פשייי, עבר זמן מאז הפעם האחרונה שהייתי כל כך קרוב. התבססתי הפעם על אחת הדוגמאות של גילת'אנס, למרות שה"סחורה" יצאה לא ממש סחורתית.
קר וקשה
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
קר וקשה
זה היה פונדק דייגים עלוב, ושום דבר מיוחד לא היה אמור להיות בו. ועד כמה שהלקוחות המסריחים והשתויים ידעו, או הבעלים, או המשמר הממעט לבקר, כך אכן היה. אבל בפונדק היה אחד שידע שזה לא נכון. ובאותו ערב נכנסה אליו אחת נוספת שידעה זאת.
“אומרים שאתה צייד ים מוכשר,” היא אמרה, נשענת על העץ המלוכלך לידו בגלימה כהה וכבדה.
הוא לא טרח להפנות את מבטו, רק גירד בזקנו ושיחק מעט בנתח הבשר שהיה לפניו. “מי?”
“ארד. ארד בראהם. הוא מוסר שהגלים לא מחכים לאף אחד.”
“אם ארד הוא זה שאומר את זה, אני לא יכול להכחיש,” הוא גיחך. “מה את צריכה?”
היא הביטה סביבה בזהירות, ואז הניחה פעמון ברזל קטן ביניהם ונקשה בו. אף צליל לא נשמע, אך כל שאר הצלילים שסביבם טבעו בדממה סמיכה.
“זה היה מיותר, את יודעת. אני בא לכאן בדיוק בגלל שהאידיוטים האלה לא דורשים אמצעי זהירות מתוחכמים. אבל מה שעוזר לך להירגע. קוסמת מהגילדה?”
“למה אתה רוצה לדעת?”
הוא משך בכתפיו. “בחירה שלך. רק תזכרי שיש עבודות שאני לא עושה בשביל זרים.”
השתררה שתיקה קצרה, ואז היא אמרה: “כן. אני עוסקת בעיקר במחקר, אבל הגעתי למבוי סתום ואני צריכה חומר מאוד מסוים בשביל לעבור אותו.”
“מה את צריכה שאני אשיג?”
“אני רוצה שתגרום לדרקון לבכות.”
הוא הביט בה בהפתעה. היא השיבה לו מבט מתחת לברדס, רצינית כמוות. הוא החזיר את מבטו לצלחת.
“אני לא שומר דמעות דרקון במזווה.”
“חשבתי כך.”
“את מעדיפה לשלם יותר ולחכות או שתחסכי לי את החיפוש אחר שותף?”
“אני יכולה ללכלך את הידיים.”
“טוב. מתי את רוצה לצאת?”
“מתי תהיה מוכן?”
“אלה דרקונים. אין שום חומר שעובד עליהם, שום מצרכים שיוכלו לעזור. כל הכלים הדרושים בסירה.”
“אז בבוקר.”
“תגיעי לפני הגאות,” הוא אמר ונעמד, מניח כמה מטבעות נחושת ליד הצלחת החצי מלאה שלו. “ותביאי את התשלום שנראה לך הוגן.”
“מה אם תחשוב שהוא לא הוגן?”
“אז התעוררת מוקדם לחינם.”
במילים אלה הוא קם, יצא מחוץ לאזור הדממה ופסע אל תוך הלילה. היא הביטה אחריו כמה רגעים, ואז הרימה את הפעמון ונתנה לקולות המלחים המבוסמים להציף אותה.
הבוקר בא ועבר עם מעט מאוד מילים. היא חיכתה על המזח, הוא הופיע מהערפל, שקל את השקיק שנתנה לו ונעלם שוב. אז הוא חזר, הם נכנסו לסירה שלו והפליגו. היא התיישבה בחרטום ליד תיקי העור המהוהים שלו, והניחה שם תיק קטן משלה.
הם שתקו.
אחרי זמן מה, כשהנמל נעלם מהעין, הוא טעם את האוויר וכשהיה מרוצה קיבע את ההגה במקומו והתיישב בגבו אל התורן. “אפשר לעשן?”
היא הנהנה.
“מרענן לעבוד עם מישהי שיודעת מה היא עושה,” הוא אמר והפריח טבעת עשן.
“אכן. טוב לדעת שעדיין יש מקצוענים שמכירים בערכו של חיסכון במילים.”
שתיקה.
“אתה באמת יודע איפה יש דרקונים?”
הוא צחק. “באת איתי בלי לבדוק?”
“לא חשתי צורך. אמרו לי שאתה מכיר את כל מה שיש להכיר בים.”
“נחמד מצידם לשקר ככה בשבילי,” הוא אמר. אז, בטון מהורהר, הוסיף: “יש אחת שגרה בשיני הולגר, איפה שסירות לא שטות. שני יתרונות לזאתי – אחד, לא נצטרך לטפס הרבה. שתיים, היא השריצה לפני כמה שנים.”
לאחר שהות קצרה היא שאלה: “אז איך אתה גורם לדרקון לבכות?”
“אתה מוצא את נקודת התורפה שלו, לוחץ, ולא מסגיר את הפחד,” הוא אמר בשקט. “נקבות עם ילדים הן קלות יותר מהבחינה הזאת, אבל דרקונים הם ממזרים ערמומיים. הם לא חושבים כמונו, את מבינה. הם לא בוכים כשהם מרגישים עצב, או כאב. הם בוכים... כשאתה מערער אותם. למצוא איך לעשות את זה יכול להיות מאוד קשה.”
“הצלחת להשיג פעם דמעות דרקון?”
“פעמיים.” הוא הפריח עשן בנוסטלגיה. “ונכשלתי פעמיים. רק שתכירי את הסיכויים.”
“איך אתה מעריך את הסיכויים שלנו הפעם?”
הוא נאנח. “טובים ככל שהם יכולים להיות. כלומר בינוניים, אבל זה יצטרך להספיק. עכשיו בואי נדבר טקטיקה.”
ארבעה ימים לאחר מכן הם הגיעו לשיני הולגר. ערפל תמידי ריחף על המים, ובליטות אבן קרות הופיעו ונעלמו לתוך הענן. הוא הוריד את המפרשים ואת התורן, והתיישב בשקט ליד ההגה. היא התיישבה מולו עם קערת מים זכים והניחה את ידיה משני צידיה. אדוות קלות הופיעו על פני המים, בקערה ובים – והסירה נעה.
הם שטו בדממה, מלבד הגירוד הקל כשהוא הטה את ההגה כדי לחמוק משן אבן. הם לא שטו היישר פנימה אלא נעו לאורך השוליים, שומרים מרחק מהדרקונית שבמרכז. בינתיים, המטרה שלהם הייתה אחרת, וקטנה יותר. הם חיפשו את אחד משרצי הדרקונית הצעירים ביותר – הם אולי לא יהיו גדולים מספיק בשביל לבכות עבורם, אך הם בכל זאת יהיו קלף מיקוח מצוין.
הוא הרים את ידו והיא הרימה את שלה, נותנת לסירה להאט לעצירה. הוא הוציא מכיסו נוצה והחזיק אותה בעדינות בין שתי אצבעות, נותן לה לנוע עם כל משב קטן, מרגיש בדיוק לאן הרוח נושבת. הוא הוציא בקבוקון ושאף ממנו עשן לבן דרך אפו, ואז הצביע לכיוון מסוים. עם אפו נקי בעזרת העשן, היה קל למדי לזהות מאיפה מגיע ריח הגפרית.
הם שבו לנוע אך לאט יותר, שקט יותר. הוא שאף שוב מהבקבוקון והרים ארבעה אצבעות. הם היו קרובים; היא עצרה את הסירה. אז היא נעמדה, טבלה את אצבעותיה במים והזליפה את המים המלוחים על עיניה. הן יעקצצו מחר, אבל עכשיו... היא נעמדה בפישוק ופערה את עיניה נגד הערפל. עיניה ריצדו והערפל נחלש לנגדה, מראה לה את דמותה הנמה של דרקונית תינוקת. תינוקת, אך עדיין גדולה משניהם ביחד.
היא הרימה אגרוף לאישור, והוא הוציא את הרשת ואת החבלים. היא הכינה בקבוקון שחור ופקעת צמר. בסיבוב אצבעה היא דחפה את הסירה קדימה, מקדמת אותם ללא קול אל הדרקונית, והם הכינו את עצמם לזנק עליה כשתופת נפלה עליהם מהשמיים.
הדרקונית ניעורה בקפיצה, בוהה בעמוד האש לפני שהוא דעך. דרקון נוסף נחת לידה, עדיין לא בסוף התפתחותו אך בהחלט גדול מספיק בשביל לנשוף אש ולעוף. המטח הלוהט פיזר את הערפל, כך שהיה קל לראות את הסירה ושני הציידים כשהתרוממו, מתנשפים. כמובן שהם משחו את עצמם בשמן נגד שריפה, אך הוא לא עזר להם לנשום בתוך האש.
הדרקון לחשש והדרקונית נמלטה, מזנקת בתנועות גמישות בין האבנים. “אנחנו עדיין יכולים לתפוס אותה!” הצייד צעק.
“לא,” אמרה שותפתו בנחישות, שומטת את הפקעת ושולפת מוט ברזל קצר. “אנחנו תופסים אותו.”
קול חיכוך עלה מהדרקון, וקצות לועו התעקלו מעלה. הן לא היו בנויות לחיוך כמו של בני אדם, אבל הוא בבירור רצה שהם ידעו שהוא מחייך. מהיר כנחש הוא הסתובב והכה במים בזנבו, יורה עליהם נתז אדיר.
“בירט!” היא צעקה והמים התאדו ברגע, אך הדרקון כבר היה באמצע הזינוק ישר עליה. היא הרימה במהירות את מוט הברזל, שהשמיע קול חבטה עז כשפגש בגוף הדרקון, אך זנבו הצליף בידה האחרת בכוח. קול פקיקה נשמע, היא שמטה את הבקבוקון וידה הידלדלה, נקועה.
"זהירות!” קרא הצייד והטיל סכין אל עינו של הדרקון בעודו באוויר. הדרקון הספיק לעצום אותה והסכין ניתז מהעפעף המשוריין, אך אז חבל נכרך סביב רגלו הקדמית. הוא פקח את עינו, מגחך אל הצייד שחשב לעגן אותו, ומשך את החבל בכוח. הוא הבין את טעותו מאוחר מדי – החבל לא היה מעוגן לסירה, הוא היה מעוגן לאחת האבנים. החבל נמתח ומשך אותו בחזרה, גורם לו לאבד שיווי משקל וליפול בחוסר חן במים.
“בסדר?” הצייד צעק, אך היא כבר קפצה, מחייכת, והנחיתה את מוט הברזל שלה על מצחו של הדרקון. המכה זעזעה את הדרקון כאילו המוט שקל חצי טון, והוא שקע מעט בתוך המים. הוא חבט בה הרחק בכפתו וניסה להתרומם, אך הצייד מיהר להטיל עליו את הרשת. היא לא הייתה גדולה מספיק בשביל כולו אבל הספיקה בשביל לסבך כהוגן את אחת מכנפיו. בזמן הקצר בו הוא ניסה למתוח את כנפו, הצייד משך את הקוסמת חזרה לסירה. הדרקון שוב פנה אליהם ושאף שאיפה גדולה, בשביל פרץ אש ארוך במיוחד, והצייד זרק לתוך לועו כדור קוצני.
הדרקון שאג, ואז צווח בקול קטן, כשהשאגה פגעה בפצעים החדשים בגרונו. הוא השתעל והצליח להקיא את הכדור, אך הנזק כבר נעשה.
“בלי שאגות, בלי אש,” הצייד אמר.
“בלי כנפיים,” היא אמרה, זרקה את מוט הברזל מעל הכנף הנותרת והנחיתה אותו מטה בתנועה חדה. קול פיצוח מחליא נשמע מהמפרק הראשי של הכנף, והברזל נעלם במצולות.
הדרקון לחשש בכאב וניסה להתרומם על רגליו, להסתובב ולהכות בהם בזנבו, אך הצייד צלל לתוך המים עם חבל נוסף בידו. הוא החל למשוך את רגליו הקדמיות של הדרקון בעוצמה ולקשור אותן, ואז עבר לאחוריות. הדרקון התפתל והכה בזנבו לכל עבר, אך הצייד היה חזק יותר. כשסיים הוא התרומם אל פני המים ליד אחורי הדרקון, שם כבר חיכתה לו הקוסמת. היא הרימה את ידה גבוה, אוחזת במוט ברזל נוסף, והנחיתה אותו בכוח על עצם הזנב.
הדרקון שאג הפעם, שאגה ארוכה וכואבת שדעכה להתנשפויות שורקניות. הצייד והקוסמת מחו את הזיעה ממצחיהם וחייכו בסיפוק. “יש דרקון, יש קלף מיקוח,” היא אמרה.
הוא ניער את שיערו ממים ושאל: “אז איך אנחנו מזיזים אותו?”
השתררה שתיקה קצרה.
בסופו של דבר הקוסמת הכינה מעור כיסי אוויר קטנים וצללה לחבר אותם לתחתית הדרקון. הם סיפקו בדיוק מספיק כוח ציפה בשביל שהקוסמת תוכל לדחוף את הדרקון מאחור עם הקערה שלה, בזמן שהצייד השיט באיטיות את הסירה שלהם קדימה.
הערפל העמיק. שיני האבן נעשו גדולות יותר, משוננות יותר. סימני השחזה של מאות שנים חידדו אותן לחודים מסוכנים, והשניים היו צריכים להיזהר במיוחד בשיט שלהם. אפילו המים נעשו צמיגים יותר, והאוויר החל להסריח מעשן. אז הם ראו אותו.
גוש אבן אדיר התנשא מתוך המים, גדול בהרבה מכל האחרים. הוא עדיין היה רחוק למדי, ובכל זאת הוא נראה בבירור דרך הערפל. הצייד והקוסמת עצרו את השיט באחת, יודעים טוב מאוד שהם הגיעו. אז הצייד קרא בקול.
“דרקונית! צאי החוצה! יש לנו... משהו ששייך לך.”
כמה רגעים עברו בשקט, ואז העולם רעד. המים הטילו אותם לכאן ולכאן, ואבנים קטנות נשרו מהאבן האדירה שלפניהם. בראשה, מתוך הערפל, הם ראו אז צללית של ראש מוארך. קול מתנגן אמר להם בשעשוע: “כן הוא, אנושימים קטנים?”
“הביטי דרך הערפל, דרקונית. קולו נאלם, איבריו שבורים ולכודים, אך זהו בנך. הוא גדל גדול וחזק, אך לא מספיק. לא מספיק בשבילנו, דרקונית.”
כשהדרקונית דיברה שוב, קולה היה קשה יותר. “ובכן. הנני מופתעת, אנושימים. ומהוזה שחשבתם לעשות עם הצייד שלכם?”
הצייד צחק. “הוא חסר תועלת. לנו אין כל צורך בו, אז חשבנו להחזיר אותו לך. תרצי אותו חזרה, דרקונית?”
הדרקונית לא ענתה.
“אם לא, הצוואר שלו עדיין נחמד ורך. והסכין שלי תמיד צמאה,” הצייד אמר והניח את סכינו הגדולה והכסופה לצוואר הדרקון. קול חיכוך עלה מקרבי הדרקון, אך הוא לא העז לזוז.
“אך חוסר התודה שלך פוגע בנו, והבן שלך סובל ואת שותקת, דרקונית. האם הוא חשוב לך בכלל? את יכולה להגיד שכן, אך אני אתקשה להאמין בכך. אם באמת אכפת לך ממנו, דרקונית, הראי זאת. הזילי כמה דמעות על כאבו של בנך.”
הדרקונית עדיין הביטה בהם. הם ראו רק את צלליתה, אך ידעו שעיניה רואות אותם טוב מאוד. הצייד הזדעף.
“אז אני מניח שלא אכפת לך, דרקונית. גם אם אני אשסף את גרונו כאן ועכשיו!”
“עשה כרצונך,” הדרקונית ענתה ופנתה מהם. “איני זקוקה לבן כזה.” והיא נעלמה חזרה לתוך הערפל. הצייד נאנח והוריד את סכינו.
“ככה זה,” אמרה הקוסמת, טופחת על צווארו של הדרקון. “היית חשוב כל עוד היית חזק. כל עוד יכולת להגן על שאר ילדיה. עכשיו שהפסדת אתה בקושי שווה את זמנה, בקושי שווה את מילותיה. אתה לא חזק, דרקון. איזו תועלת יש בקיומך?”
הדרקון נרעד. הוא בהה קדימה, עיניו ריקות, לועו סגור בכוח. הקוסמת צחקקה וטפחה שוב על צווארו. “אל תהרוג אותו,” היא אמרה לצייד. "הוא לא שווה את המאמץ שבלנקות את הסכין.”
וההשפלה האחרונה הזו הייתה מה ששבר את נפשו. מוחו היה מעורבל כשאמו נטשה אותו בקלות כזו, והאישור הסופי לעליבותו – ההתייחסות אליו כאל תרנגולת כחושה – ריסק אותו לחלוטין. הוא המשיך לבהות קדימה כשדמעות זלגו על לחייו ונאספו לתוך בקבוקיה של הקוסמת. ברגע שמילאה את כל הארבעה שהכינה היא זינקה לסירה וירתה אותם קדימה לתוך הערפל, הרחק מכס הדרקונית. מאחוריהם הם יכלו לשמוע כנפיים אדירות חובטות באוויר, יורדות לאסוף את הדרקון הצעיר ולעטוף אותו, לנחם אותו, אך הם כבר היו רחוקים מכדי שיתפסו אותם. הם עדיין המשיכו לשוט במהירות, גם אחרי שיצאו מהערפל, גם אחרי שהשאירו אותו הרחק מאחוריהם. הם עברו כמעט רבע מהדרך חזרה לפני שהקוסמת נפלה תשושה על רצפת הסירה והצייד הרים את התורן.
“אני חושבת שרכשנו כמה אויבים היום,” היא אמרה בחיוך כשנשימתה שבה אליה.
“לא, דרקונים לא זוכרים פרצופים טוב,” הצייד אמר ברוגע. “כבר נפגשתי עם הדרקונית הזו פעם. עבודה טובה שם, קוסמת. בהחלט הפתעת אותי ביכולות שלך.”
“אתה, לעומת זאת, מילאת את הציפיות שלי להפליא. אני אשמח לשכור אותך שוב, או להמליץ עליך ללקוחות אחרים.”
“ואת מוזמנת להשאיר לי הודעה בפונדק הרגיל שלי אם אני לא נמצא. כבוד שאני מרשה רק ללקוחות מעטים, את יודעת. תשאירי אותה לטורליף אולג; היא כבר תגיע אליי.”
“תודה.” היא חייכה. “למרות שזה לא השם האמיתי שלך, נכון?”
“שמות מוערכים יתר על המידה,” הוא אמר והתמתח במקומו. “מעשים מדברים בעד עצמם.”
הם שתקו עד שחזרו לנמל.
“אומרים שאתה צייד ים מוכשר,” היא אמרה, נשענת על העץ המלוכלך לידו בגלימה כהה וכבדה.
הוא לא טרח להפנות את מבטו, רק גירד בזקנו ושיחק מעט בנתח הבשר שהיה לפניו. “מי?”
“ארד. ארד בראהם. הוא מוסר שהגלים לא מחכים לאף אחד.”
“אם ארד הוא זה שאומר את זה, אני לא יכול להכחיש,” הוא גיחך. “מה את צריכה?”
היא הביטה סביבה בזהירות, ואז הניחה פעמון ברזל קטן ביניהם ונקשה בו. אף צליל לא נשמע, אך כל שאר הצלילים שסביבם טבעו בדממה סמיכה.
“זה היה מיותר, את יודעת. אני בא לכאן בדיוק בגלל שהאידיוטים האלה לא דורשים אמצעי זהירות מתוחכמים. אבל מה שעוזר לך להירגע. קוסמת מהגילדה?”
“למה אתה רוצה לדעת?”
הוא משך בכתפיו. “בחירה שלך. רק תזכרי שיש עבודות שאני לא עושה בשביל זרים.”
השתררה שתיקה קצרה, ואז היא אמרה: “כן. אני עוסקת בעיקר במחקר, אבל הגעתי למבוי סתום ואני צריכה חומר מאוד מסוים בשביל לעבור אותו.”
“מה את צריכה שאני אשיג?”
“אני רוצה שתגרום לדרקון לבכות.”
הוא הביט בה בהפתעה. היא השיבה לו מבט מתחת לברדס, רצינית כמוות. הוא החזיר את מבטו לצלחת.
“אני לא שומר דמעות דרקון במזווה.”
“חשבתי כך.”
“את מעדיפה לשלם יותר ולחכות או שתחסכי לי את החיפוש אחר שותף?”
“אני יכולה ללכלך את הידיים.”
“טוב. מתי את רוצה לצאת?”
“מתי תהיה מוכן?”
“אלה דרקונים. אין שום חומר שעובד עליהם, שום מצרכים שיוכלו לעזור. כל הכלים הדרושים בסירה.”
“אז בבוקר.”
“תגיעי לפני הגאות,” הוא אמר ונעמד, מניח כמה מטבעות נחושת ליד הצלחת החצי מלאה שלו. “ותביאי את התשלום שנראה לך הוגן.”
“מה אם תחשוב שהוא לא הוגן?”
“אז התעוררת מוקדם לחינם.”
במילים אלה הוא קם, יצא מחוץ לאזור הדממה ופסע אל תוך הלילה. היא הביטה אחריו כמה רגעים, ואז הרימה את הפעמון ונתנה לקולות המלחים המבוסמים להציף אותה.
הבוקר בא ועבר עם מעט מאוד מילים. היא חיכתה על המזח, הוא הופיע מהערפל, שקל את השקיק שנתנה לו ונעלם שוב. אז הוא חזר, הם נכנסו לסירה שלו והפליגו. היא התיישבה בחרטום ליד תיקי העור המהוהים שלו, והניחה שם תיק קטן משלה.
הם שתקו.
אחרי זמן מה, כשהנמל נעלם מהעין, הוא טעם את האוויר וכשהיה מרוצה קיבע את ההגה במקומו והתיישב בגבו אל התורן. “אפשר לעשן?”
היא הנהנה.
“מרענן לעבוד עם מישהי שיודעת מה היא עושה,” הוא אמר והפריח טבעת עשן.
“אכן. טוב לדעת שעדיין יש מקצוענים שמכירים בערכו של חיסכון במילים.”
שתיקה.
“אתה באמת יודע איפה יש דרקונים?”
הוא צחק. “באת איתי בלי לבדוק?”
“לא חשתי צורך. אמרו לי שאתה מכיר את כל מה שיש להכיר בים.”
“נחמד מצידם לשקר ככה בשבילי,” הוא אמר. אז, בטון מהורהר, הוסיף: “יש אחת שגרה בשיני הולגר, איפה שסירות לא שטות. שני יתרונות לזאתי – אחד, לא נצטרך לטפס הרבה. שתיים, היא השריצה לפני כמה שנים.”
לאחר שהות קצרה היא שאלה: “אז איך אתה גורם לדרקון לבכות?”
“אתה מוצא את נקודת התורפה שלו, לוחץ, ולא מסגיר את הפחד,” הוא אמר בשקט. “נקבות עם ילדים הן קלות יותר מהבחינה הזאת, אבל דרקונים הם ממזרים ערמומיים. הם לא חושבים כמונו, את מבינה. הם לא בוכים כשהם מרגישים עצב, או כאב. הם בוכים... כשאתה מערער אותם. למצוא איך לעשות את זה יכול להיות מאוד קשה.”
“הצלחת להשיג פעם דמעות דרקון?”
“פעמיים.” הוא הפריח עשן בנוסטלגיה. “ונכשלתי פעמיים. רק שתכירי את הסיכויים.”
“איך אתה מעריך את הסיכויים שלנו הפעם?”
הוא נאנח. “טובים ככל שהם יכולים להיות. כלומר בינוניים, אבל זה יצטרך להספיק. עכשיו בואי נדבר טקטיקה.”
ארבעה ימים לאחר מכן הם הגיעו לשיני הולגר. ערפל תמידי ריחף על המים, ובליטות אבן קרות הופיעו ונעלמו לתוך הענן. הוא הוריד את המפרשים ואת התורן, והתיישב בשקט ליד ההגה. היא התיישבה מולו עם קערת מים זכים והניחה את ידיה משני צידיה. אדוות קלות הופיעו על פני המים, בקערה ובים – והסירה נעה.
הם שטו בדממה, מלבד הגירוד הקל כשהוא הטה את ההגה כדי לחמוק משן אבן. הם לא שטו היישר פנימה אלא נעו לאורך השוליים, שומרים מרחק מהדרקונית שבמרכז. בינתיים, המטרה שלהם הייתה אחרת, וקטנה יותר. הם חיפשו את אחד משרצי הדרקונית הצעירים ביותר – הם אולי לא יהיו גדולים מספיק בשביל לבכות עבורם, אך הם בכל זאת יהיו קלף מיקוח מצוין.
הוא הרים את ידו והיא הרימה את שלה, נותנת לסירה להאט לעצירה. הוא הוציא מכיסו נוצה והחזיק אותה בעדינות בין שתי אצבעות, נותן לה לנוע עם כל משב קטן, מרגיש בדיוק לאן הרוח נושבת. הוא הוציא בקבוקון ושאף ממנו עשן לבן דרך אפו, ואז הצביע לכיוון מסוים. עם אפו נקי בעזרת העשן, היה קל למדי לזהות מאיפה מגיע ריח הגפרית.
הם שבו לנוע אך לאט יותר, שקט יותר. הוא שאף שוב מהבקבוקון והרים ארבעה אצבעות. הם היו קרובים; היא עצרה את הסירה. אז היא נעמדה, טבלה את אצבעותיה במים והזליפה את המים המלוחים על עיניה. הן יעקצצו מחר, אבל עכשיו... היא נעמדה בפישוק ופערה את עיניה נגד הערפל. עיניה ריצדו והערפל נחלש לנגדה, מראה לה את דמותה הנמה של דרקונית תינוקת. תינוקת, אך עדיין גדולה משניהם ביחד.
היא הרימה אגרוף לאישור, והוא הוציא את הרשת ואת החבלים. היא הכינה בקבוקון שחור ופקעת צמר. בסיבוב אצבעה היא דחפה את הסירה קדימה, מקדמת אותם ללא קול אל הדרקונית, והם הכינו את עצמם לזנק עליה כשתופת נפלה עליהם מהשמיים.
הדרקונית ניעורה בקפיצה, בוהה בעמוד האש לפני שהוא דעך. דרקון נוסף נחת לידה, עדיין לא בסוף התפתחותו אך בהחלט גדול מספיק בשביל לנשוף אש ולעוף. המטח הלוהט פיזר את הערפל, כך שהיה קל לראות את הסירה ושני הציידים כשהתרוממו, מתנשפים. כמובן שהם משחו את עצמם בשמן נגד שריפה, אך הוא לא עזר להם לנשום בתוך האש.
הדרקון לחשש והדרקונית נמלטה, מזנקת בתנועות גמישות בין האבנים. “אנחנו עדיין יכולים לתפוס אותה!” הצייד צעק.
“לא,” אמרה שותפתו בנחישות, שומטת את הפקעת ושולפת מוט ברזל קצר. “אנחנו תופסים אותו.”
קול חיכוך עלה מהדרקון, וקצות לועו התעקלו מעלה. הן לא היו בנויות לחיוך כמו של בני אדם, אבל הוא בבירור רצה שהם ידעו שהוא מחייך. מהיר כנחש הוא הסתובב והכה במים בזנבו, יורה עליהם נתז אדיר.
“בירט!” היא צעקה והמים התאדו ברגע, אך הדרקון כבר היה באמצע הזינוק ישר עליה. היא הרימה במהירות את מוט הברזל, שהשמיע קול חבטה עז כשפגש בגוף הדרקון, אך זנבו הצליף בידה האחרת בכוח. קול פקיקה נשמע, היא שמטה את הבקבוקון וידה הידלדלה, נקועה.
"זהירות!” קרא הצייד והטיל סכין אל עינו של הדרקון בעודו באוויר. הדרקון הספיק לעצום אותה והסכין ניתז מהעפעף המשוריין, אך אז חבל נכרך סביב רגלו הקדמית. הוא פקח את עינו, מגחך אל הצייד שחשב לעגן אותו, ומשך את החבל בכוח. הוא הבין את טעותו מאוחר מדי – החבל לא היה מעוגן לסירה, הוא היה מעוגן לאחת האבנים. החבל נמתח ומשך אותו בחזרה, גורם לו לאבד שיווי משקל וליפול בחוסר חן במים.
“בסדר?” הצייד צעק, אך היא כבר קפצה, מחייכת, והנחיתה את מוט הברזל שלה על מצחו של הדרקון. המכה זעזעה את הדרקון כאילו המוט שקל חצי טון, והוא שקע מעט בתוך המים. הוא חבט בה הרחק בכפתו וניסה להתרומם, אך הצייד מיהר להטיל עליו את הרשת. היא לא הייתה גדולה מספיק בשביל כולו אבל הספיקה בשביל לסבך כהוגן את אחת מכנפיו. בזמן הקצר בו הוא ניסה למתוח את כנפו, הצייד משך את הקוסמת חזרה לסירה. הדרקון שוב פנה אליהם ושאף שאיפה גדולה, בשביל פרץ אש ארוך במיוחד, והצייד זרק לתוך לועו כדור קוצני.
הדרקון שאג, ואז צווח בקול קטן, כשהשאגה פגעה בפצעים החדשים בגרונו. הוא השתעל והצליח להקיא את הכדור, אך הנזק כבר נעשה.
“בלי שאגות, בלי אש,” הצייד אמר.
“בלי כנפיים,” היא אמרה, זרקה את מוט הברזל מעל הכנף הנותרת והנחיתה אותו מטה בתנועה חדה. קול פיצוח מחליא נשמע מהמפרק הראשי של הכנף, והברזל נעלם במצולות.
הדרקון לחשש בכאב וניסה להתרומם על רגליו, להסתובב ולהכות בהם בזנבו, אך הצייד צלל לתוך המים עם חבל נוסף בידו. הוא החל למשוך את רגליו הקדמיות של הדרקון בעוצמה ולקשור אותן, ואז עבר לאחוריות. הדרקון התפתל והכה בזנבו לכל עבר, אך הצייד היה חזק יותר. כשסיים הוא התרומם אל פני המים ליד אחורי הדרקון, שם כבר חיכתה לו הקוסמת. היא הרימה את ידה גבוה, אוחזת במוט ברזל נוסף, והנחיתה אותו בכוח על עצם הזנב.
הדרקון שאג הפעם, שאגה ארוכה וכואבת שדעכה להתנשפויות שורקניות. הצייד והקוסמת מחו את הזיעה ממצחיהם וחייכו בסיפוק. “יש דרקון, יש קלף מיקוח,” היא אמרה.
הוא ניער את שיערו ממים ושאל: “אז איך אנחנו מזיזים אותו?”
השתררה שתיקה קצרה.
בסופו של דבר הקוסמת הכינה מעור כיסי אוויר קטנים וצללה לחבר אותם לתחתית הדרקון. הם סיפקו בדיוק מספיק כוח ציפה בשביל שהקוסמת תוכל לדחוף את הדרקון מאחור עם הקערה שלה, בזמן שהצייד השיט באיטיות את הסירה שלהם קדימה.
הערפל העמיק. שיני האבן נעשו גדולות יותר, משוננות יותר. סימני השחזה של מאות שנים חידדו אותן לחודים מסוכנים, והשניים היו צריכים להיזהר במיוחד בשיט שלהם. אפילו המים נעשו צמיגים יותר, והאוויר החל להסריח מעשן. אז הם ראו אותו.
גוש אבן אדיר התנשא מתוך המים, גדול בהרבה מכל האחרים. הוא עדיין היה רחוק למדי, ובכל זאת הוא נראה בבירור דרך הערפל. הצייד והקוסמת עצרו את השיט באחת, יודעים טוב מאוד שהם הגיעו. אז הצייד קרא בקול.
“דרקונית! צאי החוצה! יש לנו... משהו ששייך לך.”
כמה רגעים עברו בשקט, ואז העולם רעד. המים הטילו אותם לכאן ולכאן, ואבנים קטנות נשרו מהאבן האדירה שלפניהם. בראשה, מתוך הערפל, הם ראו אז צללית של ראש מוארך. קול מתנגן אמר להם בשעשוע: “כן הוא, אנושימים קטנים?”
“הביטי דרך הערפל, דרקונית. קולו נאלם, איבריו שבורים ולכודים, אך זהו בנך. הוא גדל גדול וחזק, אך לא מספיק. לא מספיק בשבילנו, דרקונית.”
כשהדרקונית דיברה שוב, קולה היה קשה יותר. “ובכן. הנני מופתעת, אנושימים. ומהוזה שחשבתם לעשות עם הצייד שלכם?”
הצייד צחק. “הוא חסר תועלת. לנו אין כל צורך בו, אז חשבנו להחזיר אותו לך. תרצי אותו חזרה, דרקונית?”
הדרקונית לא ענתה.
“אם לא, הצוואר שלו עדיין נחמד ורך. והסכין שלי תמיד צמאה,” הצייד אמר והניח את סכינו הגדולה והכסופה לצוואר הדרקון. קול חיכוך עלה מקרבי הדרקון, אך הוא לא העז לזוז.
“אך חוסר התודה שלך פוגע בנו, והבן שלך סובל ואת שותקת, דרקונית. האם הוא חשוב לך בכלל? את יכולה להגיד שכן, אך אני אתקשה להאמין בכך. אם באמת אכפת לך ממנו, דרקונית, הראי זאת. הזילי כמה דמעות על כאבו של בנך.”
הדרקונית עדיין הביטה בהם. הם ראו רק את צלליתה, אך ידעו שעיניה רואות אותם טוב מאוד. הצייד הזדעף.
“אז אני מניח שלא אכפת לך, דרקונית. גם אם אני אשסף את גרונו כאן ועכשיו!”
“עשה כרצונך,” הדרקונית ענתה ופנתה מהם. “איני זקוקה לבן כזה.” והיא נעלמה חזרה לתוך הערפל. הצייד נאנח והוריד את סכינו.
“ככה זה,” אמרה הקוסמת, טופחת על צווארו של הדרקון. “היית חשוב כל עוד היית חזק. כל עוד יכולת להגן על שאר ילדיה. עכשיו שהפסדת אתה בקושי שווה את זמנה, בקושי שווה את מילותיה. אתה לא חזק, דרקון. איזו תועלת יש בקיומך?”
הדרקון נרעד. הוא בהה קדימה, עיניו ריקות, לועו סגור בכוח. הקוסמת צחקקה וטפחה שוב על צווארו. “אל תהרוג אותו,” היא אמרה לצייד. "הוא לא שווה את המאמץ שבלנקות את הסכין.”
וההשפלה האחרונה הזו הייתה מה ששבר את נפשו. מוחו היה מעורבל כשאמו נטשה אותו בקלות כזו, והאישור הסופי לעליבותו – ההתייחסות אליו כאל תרנגולת כחושה – ריסק אותו לחלוטין. הוא המשיך לבהות קדימה כשדמעות זלגו על לחייו ונאספו לתוך בקבוקיה של הקוסמת. ברגע שמילאה את כל הארבעה שהכינה היא זינקה לסירה וירתה אותם קדימה לתוך הערפל, הרחק מכס הדרקונית. מאחוריהם הם יכלו לשמוע כנפיים אדירות חובטות באוויר, יורדות לאסוף את הדרקון הצעיר ולעטוף אותו, לנחם אותו, אך הם כבר היו רחוקים מכדי שיתפסו אותם. הם עדיין המשיכו לשוט במהירות, גם אחרי שיצאו מהערפל, גם אחרי שהשאירו אותו הרחק מאחוריהם. הם עברו כמעט רבע מהדרך חזרה לפני שהקוסמת נפלה תשושה על רצפת הסירה והצייד הרים את התורן.
“אני חושבת שרכשנו כמה אויבים היום,” היא אמרה בחיוך כשנשימתה שבה אליה.
“לא, דרקונים לא זוכרים פרצופים טוב,” הצייד אמר ברוגע. “כבר נפגשתי עם הדרקונית הזו פעם. עבודה טובה שם, קוסמת. בהחלט הפתעת אותי ביכולות שלך.”
“אתה, לעומת זאת, מילאת את הציפיות שלי להפליא. אני אשמח לשכור אותך שוב, או להמליץ עליך ללקוחות אחרים.”
“ואת מוזמנת להשאיר לי הודעה בפונדק הרגיל שלי אם אני לא נמצא. כבוד שאני מרשה רק ללקוחות מעטים, את יודעת. תשאירי אותה לטורליף אולג; היא כבר תגיע אליי.”
“תודה.” היא חייכה. “למרות שזה לא השם האמיתי שלך, נכון?”
“שמות מוערכים יתר על המידה,” הוא אמר והתמתח במקומו. “מעשים מדברים בעד עצמם.”
הם שתקו עד שחזרו לנמל.
