהן מתאימה לסביבה שורצת יתושים, שהם חדשות רעות לצפרדעים, ואחרת שמתאימה לסביבה דלת יתושים. האם מעבירה לצאצאיה מסרים אפיגנטיים לגבי הסביבה שהם עתידים לחיות בה והם מכוונים את התפתחותם בהתאם. בכל אופן, זו לא מוטציה אם זה נעשה בצורה יזומה על ידי הגוף בהתאם לגירוי חיצוני. בעולם פנטסיה שבו יש קסם, אני יכול לדמיין גורמים שמכוונים באופן כזו התפתחות אנושית.

לגבי בני האדם, התכוונתי, בפשטות, איך נראים תושבי העולם שלך.

האם לאנושות בעולם שלך יש מיתוס בריאה להבדיל מידיעה ברורה לגבי ראשיתם?
 

Adran

פונדקאי ותיק
אני אודה שיש לי ידע בסיסי למדי בביולוגיה.
ופה מתבטא החלק הזה...
מקריאה קצרה על אפיגנטיקה, נראה שהמנגנון הזה באמת מתאים ל"התעוררות" של תכונות מסוימות. החכמתי.
אני מניח (ותקן אותי אם אני טועה) שניתן לשלב אותם - היוולדות עם מספיק מטען גנטי מסוים (המוטציה) מאפשרת קבלת תכונות ביולוגיות יוצאות דופן, אך לא מחייבת אותן. לשם כך נדרש גירוי חיצוני (אפיגנטי) אך בחלק מהמקרים, הגוף מבטא את התכונה באופן ספונטני ללא גירוי, כמו במקרים נדירים של ילידי הארץ (עוד מוטציה?).
אני תוהה אם, למרות הספונטניות והאקראיות של שינוי רצף ה-DNA מדור לדור, האם הרצף הגנטי הקיים הופך מוטציות מסוימות לסבירות יותר להתרחש, וכך להגיע להסבר של תורשה שלא מחייבת את כל הדורות הקודמים להיות בעלי פוטנציאל גנטי לאותן תכונות.

אה, מבחינת מראה, אני מדמיין אותם כאירופאים בעלי נטייה לצד הכהה יותר של המנעד.

סביר להניח שקיים סיפור בריאה אחד, אם לא יותר. כמעט כל חברה אנושית נוטה להפיק כאלו. לא חשבתי על אחד. אני לא חושב שהאמונה באלים העתיקים מחייבת לראות אותם כבוראים, אך הם בהחלט מתוארים כאדונים השולטים בבני האדם - בהתאם ליצרים שהם מסמלים.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
אני מניח (ותקן אותי אם אני טועה) שניתן לשלב אותם - היוולדות עם מספיק מטען גנטי מסוים (המוטציה) מאפשרת קבלת תכונות ביולוגיות יוצאות דופן, אך לא מחייבת אותן. לשם כך נדרש גירוי חיצוני (אפיגנטי) אך בחלק מהמקרים, הגוף מבטא את התכונה באופן ספונטני ללא גירוי, כמו במקרים נדירים של ילידי הארץ (עוד מוטציה?).
אני תוהה אם, למרות הספונטניות והאקראיות של שינוי רצף ה-DNA מדור לדור, האם הרצף הגנטי הקיים הופך מוטציות מסוימות לסבירות יותר להתרחש, וכך להגיע להסבר של תורשה שלא מחייבת את כל הדורות הקודמים להיות בעלי פוטנציאל גנטי לאותן תכונות.
נשמע לי בסדר גמור. מדובר בסך הכול בעולם פנטסיה כך שהחוקיות שלו לא צריכה להתאים ב-100% לשלנו אלא רק להיות עקבית מבחינת עקרונותיה.
 

Adran

פונדקאי ותיק
מעוז-ירח

ברגע שמגיעים לכאן, לא קשה להבין את השם. את העיר היפייפיה מקיף רכס הרים מעגלי, אשר קצוותיו פורצים מעבר לקו החוף וכמעט נושקים זה לזה. שרשרת הררית זו, סהר המערב, מהווה חומה טבעית ושובר גלים ששירתו נאמנה את האנשים השקטים אשר התיישבו במעוז-ירח, אי אז בעבר הרחוק. זיכרונם לא שרד את מבחן הזמן, אך אומרים שאופיים נטמע ברוחות המנשבות בעמק. אפשר להרגיש יצירתיות, סקרנות ואף מעט מלנכוליות באוויר, ממש כפי שאחד מרגיש את מגע השמש על העור.

האווירה השלווה ומזג האוויר החם משכו אל מעוז-ירח מלומדים ואנשי תרבות, טיפוסים שבוער בהם הצורך להותיר את חותמם הססגוני על העולם, או אולי לגלות דבר מה חדש בו. פילוסופים, סופרים, אמנים ונגנים רבים מצאו את משכנם בעיר הזו, מקשטים אותה ברעיונות, צלילים וגוונים עזים כל כך שדי בהם כדי לשכר אדם. אך הכישרון המקומי לא מוגבל לאומנויות והרוח, מעוז-ירח ידועה גם בבעלי המלאכה המיומנים שלה. מחליפות, ריהוט או תכשיטים ועד לשעונים וכלי נשק, עבודות היד האלו ידועות באיכותן, ובמחיר שמלווה את היוקרה. גם אם בסופו של יום, כל התרבות העשירה הזו היא רק רוח וצלצולים, לפחות הפעמונים מצוינים.

סהר המערב, סמל וחומה של העיר שמאפשר את קיומה ומסמן את גבולותיה, תורם לשגשוג של מעוז-ירח, אך מביא עימו מספר בעיות. החומה ההררית הזו היא גם מחסום שמבודד את העיר ומקשה על מעבר יבשתי אליה. מתקיימים מאמצים להצבת מסילות שיקשרו את העיר לסביבה החיצונית, אך עד שאלו יניבו פרי, נראה שהיא תמשיך להסתמך על ספינות כאמצעי הגישה העיקרי. מימיו השקטים של המפרץ הם תוצאה ישירה של שבירת הגלים על ידי הסהר הסלעי. תכונה זו מקלה על הנמל העמוס של מעוז-ירח, אשר מהווה נקודת חיבור בין אברלייט, קעאת'יס, הארכיפלג ומושבות הדרום.

למרות גבולותיה החקוקים באבן, מספר תושביה של מעוז-ירח הולך וגדל. מצב זה מאלץ את האדריכלים המקומיים להיות יצירתיים - אתגר שהם בהחלט נענים לו. חלק משמעותי מהנוף הייחודי של העיר הוא הבניינים במרכזה, אשר גובהם עולה על רוחבם. טכניקות בנייה מודרניות וחידושים טכנולוגיים, כדוגמת הרדיאטור והתאורה החשמלית, הם אלו שאיפשרו את סגנון המבנה הנועז. מרכז העיר כיום הוא רשת סבוכה ותלת-מימדית של מגדלים מזדקרים, גשרים ומעליות. דירות ומשרדים אינם השימוש היחיד של גורדי השחקים הללו, מספר תוספות חדשות לקו הרקיע הן מענה לשטח החקלאי המצומצם של העיר. החממות האנכיות הן טכנולוגיה פורצת דרך, המאפשרות לחקלאים לגדל יבולים בכל מקום ועונה, בעזרת שבריר מהשטח הנדרש לאותה תפוקה.

בלתי אפשרי לדבר על רמת הטכנולוגיה המרשימה של מעוז-ירח בלי להזכיר את גולת הכותרת, מקור לגאווה והערצה של מהנדסים רבים - הכור הגעשי. בעוד מרכזים עירוניים אחרים משתמשים בגז וקיטור כדי להניע את עצמם, ברחובותיה של מעוז-ירח זורם חשמל. זה הכוח שמניע מעליות, מאיר רחובות ושואב מים ברחבי העיר. הפלא ההנדסי שמספק את דרישות החשמל של העיר הוא הכור, מתקן מפלצתי של פלדה ובטון אשר ממוקם על פסגת הר-געש פעיל למחצה. כמעט כמו כתר להר, הכור הגעשי אוטם לחלוטין את הלוע ונראה למרחקים. מספר צינורות אדירים מחברים בינו לקו החוף, בהם הוא משתמש לקירור, הידראוליקה ושינוע קיטור. הכור משתמש בחום המגמה הלוהטת כדי להרתיח מים, והקיטור שנוצר עובר למספר טורבינות הפרוסות ברחבי העמק, אשר מפיקות חשמל ומספקות אותו לעיר. למרות היעילות המופלאה של מתקן זה, הוא מהווה נקודה רגישה עקב חיוניותו. במידה וגורמים עוינים יצליחו לפגוע בכור, אספקת האנרגיה של העיר כולה תיפגע.

אך נותרה שאלה ללא מענה. איך עיר נמל אומנותית הופכת למוקד של מדע ומחקר, שמוסדותיה האקדמיים ומכוני ההנדסה שלה מתחרים באלו של אברלייט? וברגע שבוכנות הקדמה החלו תנועתן, מי דואג שהרכבת תישאר על הפסים במקום להידרדר לתוהוניות? התשובה ידועה לכל, אך אינה נאמרת בקול, והיא הסאייט. הם אלו שמושכים בחוטים של שליטי הבובה המקומיים. בתי אצולה זוטרים כמו דארקווד ואושבארו, גילדת המוזיקאים, אוניברסיטת אורסף וארגונים נוספים - המשותף לכולם הוא שסאייטרים משפיעים עליהם. אולי השליטה חלקית, אולי היא מאחורי הקלעים, אך הם תמיד שם. מאז גירוש הזרים - טבח שהתרחש באברלייט לפני שני עשורים - מעוז-ירח נעשתה גם מעוזם האחרון של בני הסאייט.

על אף צפיפותה, העיר מספקת מחסה ובית עבור קבוצה אחת נוספת. לעבדים שברחו מאדוניהם - בין אם מקורם בקעאת'יס או במושבות הדרומיות - מעוז-ירח מהווה הזדמנות לחיים חדשים. בתור נקודת גישה לשאר העולם, עוברים בה רבים מהם. לא מעט משתקעים בה, מגלים בית שנותן להם ביטחון ושלווה, דברים שלא טעמו מעולם. גל הפליטים הראשון פרץ יחד עם המרד בקעאת'יס, והעיר, שעד כה נאבקה בעומס ברחובות רק בחודשי התיירות, נאלצה להחזיק מעמד תחת העול האדיר של הגירה המונית. לא שהכל שחור - למעוז-ירח יש מחסור חמור בכוח עבודה זול, מחסור שבני החורין הטריים שמחים למלא. אך התסמינים של השינוי המהיר ניכרים לעין. בשולי העיר מתחילות להופיע שכונות עוני, גטאות של ילידי הארץ ופליטי מלחמה, כמו כתמים וקרעים בבד המעוצב של ארכיטקטורת העיר. יצירתיים ככל שיהיו, תושבי מעוז-ירח לא מצליחים לפתור את הבעיה הזו באופן אלגנטי, וודאי לא כשמספר הפליטים רק הולך ועולה.

בהיעדר פתרון מהיר, מתגברים הלחצים בין המהגרים לאזרחים של מעוז-ירח, מקרי אלימות בין כנופיות וקבוצות אתניות הופכים לכותרות קבועות בעיתונים. כמעט כמו בבואה בפילוסופיית הראי השקוף, הלחץ בקרקעית קיים גם בצמרות המגדלים. מעוז-ירח, באופן רשמי ואירוני למדי, עודנה נשלטת על ידי המסדר. על הנייר, בכל מקרה. מספר גורמים בארגון העתיק מתחילים לתהות - האם הגיעה העת לגירוש שני? טיהור סופי, מוחלט, של הזרים שהגיעו מעבר. בסתר ליבם, חברי האליטה של העיר משתעשעים ברעיון דומה, וכמהים להשתחרר מאדוניהם. אך הפעם בני הסאייט יהיו מוכנים, ואין בכוונתם לוותר בקלות על המאחז האחרון.

התסיסה התרבותית והפוליטית, האוכלוסייה המתרחבת במהירות, הכלכלה והטכנולוגיה שלא מפסיקות להאיץ, כל אלו מרכיבים פצצת זמן שקטה וקטלנית - אחת שעלולה להמיט חורבן על מעוז-ירח. אבל אנשיה כבר הוכיחו עצמם בעבר. כמו הכור הגעשי שמניע את עירם, ביכולתם לרתום את כל הלחץ האדיר הזה, את הכוח שמחכה להתפרץ, ולבצע דברים מופלאים.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
מעוז ירח נשמעת כמו אחלה של מקום. החממות האנכיות באמת נשמעות כמו הצעד הבא אחרי הגנים התלויים של ימינו - גגות שמוקדשים לשמש כשטחים חקלאיים - שהם פתרון שיצא לי לראות מתמונות מסינגפור. לגבי הכור הגעשי, טכנולוגיה באמת מדהימה. אני הייתי מוסיף שבתי החרושת של מעוז ירח מחממים את האדמה וכך נוצר מחזור שבו בתי החרושת מחממים את האדמה והחום בתורו נפלט דרך הר הגעש והחום מתורגם לאנרגיה חשמלית שמניעה את בתי החרושות וחוזר חלילה.

בעיית עודף אוכלוסין היא בדרך כלל לא בעיה שנתקלים בה בעולמות פנטסיה.

לגבי הסאייט, אני מניח שהפעם הם דאגו להכניס נקודות תורפה לכל כלי נשק שהאנושות המקומית תבנה מולם על סמך הידע שהם נתנו לה מקודם.

האם יש לך מפה של ת'רא?
 
עריכה אחרונה:

Adran

פונדקאי ותיק
מעגל החום שאתה מתאר זו דרך יצירתית למחזר אנרגיה אבודה, אך אני מנחש שהחום שמגיע להר הגעש מבתי החרושת הוא זניח. אולי עם מערכת תמסורת חום ייעודית. טכנולוגית-כלכלית, זה נשמע רחוק מאיתנו כמו היכולת להעביר קיטור מרחק כזה, ובזה הכור כבר משתמש, אז כנראה אפשרי במסגרת העולם. במציאות אתה תרצה לעשות את ההמרה לחשמל בתחנת הכוח עצמה, פשוט אסתטית זה מגניב יותר למקם את הטורבינות בתוך העיר.

אני חושב שאתה נותן יותר מדי קרדיט לבני הסאייט. אם אתה מוסר תוכנה למישהו, קל יחסית להחביא שם פוגען. אם אתה מוסר רובה, יותר קשה להפוך אותו לסוס טרויאני.

באותה הזדמנות גם ארחיב על יחסי הכוחות. הפער בין תושבי ת'רא לסאייטרים הולך ומצטמצם - אם אברלייט הייתה מנוהלת באופן מרוכז, כנראה כבר הייתה עוקפת את מעוז ירח. לסאייטרים יש את הידע שהביאו איתם, והם חלקו הרבה בתקופה שלפני המלחמה. גם תורות ופיתוחים שהם שומרים לעצמם, אם הם משומשים כלל, ידלפו בנקודה מסוימת החוצה. חוץ מזה, לתושבי ת'רא יש מספיק אנשים כדי לחקור ולפתח מעבר למה שלמדו מהזרים. מספרם של הסאייטרים נמוך מדי בשביל הקמת גוף מדיני משלהם שיוכל להתחרות כלכלית-אקדמית בערים לטווח הארוך. התברגות למעמד הגבוה ושמירה על פרופיל נמוך זו אסטרטגיית ההישרדות העדיפה עבורם.

יש לי מפה רק בראש כרגע, ואני לא בטוח כמה היא הגיונית בהתחשב בגיאוגרפיה והמיקומים שתכננתי. באמת צריך ליצור אחת.
למי שממש זקוק לצירוף תמונה לשמות: אברלייט בקצה הצפוני, ביילור מדרום-מזרח אליה, דסאטור במזרח, קעאת'יס במרכז, מעוז ירח במערב ואת המיקום של מושבות הדרום (מתפרסם מחר!) לא קשה לנחש. היבשת ארוכה יותר משהיא רחבה, ומתעקלת לכיוון מערב בקצה הדרומי. הארכיפלג נמצא מצפון-מערב לכל זה.
 
עריכה אחרונה:

Adran

פונדקאי ותיק
מושבות הדרום

השממה אינסופית. מכל כיוון, קרקע סלעית ומאובקת, חסרת חיים, רחוק ככל שניתן לראות. רק האופק נותן הפוגה מהמחזה שכוח האל, ומעליו, השמש בוערת ללא רחמים. קרניה השורפות מלהיטות את הארץ, האור המייסר חודר את העננים, חודר בגדים ועור, מחליא את הגוף. בלילה, החום הבלתי נסבל מתחלף בקור מקפיא, מהסוג שנושך בבשר וחודר לעצמות. רוחות עזות מנשבות מהים המזרחי, מביאות איתן סופות חול וברד שמשספות את העור. הן מפיקות ברקים ללא הרף, אשר מנפצים את הקרקע וצובעים בפעימות כחולות את האובך והעלטה. עם עלות השחר, רסיסי הקרח שנותרו ניתכים במהרה על ידי השמש הטרייה, והמים מחלחלים אל בטן האדמה. יחד איתם, כל תקווה לחיים במקום הצחיח הזה יורדת לתהום.

המיתוסים העתיקים מספרים על עֲנוּש, אל של קנאה וחמדנות, שאהבתו ליופי ויצירה הפכה למכאובו הגדול ביותר. ענוש בורך בעיניים חדות ותשומת לב יוצאת דופן, וטעמו באומנות ואסטתיקה היה מהמשובחים ביותר שהארץ ידעה. אך ידיו היו מגושמות, והוא עצמו לא יכל להוסיף יצירות משלו לבריאה. בהערצה מהולה בצער, ענוש צפה באמנים ובבעלי המלאכה. במשך שנים הוא הביט בפסלי השיש והתכשיטים, בעבודות המתכת, ביצירות הזכוכית וציורי הפסיפס הצבעוניים. הכמיהה שלו הפכה לתסכול, ואז למרירות, ואז לנקמה. ענוש ידע שמשהו נגנב ממנו, זכות שצריכה להיות שלו. אם הוא לא יכול ליצור, אף אחד לא יוכל. בין לילה, האל הקנאי גנב מכל מכרה, מאגר ובית מלאכה את חומרי הגלם. סלעים משובחים, מתכות יקרות, אבני חן וגבישי מינרלים, עיניו החמדניות לא פסחו על דבר. סוחב על גבו את עושרה של הארץ, הוא חצה את יערות קעאת׳יס והמשיך דרומה. רחוק ככל שרגליו העזו לצעוד, הוא הגיע לשממה הבתולית. שם, בחזית הדרומית, הוא טמן את האוצר הגנוב בבטן האדמה, ויחד איתו את תשוקתו ליופי. ענוש קילל את המקום, הופך אותו עוין לכל נפש חיה, כך שאיש לא יוכל להשיג את פירות האדמה.

זו הייתה התוכנית, בכל אופן. מתברר שגם הקללה של אל עתיק לא טובה מספיק כדי לעצור טיפוסים מסוימים. מה היא רוח פרא לעומת רוח חלוצית? מה היא השמש המייסרת לעומת תאוות בצע? ובמיוחד, מה הם איתני הטבע אל מול הטכנולוגיה של ימינו?

מושבות הדרום הן התחלה חדשה עבור אנשים רבים, הבטחה לחיים אחרים. זה לא אומר שאלו חיים קלים. רק ניסיון ההישרדות במדבריות האלו הוא נועז בפני עצמו, והתאפשר על ידי התפתחויות טכנולוגיות של העשורים האחרונים. יחד עם תגליות על המשאבים הרבים שהדרום מכיל, כוחות רבים ניסו לבסס את נוכחותם במקום. מחומרים כמו קוורץ, שיש וגרניט, לעפרות מתכת כמו ברזל וטיטאניום ואף אבנים יקרות, עושרה האדיר של הקרקע הוא ניגוד מוחלט לפני השטח השוממים. אך בטן האדמה לא טומנת בחובה רק הבטחה לעושר, אלא גם לחיים. המעמקים מספקים הגנה מפני תנאי השטח הפראיים, בין אם מהסופות שמרטשות אנשים ומבנים כאחד או כמחסה מקרינת השמש הקטלנית.

רוב המושבות הן ניסיון חלוצי לקיים חברה מסוג חדש. אלטרנטיבה לערים ומעמדות, התרחקות מהציניות ותאוות הכוח שדבקו באנשים רבים מדי. חברה שתשאף ליושרה והקרבה, אך מתוך בחירה, לא בלית ברירה שנכפית בעריצות. דווקא התנאים הקשים של המקום הם הגורם המוביל באימוץ ערכי המייסדים. החזית הדרומית ידועה באכזריותה, והחיים בשממה הקשיחו את ליבם וחידדו את תושייתם של המתיישבים, יוצרים תרבות של מוסר עבודה, אמינות וקהילה מלוכדת.
אך חלוצים נועזים עם חלומות זוהרים הם לא סוג האנשים היחיד שמאכלס את המושבות. יש טיפוסים שהריגוש והמרדף אחר מוניטין מושכים אותם, שני מניעים שהולכים יד ביד עם אילוף הארץ הקשה. מאמץ ההתיישבות הוא גם מבחן, אתגר עבור כל היבטיו של האדם - כוחו, נפשו, שכלו וכליו. ההיענות לאתגר הזה היא תכלית קיומם של המתיישבים. בצעירים מכל רחבי היבשת ניצת הרצון לחבור אליהם, להוכיח את עצמם דרך המאבק המתמשך.

עם כל הרצון הטוב, הגורם שבאמת מאפשר את ההתיישבות הוא אחד פשוט - כסף. היקף משאביה של החזית הדרומית, רק על פי הערכות נוכחיות, גורם לכל מכרה ותיק להחוויר. המושבות הפכו לשחקן כלכלי שאין להתעלם ממנו. עם הקצב בו הערים מתרחבות, אספקת חומרי הגלם שהן מייצאות תהפוך בקרוב לחיונית. עם פוטנציאל שכזה מגיעה תשומת לב רבה.
בית ארדוגן הוא אחד מהמשקיעים המרכזיים בחזית. הוא מממן פעילויות כמו הצבת מסילות ובניית מגורים תת-קרקעיים עבור מושבות מרכזיות. הבית גם מספק חיות משא ועבדים עבור המושבות, שמח להעניק סחורה שקל להחליף בתמורה למחירים נמוכים עבור חומרי הגלם.
אונרעם, מכון הנדסי ממעוז-ירח המתמחה בפתרונות אנרגיה, מניע התקנה נרחבת של אסדות ברקים. אלו מפעלים שמשתמשים באנרגיה החשמלית שהסופות מספקות כדי להפיק מימן מאלקטרוליזה של מי תהום. הגז חיוני עבור מכונות הכריה וחממות המזון של המושבות, וייבוא שלו מבחוץ, במיוחד בתנאים שהארץ ידועה בהם, הוא עול אדיר.
ז'אקיל קלרנס, איש עסקים ממשפחת קלרנס האמידה, מנהל קמפיין אגרסיבי של רכישת מכרות בניסיון להפוך למונופול. הוא כבר הצליח להשחית שניים או שלושה מנהיגי קהילות, מוכיח שלא כל הנוצץ זהב, אך כל הזהב בהחלט נוצץ.

אם לא די בתנאי המחיה הקשים, הסכנה הנשקפת למתיישבים לא מסתכמת בטבע עוין. המושבות עוד צעירות, מערכת חוק מקיפה או שלטון מרכזי הם שאיפות רחוקות. כנופיות שודדים הפושטות על עיירות נידחות הן מחזה שכיח מדי, במיוחד בחודשים בהם מזג האוויר נעשה פחות קטלני. בולטים כנגד האופק השטוח ורכובים על רמכים משודרגים או אוטומובילים מותאמים לשטח, כנופיות השממה הן מחזה מרתיע. אך הן לא משקפות סכנה קיומית למושבות המרכזיות. מלוכדת ככל שתהיה, כל קהילה תתקשה לשמור על העשתונות עם מחסור במזון ומים. תוסיפו לזה צפיפות מחרידה ואת הסכנה התמידית של היקברות בחיים בגלל קריסת המבנה, ואולי לרגע תבינו את קור הרוח הפלאי של אנשי הדרום. לעיתים רחוקות, מושבה שהוקמה רחוק מדי מדרדרת להרס עצמי, כאשר המשאבים אוזלים והקהילה מתפרקת לקבוצות הנלחמות על הישרדותן. האיום הגדול ביותר הוא כאשר מושבה מתחילה לפזול אל המשאבים של שכנותיה, ומלחמה לפתע נראית כמו אפשרות מושכת.

יש האומרים, הישרדות החזית תלויה בהתנגדות האנשים לקללתו של ענוש. לחישותיו של האל החמדן מסיטות את ליבם של החלוצים לרעיונות הרסניים. הם יכולים להיכנע אליו, ליצר ההישרדות האנוכי, ולקרב את הקץ. אך הם מוכיחים אחרת מדי יום. החלוצים המבריקים האלו, הנועזים עד כדי טיפשות, הם הפכו את החזית לביתם. הם מתנגדים לטבע עצמו, יורקים בפניו של הסבל והמוות. כמו פרח מדבר, המושבות מעיזות לפרוח בלב השממה.
 

Adran

פונדקאי ותיק
בשעה טובה הגענו לעדכון האחרון של בע"ק לגבי ערים ואזורים. אני חושב שהן מספקות איזון וגיוון טובים לעולם, בלי למתוח יתר על המידה את האופי שלו. אני מודה מאוד לכל הקוראים, אלו השקטים ובמיוחד לאלו שלא (מסתכל עליך ה הלדין).
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
אני מניח שההשראה למושבות הדרום הוא מדבר הסהרה המקסים לא הרחק מגבולותינו שבין חולותיו נמצאים אוצרות רבים והחיים בו קשים. נשמע כמו מקום קשה שמצמיח אנשים קשים. אני מניח שהם תלויים יותר מדי במממניהם מהצפון מכדי להקים מדינות דרומיות במקום להישאר תחת המותג "מושבות הדרום". כמה זמן, למעשה, כל הנהירה אל הדרום קיימת?
 

Adran

פונדקאי ותיק
משהו כמו 30-20 שנה, מספיק בשביל דור. האמת היא שמדבר סהרה לא קשור (אם כי יתכן ומתאים כמו שאמרת). ההשראה היא שילוב בין המערב הפרוע וההתיישבות העתידית במאדים, שתי חזיתות שדורשות או יוצרות סוג מסוים של אנשים, עם השלכות משמעותיות על יתר העולם.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
פשוט שמתי לב שאין שום אזכור לנאות מדבר שהן בדרך כלל חלק מהמדבריות הקשוחות ביותר והאסוציאציה הטובה ביותר שעלתה לי הייתה הסהרה. בנוגע למאדים, יצא לי לראות פרק על האתגרים שתתמודד איתם משלחת שתגיע לשם ב-"איך היקום עובד" עונה 8 ושם דיברו על פרכלורטים הרעילים לחיים ארצנים שהסופות שם מייצרות ומפזרות להנאתן למרות שכמות האבק שאתה מתאר מספיקה כדי לעשות את המקום לקשה למחייה.
 
עריכה אחרונה:
Top Bottom