בואו נעשה קצת סדר.
הsatanic panic, כפי שהעניין נקרא, התחיל ב79 כשג'יימס דאלאס אגברט השלישי, סטודנט למדמ"ח בן 16 באוניברסיטת מדינת מישיגן נעלם. החוקר הפרטי שההורים שלו שכרו כדי למצוא אותו חקר, ומצא בחדר שלו ספרים מאוד חשודים... ספרי מוד"מ. ואחרי קצת זמן החוקר הזה הגיע למסקנה הברורה מאליה שהמשחק הזה כל כך טוב וכל כך אימרסיבי שמי שמשחק בו מאבד את היכולת להבדיל בין מציאות לדמיון, וג'יימס פשוט חשב שהוא הדמות שהוא שיחק והלך "להרפתקה" ב"מבוך" המנהרות שמתחת לאוניברסיטה.
האוניברסיטה לא קנתה את זה ולא הרשתה לו לחפש במנהרות, אז הוא פנה לעיתונות שעשו מזה ביג דיל ממש, והשתמשו בהרבה מילים כמו "כת" עם קונוטציה מאוד שלילית. בסופו של דבר החוקר הפרטי הזה חיפש במנהרות, לא מצא כלום, ולא היה שום קשר- למעשה, אחרי כמה חודשים הילד נמצא במדינה אחרת ומתגלה שהוא פשוט ברח מהלחץ האקדמאי.
אז זה הסתיים, אבל המדיה לא ממש התעניינה בסיום הטוב ולא כל כך הפיצה אותו. אז עכשיו המשחק "הוכתם" באסוציאציות שליליות- הורים חוששים הסתכלו יותר מקרוב, ומצאו המון אלימות והמון מין! לחשים, ואיך להטיל אותם! תמונות של שדים ושטנים וינשודובים!
ב1980 יצא הספר deities and demigods, שהיה הדפסה מחודשת ומעודכנת לספר demigods and heroes מלפני 4 שנים, עם אמנות מקורית ומה לא. ומסיבות של זכויות יוצרים הורידו המון חלקים מסיפורים שהיו בו, חלקים שהבהירו שמדובר בסיפורי פנטזיה, מה שגרם לזה להרגיש פי 2 יותר דתי ופולחן אלילים. ורק חיזק את האסוציאציות השליליות האלה.
אז המדיה חגגה על זה, אבל דוגרי לTSR לא היה באמת אכפת, כל פרסום הוא פרסום טוב- כפי שהם גילו. והתחביב ממש פרח בגלל זה אחר כך, אבל עדיין מלא באסוציאציות שליליות אצל הורים דתיים עצבניים, אסוציאציות שנותרו עד היום בקהילות שמרניות במיוחד.
