הפעמונים הכבדים, המתכתיים, משלו בחייו. הם בישרו על תחילתו של יום. הם היו לוודאות היחידה במציאותו. פעם ירין היה גנב ואז הם תפסו ושפטו אותו.
האסירים ישבו במדיהם השחורים כמו בכל יום. הסוהרים בלבן היו צופים עליהם מהחלונות באולם, מעירים הערות, רושמים רשימות ולבסוף הפעמונים.
היה יום אחד בשנה שהסוהרים בלבן לא היו. ירין ראה אסירים מפירים את הדממה וקמים ממקומם, חוששים להתגרות בירום הודם הפעמונים. והם הלכו. ולמחרת, כשהסוהרים בלבן שבו, הם לא נראו יותר. ירין לא היה אחד מהם. הכלא הזה היה מקום מפלט עבורו מחייו. הוא לא נשאר שם פשוט מתוך פחד. יום אחד התיישב לידו אסיר שישב פעם לידו. ירין לא האמין שהוא בחיים. הוא תמיד חשב שהאסירים שהלכו מתים.
האסיר הבחין במבטיו התוהים ואמר: "חכה ליום הזה, ירין. כל הדרך החוצה."
הרעיון הדהים אותו. להיות חופשי. חופשי ממה? בכלא הוא היה חופשי מחייו. בחוץ היה חייב לגנוב כדי לשרוד. הוא חשב על זה כשהאסיר המשיך לשבת, מדיו אפורים לשם שינוי. ירין שאל, כמעט לקראת סוף הישיבה, "איך בחוץ?"
"למה להרוס לך את ההפתעה?" שאל האסיר בקריצה.
ואז הגיע היום. וירין נשאר במקום. הכלא היה חייו. כשהפעמונים צלצלו, הסוהרים בלבן סגרו עליו כחיות טרף כאילו עבר על אחד מחוקי הכלא . ירין היה תמיד אסיר טוב שמילא את כל הכללים. אחד מהם הורה לו לקום ממקומו. ירין קם, כשנשמעו הפעמונים מעליהם, ובא אחריהם. הם לא שבו אל התא. הם עלו למעלה אל מגדל הפעמונים. הוא זיהה את השופט שגזר עליו חירות.
"האסיר סירב לברוח מהכלא." אמר הסוהר הראשי באכזבה והצביע על חזהו. השופט הביט בירין בעיניים מלאות צער ואמר: "זו הייתה הבריחה האחרונה. עליי למממש את העונש המוטל על אלה שדחו את הבריחה האחרונה."
"מה?" שאל ירין והביט לעבר השופט.
"אתה האדם האמיתי היחיד כאן." אמר השופט "זה היה אמור להיות החלק הראשון של תוכנית השיקום שלך. היית צריך להראות שאתה יכול לברוח מכאן, ממצבך."
"אתה בהשעיית חיים." אמר הסוהר הראשי "עכשיו הוטל עלינו לבטל אותם."
וירין כובה.
"הרץ את התוכנית ירין שוב." אמר השופט. פעם בני האדם שיחקו במשחקי מחשב. כיום תוכנות כמוהו משחקות בבני אדם. זה היה הכלא האמיתי והם בנו אותו במו ידיהם כשהפסיקו לחשוב אי אז בשחר הימים.
ירין הופעל שוב והשופט חרץ את דינו להיכלא בכלא. אולי הפעם הוא יתקדם לשלב הבא.
האסירים ישבו במדיהם השחורים כמו בכל יום. הסוהרים בלבן היו צופים עליהם מהחלונות באולם, מעירים הערות, רושמים רשימות ולבסוף הפעמונים.
היה יום אחד בשנה שהסוהרים בלבן לא היו. ירין ראה אסירים מפירים את הדממה וקמים ממקומם, חוששים להתגרות בירום הודם הפעמונים. והם הלכו. ולמחרת, כשהסוהרים בלבן שבו, הם לא נראו יותר. ירין לא היה אחד מהם. הכלא הזה היה מקום מפלט עבורו מחייו. הוא לא נשאר שם פשוט מתוך פחד. יום אחד התיישב לידו אסיר שישב פעם לידו. ירין לא האמין שהוא בחיים. הוא תמיד חשב שהאסירים שהלכו מתים.
האסיר הבחין במבטיו התוהים ואמר: "חכה ליום הזה, ירין. כל הדרך החוצה."
הרעיון הדהים אותו. להיות חופשי. חופשי ממה? בכלא הוא היה חופשי מחייו. בחוץ היה חייב לגנוב כדי לשרוד. הוא חשב על זה כשהאסיר המשיך לשבת, מדיו אפורים לשם שינוי. ירין שאל, כמעט לקראת סוף הישיבה, "איך בחוץ?"
"למה להרוס לך את ההפתעה?" שאל האסיר בקריצה.
ואז הגיע היום. וירין נשאר במקום. הכלא היה חייו. כשהפעמונים צלצלו, הסוהרים בלבן סגרו עליו כחיות טרף כאילו עבר על אחד מחוקי הכלא . ירין היה תמיד אסיר טוב שמילא את כל הכללים. אחד מהם הורה לו לקום ממקומו. ירין קם, כשנשמעו הפעמונים מעליהם, ובא אחריהם. הם לא שבו אל התא. הם עלו למעלה אל מגדל הפעמונים. הוא זיהה את השופט שגזר עליו חירות.
"האסיר סירב לברוח מהכלא." אמר הסוהר הראשי באכזבה והצביע על חזהו. השופט הביט בירין בעיניים מלאות צער ואמר: "זו הייתה הבריחה האחרונה. עליי למממש את העונש המוטל על אלה שדחו את הבריחה האחרונה."
"מה?" שאל ירין והביט לעבר השופט.
"אתה האדם האמיתי היחיד כאן." אמר השופט "זה היה אמור להיות החלק הראשון של תוכנית השיקום שלך. היית צריך להראות שאתה יכול לברוח מכאן, ממצבך."
"אתה בהשעיית חיים." אמר הסוהר הראשי "עכשיו הוטל עלינו לבטל אותם."
וירין כובה.
"הרץ את התוכנית ירין שוב." אמר השופט. פעם בני האדם שיחקו במשחקי מחשב. כיום תוכנות כמוהו משחקות בבני אדם. זה היה הכלא האמיתי והם בנו אותו במו ידיהם כשהפסיקו לחשוב אי אז בשחר הימים.
ירין הופעל שוב והשופט חרץ את דינו להיכלא בכלא. אולי הפעם הוא יתקדם לשלב הבא.
