(ס) גבירת הצללים 2 פרק שלושים

שלח תגובה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
סמיילים
:D :) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :evil: :twisted: :roll: :wink: :idea: :mrgreen: :flame: :bones: :orccooldark: :orcteeth: :orc: :orc?: :orcidea: :orcwink: :orcshock: :gah: :devil: :clap: :dragon: :cthulhu: :bang: :coffee: :fire: :beer: :pirate:
צפה בסמיילים נוספים

BBCode פעיל
[img] פעיל
[flash] כבוי
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: (ס) גבירת הצללים 2 פרק שלושים

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ותשע

על ידי הלדין » 24 אוגוסט 2020, 19:05

פרק שלושים: "בחירתו של אב"
חלק ראשון: "דמדומים"
היום שלפני היום שבו בני נעשה נתין הוד מעלתה החליט להיות ערפילי וקפוא כמו המוות. התפניתי מענייני היומיומיים שכללו לדרבן את קומראג הזקן להכניס כמה שיותר את המחזה החדש שלי לתיאטראות, לבדוק את מצב הזונות במאת', וכמובן, לשמור על שפיותי. מערכת העצבים שלי עדיין לא הרפתה מהרעיון לחצות את הגבול. אפילו ביקשתי מאחיה של אשתי שיבדוק אם הם לא קלקלו שם משהו. הוא לא מצא משהו ראוי להישמע, לפחות לא משהו שעמד לשתף אותי. היות וראיתי את עצמי את המומחה הביתי למסיבות, נטלתי על עצמי כבר מזמן את תכנון הנשף שיתרחש אחרי שבני ייהפך לנתין הוד מעלתה. הצלחתי אפילו לשכנע את סיגריג להעלות מחזה ביחד עם המועדון שלו לזכר הצלחתנו המסחררת עם "היסודות" לפני שנה.

איך יכולתי לחזות מה יוליד יום?

אספתי את ילדיי באותו היום מבית הספר במים ירוקים. העברנו אותם מדרגאלות' לאחר הסתבכות אחת יותר מדי של שניהם עם האספסוף הזועם. השר האוואנהאר סבר שהם יהיו מוגנים פה יותר הודות למעורבותה של אחוות אלף כרי הדשא בקביעת סדר היום במקום. הסיפור הזה העיד כאלף עדים שנאמנותו של השר האוואנהאר איננה למלכתנו הטובה אלא לקוסמים מאקדמיית נמל גאל. הוא, כמובן, יפטור אותי בנפנופי ידיים כהרגלו בקודש. לפחות הפעם הוא צדק לחלוטין. האספסוף הזועם של מים ירוקים נהג בילדיי בכבוד עצום.

סירת הרקיע של סוארינג אף רגיש חיכתה לי בחוץ. מאז שנכנסתי לשותפות יצירתית עם אחיו, השתמשתי בשירותיו בכל פעם שהייתי צריך לבוא למים ירוקים. בשביל האמנות, צריך להקריב קורבנות והוא שילם לי בסיפורים על מים ירוקים בכל פעם שעליתי לסירה.
היום היה זה תורו של ניבויר. הוא גדל להיות נער שתקן שלא אוהב לשתף את אביו בדבר. אחותו מירה ניסתה למלא את מקומו ודיברה על כך שסגן המנהל קרא לו לשיחה. ניבויר הרים מבט יוקד, מלא שנאה, כשהוזכר שמו של יפת' מויירווין שאמר יותר מכל מילה שלו.
"תני לאחיך לדבר. זה היום שלו." ניסיתי להרגיע את בתי. מירה, שיערה קורן כשמש, ענתה: "זה גם היום שלי, אבא, אם שכחת. אנחנו תאומים, אני וניב."

תאומי צללים, לא תאומים אמיתיים. למרות חזותה המבוגרת, מירה הייתה צעירה מניבויר. ויום הנתינות שלה יהיה בעוד שנים. בני העלתה עווית צחוק על שפתיו כששמע אותה. זנבו הצליף בעדינות על פני רצפת הסירה שהמריאה בינתיים מהמדרכה. הוא לא הסכים.
מתחתינו הצעדנים התחילו לעצור משפחות של סאית'ה והכווינו אותם לעבר המסוף – המסוף שאני דחפתי לבנייתו. לקח לי רגע לעלות על הטעות שעשיתי בהשפעת הערפילים הכבדים של אותו היום. אלה לא היו סאית'ה. אלה היו האנובן מהגזע של סאנסגארד. סוארינג אמר, חותר מבעד לכנפי הסירה, "יצאה פקודה, ווירדת'. המנשבים ברוחות חטפו את קואין הורווינד. הם תובעים את גירוש הסאית'ה."

והוא חתר כמיטב יכולתו על מנת לצאת ממים ירוקים לפני שאחת מהסירות של הצעדנים התרוממה מהמדרכה ועפה אחרינו. על הסירה עמדה קוסיניה שהצליחה להדביק אותנו. הקצינה בהירת השיער נעצה בי עיניים חדות כתיל וקפואות כמו הקרח. היא אמרה: "ברכות, ווירדת'. הנה אנחנו נפגשים שוב אחרי שנה ארוכה מאד ונשמע שלא השתנית."

חלק שני: "הטובה"

גם לי נשמע שקוסיניה לא השתנתה בכלל אבל חלפה שנה. בני אדם לא מזדקנים בשנה. יצא לי דווקא לראות אותה בנשפים, מגייסת ארודים ותמיכה לצעדנים. לא שהעזתי לדבר איתה. השמועות אמרו שהיא עמדה מאחורי תוכנית האימונים של הצעדנים כאילו שחסרו אנשי חיל בממלכתנו. אני מנסה עדיין להבין איך היא קרתה בכלל.

"תבורכי, קוסיניה. מה שלום טאנגנס?" שאלתי בלבביות של מי שפגש מכרה ותיקה. קוסיניה חייכה במתיקות כשהזכרתי את שמו ואמרה, שפתיה משוכות בחוזקה, "חי הנביא סאוואלן, בוא נעשה קצר ולעניין, וירדת'. יש צו שמורה לגרש את כל הסאית'ה למאת'יט."
לפי החוק בממלכה, בני שייך לי עד שהוא נשבע אמונים להוד מעלתה. בנסיבות האלו, היות והוא היה היחיד שזרם בעורקיו דם ירוק חומצי, הייתי צריך להסכים לתת לה אותו. "אין לי בעיה עם הצו הזה, אבא." אמר ניבויר, מבריש את שערו השחור בתנועת התייפות, "יש לי מישהי שממתינה לי במאת'יט."

מלבד העובדה שאני אישן הלילה מחוץ להיכל ניבויר אם אשוב בלעדיו, לא הייתי מוכן לוותר על הבן שלי בכזאת קלות לא אחרי המאמץ שהשקעתי כדי למממש ילדה אחרת. חוץ מזה, זו לא הייתה החלטה שלו, זו הייתה החלטה שלי.

"לפני שאחליט בעניין, האם את מודעת שמי שאנשייך עוצרים הם לא מגזע הסאית'ה?" שאלתי, מצביע לעבר ההאנובן הצועדים בצייתנות מצמררת לעבר המסוף. ניסיתי להבין למה אף אחד מהם לא עשה מהומת מארות על היחס אליו והגעתי למסקנה שהם מאמינים. הם מאמינים שלשוטים הקטנים שעצרו אותם תיפול האבן והם יבינו שהם עצרו את הזרים הלא נכונים. קוסיניה הצרה את עיניה החדות כתיל למטה בתהייה איך אני רואה שם משהו.

"בפעם האחרונה שקראתי ב-'מגן העם'," ציין אחד מאנשיה "חלק מהסאית'ה הסוו את עצמם כהאנובן כדי שדוואמירן המטהר לא יגרש אותם מהממלכה. הוא סתם מדבר, גבירתי."

בני לטש בי מבט בניסיון להבין את המהלך שלי. הוא כבר הביע את הסכמתו לגירושו. מדוע אני מושך את הזמן עם ההסכמה שלי לגירושו? נערים לא נודעו מעולם בתבונתם. אפילו נערים שחולקים את גופתם עם מפלצת מעולם אחר. אם הוא יגורש מהממלכה הזו, יש סיכוי לא רע שהוא לא ישוב ואני לא אשמע ממנו לעולם.

"עם כל הכבוד לדוואמירן המטהר, גירוש הסאית'ה לא הייתה המטרה שעמדה לנגד עיניו. הוא רצה את האדמות שלהם, הוא רצה את הרכוש שלהם, וכמובן, אם היה מבצע את משימתו בשלמות, בשביל מה המלך צריך אותו יותר? בקיצור, אם הוא היה מצליח, דוואמירן לא היה מקבל כלום." לימדתי את השוטה שיעור בהיסטוריה שאפילו לא הכרתי.

"לנו אין את הבעיה הזו." סיננה קוסיניה, משתיקה במבט את פקודיה, עורקיה הירוקים פועמים בעיניה הקרות, "איך אתה מציע לנו לסיים את המשימה של דוואמירן המטהר?" הבנתי שיש לי הזדמנות. ידעתי שמשהו לא היה בסדר עם קוסיניה ועכשיו ראיתי מה זה. כחכחתי בגרוני ואמרתי: "על מנת שהזרים יזהו את משרתיהם, הם סימנו אותם, קוסיניה. האם לא תהיתם אי פעם למה הדם של הסאית'ה ירוק?"

ואז הצעדנים הסתכלו בעורקיה הירוקים של קוסיניה והגיעו למסקנה שאני הגעתי אליה. אחד מהם לחש משהו באוזני השייט והסירה הסתובבה לעבר המסוף. לא האמנתי שקוסיניה תיתן לי לדבר ולסכן אותה כל כך. חשדתי שהיא תצא מזה בשלום הודות לקסמה או מה שזה לא יהיה שאפשר לה מכלתחילה להפוך לחברה בעלת ערך בקרב מגיני רסיסנו.

"להיכל ניבויר!" הוריתי לסוארינג אף רגיש. ציפיתי שהצעדנים ישובו אך לא לכל היתר.

חלק שלישי: "הגזירה"

לאחר שבתיו הצהובים של צד האדם של מים ירוקים נשארו כצל מרוחק על נשמתנו, ניבויר פתח את פיו. בני נטה מאז התקרית ההיא בבית הספר בדרגאלות' לשמור את רגשותיו לעצמו. הפעם הוא החליט, בזמן הכי פחות מתאים, לומר: "כשקוסיניה תשוב, אבא, אני רוצה ללכת איתה. אנחנו כבר דוחים את הנסיעה למאת'יט בגלל המחלה שלך."

אז יש לי מחלת רכבות. הבעיה היא שהפלגה בספינת רקיע תיקח הרבה יותר זמן מנסיעה. אין לי מושג איך הדורות שקדמו לנו הסתדרו בלי הרכבת. זה לא היה נחמד מצד בני לומר את זה אחרי המאמץ שהשקעתי בלחשוב על איך לתחמן את הצעדנים שהיו לצד קוסיניה.

"זו לא נסיעה, בן. זה גירוש. ובמקרה הטוב ביותר, יחלפו דורות עד שמישהו מצאצאיך יורשה לשוב לממלכה." השבתי בחריפות לקוצר הראות המדהים של יוצא חלצי.

"רוחות כבירות, הממלכה הזו רק רסיס אחד, מאת'יט עצומה, אבא. היא מספרת לי שהמשפחה שלה מבלה בכל יום ברסיס אחר עם אנשים אחרים, מנהגים אחרים... והכל –" התחיל בני לפלוט שטויות בקצב מסחרר. סוארינג הרים את אפו הרגיש מעמדת השייט. הוא, עם זאת, בחר לא לומר מילה. אני מודה שאני ואמו גוננו יתר על המידה על ילדינו. ייתכן שאם העניינים יסתדרו על המקום הטוב ביותר, אני אקח אותו למסע בממלכה רק על מנת להוציא לו מהראש שהמקום הזה משעמם לעומת מאת'יט. אלף זכרונות מאלף קוי זמן סערו בקצה תודעתי כשחשבתי על זה. הם הזכירו לי ביתר שאת למה אני לא אוהב רכבות.

"החברה שלך היא משושלת של רקדנים. אתה בן לשושלת של סוחרים. תעשה את החישוב." החליטה מירה לתרום את הארוד שלה לוויכוח "גם לרקדנים יש גאווה מעמדית, ניב."

"אבא, חשבתי שאנחנו אצילים, לא?" שאל ניבויר, מוטרד מעט ממה שאחותו אמרה. סביר להניח שלא הוא ולא חברתו חשבו על ענייניהם של המבוגרים כשהם התכתבו ביניהם. "אצילי הון הם סוחרים בעלי נחלות. היכל ניבויר הוא מה שמעניק לבית ייראת את תאריו. בלי זה, כפי שאחותך אמרה, אנחנו רק שושלת של סוחרים." נאלצתי לצנן את ציפיותיו.

"איפה הנחלות של בית טרסור?" שאל בני, מתחמק בלי עדינות רבה מהנושא שהעלה. גלגלתי את ראשי זהוב השיער לאחור ועניתי: "איפשהוא בדרארי, למיטב ידיעתי. ולעניין, האם אתה מאמין שאמך תתן לך להתחתן עם רקדנית?"

"היא מימנה את סיגריג." ענה בני, שכנראה תירגל את הנושא הזה בינו לבין עצמו מזמן, "הוא בא משושלת של רקדנים."

אז בני, בכל זאת, הקשיב לדברי הבלע של אחוות אלף כרי הדשא שמדברים על כך שאצילי ההון המירו את קשרי הדם והאדמה שלהם לקשרים של ארודים. בני כזה תמים. כמעט ולא זכרתי את עצמי בגילו. בעצם, כן. תיעבתי את העובדה שהוריי נתנו לי לעבוד בפרך בחנות המשפחתית רק משום שכך קבעה ראש משפחתנו המנובלת שתקום לתחייה.

"תשמע, בן, נדבר על כל זה עם אמך בקרוב. אני –" התחלתי לומר ואז שמעתי צרחות. עורברבים שחורי נוצות וארוכי צוואר הסתערו לעבר הסירה שלנו בעודנו צולחים את מישור דוואמירן הטרשי. היכל ניבויר, כמעט שנשקף מבעד לערפילים הכבדים של היום, והיה כה רחוק פתאום כשהסירה התהפכה. קוסיניה הזו מוכשרת אם הצליחה לשסות בי את העורברבים. סוארינג התעוות חלקית לצורת החזיר שלו כשהסירה פגעה קשות בארץ.

שמעתי אותו נואק מבעד לצווארו. הצלחתי למצוא אותו, מסובך מעט ברצועות הכתף של כנפי הסירה, והנחתי עליו את ידיי. הוא הסתכל לעברי כמוצא ישועה באבן שעל חגורתי: חגורתה של אבירת המנגינה. לאחר רגע שבו נשמע כאילו הוא עומד להשיב את נשמתו, נשימתו התייצבה והוא קם ממקומו. בינתיים, עיניי השתנו ויכולתי לראות מעבר לערפל. היו יתרונות להיותי מחליף צורה בשל. אני אצטרך להחזיר אותן למצבן הרגיל אחר כך. מירה שרדה את ההתרסקות. הקשר בין תאומי הצללים שמר גם על שלמותו של ניבויר. כל עוד מירה לא נפצעה או נפגעה אנושות, גם הוא לא נפצע או נפגע אנושות. היה לי חשד בעניין ההישרדות הפלאית הזו וזכרתי במעורפל ששערה אמור להיות ארוד ולא בצבע האהוב עליי. לא היה זה הזמן לבדוק אם מירה הבשילה למחליפת צורה או לא. בינתיים, כפי שציפיתי, שמעתי סירה נוחתת לידנו. ואז הסירה השתנתה לקוסיניה שלזה לא ציפיתי.

היא לא הייתה מחליפת צורה אבל, כפי שחשדתי לפני שנה, היא לא הייתה בת אדם כמוני.

"את מהרינאם." סיננתי לעבר קוסיניה "איפה האחרים?"

"ניסיתי להיות נחמדה כלפיך, וירדת', באמת שניסיתי. האחרים היו כאלה עקשנים." אמרה קוסיניה בקור שגרם לערפילים סביבי להרגיש חמימים "אני שומעת שסוארינג לא נפגע. יופי."

"את מפלצת." סינן סוארינג, מטלטל את ראשו, "המסדר שלך מנסה להביא לסוף העולם."

"מצאת לעצמך זמן להתחבר ליסוד המים של רוח התוהו שלך, בן חילופין." סיננה קוסיניה "לא סוף העולם, לידה. כל מה שהעולם עבר עד עכשיו ויעבור בקרוב הוא ההכנה ללידה. והמסדר שלי הם המיילדים."

"הסירה נפגעה אנושות כשהעורברבים הפילו אותה." העיר סוארינג, יורד לסוף דעתה, "אני לא אוכל להשיט אותה גם לו רציתי, מפלצת."

הרגשתי שקוסיניה דפקה בעקבה על רצפת הסירה רק על מנת להיות בטוחה שסוארינג כן. ובכן, הסירה לא נדפקה. היא אמרה, בחמימות של חרב, "היא תחזיק מעמד למשך המסע, סוארינג. אם אתה לא רוצה להצטרף לווירדת' ומשפחתו, אני מציעה לך לשתף איתי... פעולה."

וסוארינג היה כמה דברים אבל גיבור מהאגדות הוא לא היה. הוא ציית לקוסיניה בנוקשות.

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ותשע

על ידי הלדין » 24 אוגוסט 2020, 17:47

תודה על המשוב. :D

הקפיצה, למעשה, הסתיימה ועכשיו הפרקים מתרחשים באותה השנה. כדרך אגב, אין לי בעיה לקבל גם תודה על הפרקים עתה כשהאופציה קיימת. אשמח על כך אם זה אומר שמישהו מאשר בכך שהוא קרא את הפרקים.

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ותשע

על ידי ג'וני » 24 אוגוסט 2020, 02:58

פרק טוב, נהניתי לקרוא. העלילה חוזרת לנוע בקפיצות, באופן כללי הייתי ממליץ לחדד את ההקשרים בין הפרקים (הקודמים והבאים), אבל במקרה הספציפי של הפרק הזה אני חושב שזה נעשה טוב.

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושמונה

על ידי הלדין » 14 יולי 2020, 23:07

צינת ליל מספרת: "השיחה האחרונה"
חלק ראשון: "קדימה"

שדה מעוז הייתה מקום שונה ממה שהצטיירה בזכרונותיה של מערבולת קרח. כבר מזמן למדתי להיות זהירה לגבי תמונת העולם שהסתננה מבעד לזכרונותיה של תאומתי היקרה. גם הייתי מסוייגת מהאופן בו אני נתפסתי מבעד לזכרונותיה. לא הייתי כזו פזיזה כמוהה. שדה מעוז הייתה מוזרה, מרהיבה ומוזרה. הארכיטקטורה שלה הייתה באמת מקרה מיוחד. והייתי פה עם אבא בעתיד האפל של העולם. עברנו על הזכרונות שחרטה העיר באדמה. זכרונות שקראתי אליי מכח היותי מחליפת צורה.

הפעם באתי כחלק מפמלייתו של הלירד טאלות'. מזכיר המלכה, קלסת'רו, שקיבל על עצמו להכשיר אותיו בדרכי בני מינו, סידר שאצורף לפמלייתו. אתה לא אומר לא למלכה שלך. לפחות לא על עניינים חסרי חשיבות כמו אדם אחד יותר או אדם אחד פחות בפמלייה שלך.

הייתי באחת הסירות הצדדיות עם אנשי המועצה של הלירד טאלות'. הייתי גם היחידה, שבמובהק, לא השתייכה לקלאן. אנשי המועצה דיברו על היום שאחרי מות הלירד שלהם. אף על פי שהלירד טאלות' היה צעיר, הוא היה חולה שנים. ואפילו הוא הרגיש שזמנו בא. הוא הגיע לכאן כדי להיפרד מאביו.

"לא." פטר אחד מחברי המועצה את הרעיון "אחותו התאומה? ברוך שפטרנו מהפרחחית."

והם המשיכו בדיון כאילו לא הייתי קיימת בכלל. הבנתי שאם אפנה את תשומת לבם, המועצה לא תנהג בי בלבביות. ידעתי את זה וזה הרגיז אותי לחלוטין. שנאתי את השתיקה. פשוט לא הבנתי דבר וחצי דבר בענייני קלאן טאלות'. לא עליהם למדתי בשנים האחרונות.
לבסוף לא הצלחתי להתאפק בעודנו מתקרבים לגבולה של שדה מעוז מצפון. רק אמרתי: "נשים יכולות לעשות את העבודה לא פחות טוב מגברים."

וכפי שידעתי, כל תשומת לבה, העוינת ברובה, של המועצה הוסטה לעברי כשכמה מחברי המועצה שואלים בצורה מופגנת לגבי שמי והסיבה לנוכחותי בישיבת המועצה המאולתרת. "את לא נשבעת אמונים ללירד טאלות'. אין לך את זכות הייעוץ." הייתה התגובה מכולם. "ומה הקשר בין זה לכך שנשים יכולות לעשות את העבודה לא פחות טוב מגברים? כמה ממכם נשים ככלות הכל." הערתי ולא התבלבלתי משטף ההערות השנונות כביכול שלהם.

"כוונתנו היא שאין לך זכות להביע דעה בענייניו הפנימיים של הקלאן." הסביר אחד מהם "הדרך היחידה להצטרף לקלאן שלנו היא להיוולד לתוכו. כך... –"

"אנחנו בני דודים. אם הקלאן שלכם הייתה אחותו של סבי." הערתי לחבר המועצה הנפוח. "נדמה לי שהמילה המדויקת היא 'אחיינים'. האם זה עתה טענת שאת יותר מבוגרת מאיתנו כולנו ביחד?" הרשתה לעצמה אחת מחברות המועצה היחידות לתקן אותי. נשמתי עמוק. לא הייתי צריכה להוציא מילה. קלסת'רו אמר לי להתרכז במשימה: לשתות ממי המזרקה. והסירה היטלטלה מבעד לאחת הסמטאות הצדדיות של שדה מעוז בעוד חברת המועצה נועצת בי מבט אפל על קביעתי. לבסוף עניתי: "לא. נולדתי בזמנכם – " מה שלא היה... שקר " – אבי היה עתיק היומין."

"האם אביך היה קוסם?" הקשה אחד מחברי המועצה. הייתי צריכה להיות רגילה לזה... ועדיין העובדה שהם לא ידעו כלום על זהותם השאירה אותי המומה כל פעם מחדש. "מחליף צורה." אמרתי לבסוף "אבי מחליף צורה."

"בטח. האם מישהו מאיתנו נשמע לך כאילו הוא נולד אתמול? מחליפי צורה הם אגדה שאנחנו מספרים לילדינו. הם מעולם לא התקיימו ולעולם לא יתקיימו בשום עולם שהוא." הצהיר חבר המועצה עם יד מורמת. יכולתי להבין למה מחליפי הצורה לא שבו מעולם. הבשלה דרשה קבלה של הזהות. הצאצאים שלהם חשבו שפאר ימי קדם היה אגדה בלבד.

ואז נחו עיניי על הלירד סירדרת' טאלות' העומד בראש אבירי הדם שלו בכיכר הדמים. חברי המועצה קלטו בחושיהם המחודדים את נוכחותו. הם בחרו לכבד את נוכחותו בשקט. איש מהם לא חשב לרגע שהם פוגשים בריה מהשירים. אפילו בנשפיה הקודרים של מלכת הקרח היו שרים את שירת השיבולים הירוקים שעסקה ברשע ובאי צדק שעולל הנבל הזה.

חלק שני: "אחורה"

ואז הלירד טאלות' קם, גלימתו השחורה מתבדרת ברוח, ואחרי שסיים לברך, הוא אמר: "אבא." גם הלירד סירדרת' טאלות', כיאה לבריה עתיקה שכמותו, שלט בכל רזי הברכות. הוא לקח את הזמן עד שהגיע למה שרצה לומר וענה: "ברוכים תהיו לשדה מעוז, בני דמי."

בדיוק אותם מילים שהוא משתמש בהם בשירת השיבולים. אין ספק שהמחבר הכיר אותו.. או המחברת. לא ממש התעניינתי מי חיבר את שירת השיבולים הירוקים או שהייתי יודעת.

והסירות שקעו לתוך כיכר הדמים בצלה של מזרקת טאל. כשחיפשתי את פושטי הרגל, הבחנתי בכמה מהם לבושים יפה בין בעלי החנויות של שוק הדמים. מסתבר שהוא לא כזה נבל גדול כמו שחשבתי. יותר ציפיתי ממנו להשליך אותם לצינוק עד שהמבקרים יעזבו. מישהו גם ניקה אותם כמו שצריך.

"ומי האחיינית הזו שהבאת איתך, בני?" שאל הלירד סירדרת' וגרם לי להרגיש מבועתת.

הלירד טאלות' קימר את גבותיו האדומות וסינן: "קיוויתי שלא תשמע אותה, אבא. עליך לתת למלכה העליונה את אשר למלכה העליונה. ואדם אחד יותר ואדם אחד פחות זה – "

"לא ענית לשאלתי, בן." השיב הלירד במבט חודר "מה שמה של האחיינית הזאת? חשבתי שאני מכיר את שמותיהם של כל בני דמי אבל את שמה אני לא מכיר כלל."

"קוראים לה קירונה אבל כולם מכנים אותה צינת ליל." ענה הלירד טאלות' נמרצות "מדובר בסיפור ארוך, אבא, שאתן לשניכם להשלים אותו בהמשך."

"עד כמה שאני אוהב להיות יחיד במינו." ענה הלירד סירדרת' ברכות "הגיע הזמן, בן." העיניים של הלירד טאלות' נעשו צהובות לרגע בטרם דהו לצבע הרגיל שלהם כשהשיב: "אני מבוגר מדי בשביל זה."

"ההבשלה מופיעה כשאתה מוכן." ענה הלירד סירדרת' טאלות' "זוהי הבגרות האמתית."

"לא." אמר הלירד טאלות' בחדות "אני אמות כבן אדם. הא'קאיב, האם לא קראת פעם את שירת השיבולים הירוקות? האם לא קראת על מחליף הצורה המפלצתי שעל שמו נקראת, אבא?"

עיניו הצהובות של סירדרת' הוצרו לרגע כשהוא סינן: "אני כתבתי אותה בזמנו, בן. התכוונתי שאנשים יזכרו את הדברים כפי שאני זכרתי אותם. לצערי, כוונותיי לא הובנו."

קפאתי במקום כשתהיתי האם אנשים יחשבו כך אם ישמעו את הסיפור שלי. חשבתי שהמנצחים כותבים את ההיסטוריה. נשמע שלכלל הזה היו חריגים כפי שהעיד סירדרת'. "אתה... בן כמה אתה, אבא?" שאל הלירד טאלות' ואוזניים רבות מספור חיכו לתשובתו.

"אני הוא בנה הבכור של קוואהירי, בתה של טאל. מתתי פעמים רבות ובצורות רבות, בן. גילי הנוכחי לא יאמר לך כלום." ענה הלירד סירדרת' לוטש מבט מבעד לעיניו הצהובות, מחסיר פעימה מלבבותיהם של חסרי האמונה בזהותם.

ואז הבנתי למה הלירד סירדרת' קבע את הפגישה בכיכר הדמים בצלה של מזרקת טאל. הוא עמד לכפות על בנו את ההבשלה. הוא תפס בשרוול גלימתו השחורה של בנו וזרק אותו לעבר המזרקה. אני קפצתי אחריו לתוך המים העכורים והמרים שגרמו לך לחלות. ואז להבשיל. עורו של הלירד טאלות' לא היה קר כשנגעתי בו. הוא עדיין התנשף בכבדות, יורק מים בפרצופי.

"אני עומד למות." צפה הלירד טאלות', גופו מפרכס מתחת לבגדיו הרפויים, "הגיע הזמן."

לא אם זה היה תלוי בי. השרירים של הגוף שתאומת הצללים הורישה לי היו חזקים. והתאמנתי כל יום כדי לשמור על עצמי במצב גופני מצוין. עם זאת, הוא היה יותר כבד ממה שהוא נראה. בעזרת הכשרתי, חשתי את התוהו מפצל את עצם מהותו לשני חלקים: האחד כלוא בין כל האפשרויות ולשני אין שום אפשרויות. כל אחד ואחד מרכיבי גופו נאבק לא לבחור כפי שהוא, כאדם, בחר לא לבחור. עם זאת, מרגע שההבשלה התחילה, קיימת רק בחירה בריאה אחת.

הוא רעד בזרועותיי, גופו רוטט מתוך הקיום והחוצה ממנו, פתילי התוהו לופתים את גופו.

"מה עשית?" שאלתי את הלירד סירדרת' טאלות'. מחליף הצורה עתיק היומין השיב: "אחורה, אחיינית. עשיתי את הדבר היחיד שאב אוהב יכול לעשות עבור בנו הלא ראוי."

וכאילו גופי היה כחומר בידיו, קרסתי כשגופי בוער ממחלה. בנשימתי האחרונה, שמעתי. שמעתי אותו לוקח מבנו את רוח התוהו שלו. לא ידעתי שזה היה אפשרי בכלל מבחינתו. לא שזה עזר.

חלק שלישי: "לצדדים"

התעוררתי בחדר כסוף.

הפעמיים הקודמות שפגשתי עם המלך הזהוב – מַאלֶן הַאנְווִין כפי שנקרא בממלכה - היו כל אחת שונה מהשנייה. גם הפעם הזו הייתה שונה מקודמותיה. חשתי פחות אנושית עתה. הכוחות של שומרי הקרקע התעוררו בי. זכרתי את הפעם שווירדת' איחה פצע בעזרתם. האם, כמו תאומת הצללים שלי, ישנתי כשנה?

"חששתי שעתה תתעוררי." ענה המלך הזהוב לשאלה שלא הספקתי לשאול "העת הגיעה."

הייתה לי הרגשה מרה על קצה הלשון שאני יודעת על מה הוא מדבר. למרות שיכולתי להתעורר בכוחות עצמי, הדבר היחיד שיכל להעיר אותי הוא עצם השבוע שנשבעתי אז, בקצה הזמן. הרמתי את אצבעי ושאלתי: "לפני שאתה משלח אותי מכאן, איך הסתיים... הסיפור?"

"כל השומרים אינם." אמר המלך הזהוב ביובש "אינני סומך על הלירד טאלות' הנוכחי."

המלך הזהוב התייחס תמיד אל הלירד סאמוור, הלירד טאלות' והשר האוואנהאר כאל שלושת השומרים של כס המערבולת. לדבריו, הלירד גנאריד והלירד רואדרת' נאמנים קודם לעצמם ורק אחר כך לכס המערבולת. לא שהלירד טאלות' נשמע לי כמישהו הראוי להימנות בנשימה אחת עם השניים האחרים. קלטתי שהוא לפחות ייקח את הזמן לבגוד בו. עתה קמתי ממיטתי וחשבתי על אמי. אבא אף פעם לא סיפר לי הרבה על פגישתם. האמנתי שהוא הציל אותה אחרי שנחטפה על ידי קיילין דרווינסר אך עתה הייתי פחות בטוחה. הייתי צריכה לשאול אותו כשהייתי יכולה.

"למה הם מסרבים להכיר בזהותם?" שאלתי בעודי מתכוננת נפשית לסוף מסעי הארוך – למשימה אשר לשמה אחותי ואחר כך אני הגענו לתקופה הזו – "הם מחליפי צורה, מאלן."

"ישנם דברים שאין להם תשובה אחת, צינת ליל." ענה המלך הזהוב בהתחכמות מצדו "אנחנו שואפים להיות כמו כולם. למה להיות מיוחד כשאתה יכול להיות אדם רגיל? הסיבה לכך שאנשים מעריצים גיבורים הוא שהם כמובן מממשים את שאיפתם הנסתרת: להיות מיוחדים. אם כולם היו מיוחדים באמת, לא היה צורך בגיבורים."

"או בנבלים." השבתי "הרי כל גיבור הוא הנבל של הסיפור של מישהו אחר."

"זו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים." ציין מאלן האנווין בתוגה "אז להתראות, צינת ליל."

"שמי הוא קירונה." תיקנתי אותו פעם אחת אחרונה והשתגרתי.

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושמונה

על ידי הלדין » 14 יולי 2020, 06:54

תודה על התגובה :D

כללית, אני ראיתי את המהלך של סטיק כניסיון לקרוא תיגר על תפיסתו העצמית של יאדגוואן קרי האם הוא באמת רוצה להיות הלירד. ובסופו של דבר, גם אם יאד רוצה, שנים של חיים בצל עשו את שלהם והוא מבין שיש הבדל בין רצון למעשה. הוא התכוון לתת לעצמו להיסחף על הרוחות ולמצוא את עצמו הלירד משום שאין בו את חוסר ההגינות לתבוע את התואר ישירות כל עוד יש מישהו עם תביעה הרבה יותר מוצלחת משלו.

נ.ב.
בסופו של דבר, החלטתי שזה לא מספיק והוספתי שסטיק השתמש פה לרעה בקסם של אביר האבן על מנת לכפות על יאד בחירה.

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושמונה

על ידי ג'וני » 14 יולי 2020, 01:23

אהבתי את שני הפרקים הראשונים. הפרק השלישי קצת בלבל אותי, בחלק מהקטעים לא הייתי בטוח במי מדובר והסיום לא ברור. למה יאדגוואן טוב כבן ערובה וסטיק לא? כלומר, מניח שגם לסטיק לא אכפת אם יאדגוואן ימות...

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושמונה

על ידי הלדין » 20 יוני 2020, 11:32

תודה על התגובה. :D

הכדורים הללו יסתדרו בשורה לקראת סוף הספר. החשיפה הראשונה לז'אנר המד"ב הייתה דרך "קץ כלזמן" של אייזיק אסימוב כך שיש לי פינה חמה לסיפורים אלו. מעבר לכך, הסיפורים באום עוסקים בין השאר בטבעו של הרצון החופשי ומסע בזמן מתאים לי כדרך לחקור אותו.

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושמונה

על ידי The oldman » 20 יוני 2020, 08:55

אני לא כלכך עוקב אחרי הספר, חלק מזה כנראה נובע שאני לא מת על מסעות בזמן - ולפחות בפרקים שקראתי זה אלמנט בולט בעלילה.

כאן זה הרגיש לי שיש כמה כדורים באוויר כל הזמן 😉

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושמונה

על ידי הלדין » 19 יוני 2020, 20:15

לקוראים, מה דעתכם עד כה על הסיפור?

אז איזה מאבירי היסודות אתם חושבים שהוא הכי מעניין?

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושמונה

על ידי הלדין » 08 יוני 2020, 23:30

שמיר מספרת: "כשהרוחות מנשבות"
חלק ראשון: המצוד
נדרשה שנה ארוכה ונפילת בית סאמוור כדי שנתפייס בין אולמות היכל ניבויר המבעיתים. עם זאת העולם לא המתין לנו בנשימה עצורה. ידגוואן סאמוור הטיל את אימתו מצפון לנו. הוא היה נחוש להשאיר לאדון הערבות החדש רק אדמה חרוכה ונתינים מתים. לצורך כך, הוא לקח את אלו מנאמני בית סאמוור שלא הסכימו שזכר בית סאמוור יידום ויישכח לעד. אדון המנגינה הציע לשלוח אותנו לצוד את יאדגוואן. והצעתו זאת התקבלה אצל מלכתנו. הייתי מעדיפה לקבל קצת יותר זמן לי ולאבי בתי. מצד שני, הרגשתי אשמה בעצם המצב. הרי בגלל המעשה שלי, הלירד סאמוור השתגע והוביל את ביתו לאבדון. לא עזר שיורשו, כפי שחזה הלירד, ניחן בכל מגרעותיו של קלאן סאמוור בלי אף אחת מהמעלות המועטות. נאמר שהדבר האחרון שעשו המתים הנכבדים לפני שחורשתם הובערה בעת הפשיטה הייתה להרוג אותו על כך שנכשל בשכנוע המלכה העליונה להשאיר לביתם את אדמותיו. נשענו הפעם על גורלה של ת'מדן שיוביל אותנו אל יאדגוואן בהנחה וזה מה שהוטל עלינו.

הרוחות הביאו אותנו אל מישור צחיח, שחור ומבוקע. לא היה אפילו אניץ עשב לרפואה. הסתכלנו אל השמיים כשאנחנו מחפשים אחרי עדרי חזירי הסערה של הרועים המקומיים – וראינו את החזירים עפים במקצב שונה מזה שחיינו פעמו בו. לא רק שם אלא מאחורינו.

"נשמע שמישהו ביתר את הזמן פה." העיר סטיק את המובן מאליו "זה לא קו הזמן שלנו."
לטשנו מבט לעבר ת'מדן. היא משכה בכתפיה ואמרה: "אני מאמינה שיש פה מה לעשות."

"בטח." סיננה מרנה בפנים נטולות חמימות "למצוא את הבן דוד של סטיק ולנטרל אותו."

ניסיתי לעבור על מי יכל לעשות משהו כזה. קסם זמן... קסם זמן... קסם זמן... מי קוסם?

דארגורד ניסה למצוא דרך להרחיב את איזור הזמן שלנו. מרנה הוסיפה: "ובמקום זה, אנחנו תקועים בקו זמן אחר."

"את אבירת היסודות עם כוחות הזמן מבינינו." העיר סטיק "אולי תעשי משהו מחורבן."

"אתה מכיר את הכללים, סטיק." סיננה מרנה, מסרקת את שיערה הצהוב בעצבנות. ת'מדן נכשלה בזימון רוחות הזמן וגנחה לאישור שעד שלא נמצא את הסיבה לבואנו לכאן, הרוחות לא יישאו אותנו מכאן. ואז הבנתי שאני מחפשת מישהי עם כוחות כמו של מרנה – רק הפוכים.

"אבירת המים של גבירת הצללים." אמרתי בייאוש "פה היא שרדה את מות גבירתה."

"הדרך היחידה שבה היא יכלה לשרוד היא להיות משופעלת בזמן שגבירתה מתה." הסבירה ת'מדן ונשכה את שפתיה העדינות. אני לא הייתי צריכה שיאמרו לי מילה נוספת. יכולתי לחוש עם טפריי השלופים את החוטים שהובילו היישר אל אלופה של אבירת המים – הקורבן שלא מרצונו של אבירת המים הזו. בעודי עושה את זה, הוא ביתר שוב את הזמן. במקום כלשהו בממלכה, אחד מאיזורי הזמן התכווץ. יכולתי להרגיש את העיוות במרחב. אם זה יימשך כך, המרחב המקומי יקרוס ו... עם תובנה זו, קרעתי לנו מעבר אל האלוף. יצאנו בצד השני של הפצע ועמדנו בתוך עיסה נוזלית של מה שהיה פעם יישוב חי ונושם. כל אחד מאיתנו נכנס לאיזור זמן אחר. שילבנו ידיים בקצב שונה עד שהזמן שלנו התחבר. חשתי את האדוות מתפשטות במים העכורים שלפנינו. ואז עמדתי מול אבירת המים.

הגבירה עטתה ברדס אפל שהצל מעל פניה העכורות וטפרי הברזל שלה. על חגורתה הייתה גרסה הפוכה של סמל יסוד המים – המרובע – שהיה על חגורתה של מרנה.

"כמובן." אמרה אבירת המים בנימה עצורה "הגיע הזמן."

עמדנו קפואים זה מול זה כשהמרחב מתנפץ גל אחר גל מול חזיתנו, דוחק בכל פעם את הגבול לעברנו. אבירת המים לטשה לעברנו מבט ואמרה: "רק מילאתי פקודות. הגבירה אמרה להעניק לו אלמוות – אז הענקתי לבן האנוש אלמוות. רק כשהגבירה מתה באמצע – ובן האנוש לא הסתפק באלמוות רק לעצמו אלא רצה להעניק לכל האנושות את הבחירה."

דארגורד היה מי ששאל: "ואיך את מסבירה את זה – " והצביע לעבר המרחב המזדחל, גולש בצעד אחר צעד לעברנו. אבירת המים הצרה את מבטה לעבר דארגורד ואמרה: "אתה לא מעניין אותי. אני רוצה לדבר עם אבירת הלהבות."

"זו אני." אמרתי בנימה יבשה "את רוצה שאשחרר אותך."

גנחתי. פעם הייתי מתמוגגת מכך שאני זו שאציל את המצב. איכשהוא, הרגשתי שזה לא רצוי שמרשעת כזו תהיה בעלת חוב אליי. ובמי היא עשויה לפגוע בהמשך דרכה, המרשעת?

והסמל שעל חגורתי – המשולש – הבהב. לא הייתה זו התחושה של יסוד האש כי אם התחושה של יסוד הקרח. ידעתי שאני יכולה להפעיל אותו אך עתה נוכחתי שאכן יכולתי. עיניה של אבירת המים נראו לרגע, כחלחלות, כשהיא נשכה משהו דק מכדי שנוכל לחוש בו. יסוד הקרח העניק לה את התובנה הנחוצה.הבנתי שהיא ניתקה את החוט ששזר את חוט קיומה לחייה של גבירת הצללים. היא כבר לא הייתה חלק מהסיפור שלה כמו קודם. וקו הזמן התחיל לרעוד כשהשרירים העצומים שמעבר לזמן התחילו לנוע. עכשיו הבנתי. היינו צריכים להפסיק אותה כדי שיהיה ניתן לנקות אותו.

עתה הרוחות נשבו ולקחו אותנו.


חלק שני: "המשמר"


הפעם הרוחות לקחו אותנו לדארגאלות אך לא דארגאלות' של הזמן שלנו. הריח היה שונה. היה זה ריח של גופה הקופאת לאיטה באמצע מישור עצום. היה זה ריח של איש עננים מת. הרחתי מספיק אנשי עננים חיים כדי לזכור איך הם מריחים. לא אהבתי את הריח שלהם כשהם היו בחיים והבנתי שאני לא אוהבת את הריח שלהם כשהם מתים. זהו ריח מר שמפעיל את כל האזעקות שעצם זר ועוין נכנס למרחב הביתי שלך.

סמטת הזרים העירה בי זכרונות מימים תמימים יותר. זכרונות שגברו על תחושת הקבס שהעלתה בי הצחנה. לא לקח רגע לשמוע את קרקוש השרשראות ואת שקשוק הסכינים. אף זר לא גר פה יותר. זה היה מקום מושב החיילים. הופעתנו העירה עלינו קן שלם של נמלים. האם הזכרתי פעם שאני לא אוהבת חרקים? ואני לא אוהבת אנשי עננים משום שככל שאני יודעת עליהם יותר, הם יותר ויותר מזכירים לי חרקים. עמדתי להציע שנסוג משם לפני שת'מדן סימנה לנו לעמוד במקום. והתבונה הייתה איתה. כשהחיילים הראשונים הופיעו בפתחי הבניינים, הם עצרו כשהם זיהו אחת מאיתנו... וקדו. הרצועות הירוקות עם הרסיסים השחורים אמרו שהם אנשי אחוות אלף כרי הדשא. ועדיין, הם קדו בפני מרנה.

"מלכתכם באה לראות את שלומכם." אמרה ת'מדן ולחשה משהו באוזני מרנה המבולבלת. היא הצליחה להעלות הבעת פנים חמורה שהיא שמרה, למיטב הבנתי, לילדיה ואמרה: "ואני אכן מרוצה מאד מתפקודכם."

עם הישמע קולה של מרנה נפסק קרקוש השרשראות ושקשוק הסכינים. הם הכירו אותה.

"אשמח אם תלוו אותי לארמון." הוסיפה מרנה, חולקת מבט עצבני עם ת'מדן, "חיילים."

החיילים, שהיו נסערים מכדי לקלוט דקויות אלו, התייצבו במקומותיהם מסביבנו. מרנה הסתכלה לעבר ת'מדן כשהחיילים של אחוות אלף כרי הדשא ליוו אותנו ואמרה: "הסבר."

עברנו על חלקות מטופחות היטב בהם עבדו איכרים. הריח שהרחתי מקודם פשוט התחזק. הוא עלה מתוך החלקות והתפשט לתוך השדרה לתוכה צעדנו לעבר כיכר השבים. משהו במראה לא נשמע לי נכון. אחד האיכרים יצא מהחלקה שלו ופנה לעברנו. החיילים זיהו עוד לפנינו את הצורך שלו ונתנו לו לעבור. הוא ביקש ממרנה את ברכת ההגנה על חלקתו. הוא חושב שהקרה של הריר האפור, בכל זאת, חודרת לתוך השורשים של הגידולים שלו. מרנה פלבלה בעיניה, מנסה להבין מה האיכר מבקש ממנה. ת'מדן לחשה באוזניה משהו. והריבוע על חגורתה של מרנה הבהב בנסיון לתת לאיכר את מבוקשו. האיכר הודה למרנה. ובאמת הרגשתי את החום של הצמחים באחד החלקות עולה. וכשהאיכר שב אל החלקה, ידעתי שהברכה של מרנה פעלה ולצמח ניתן עוד זמן לחיות.

כשהגענו לארמון המלך, החיילים נפרדו מאיתנו ושבו לאחור. המלכה מרנה המתינה לנו. היא נראתה לי מבוגרת יותר ממרנה שהייתה איתנו כאילו עברה סבל בחיים שמרנה לא ידעה מעולם. המבט ששלחה לעבר מרנה היה מבט של קנאה בחיים שמרנה הצליחה לחיות – חיים שהיא רצתה לחיות.

"יברך הא'קאיב את פגישתנו, מהרוניסה." אמרה ת'מדן, קדה בפני המלכה. היא נקשה באצבעותיה ושאלה: "איך אני יכולה לדאוג שתתסלקו מכאן לפני שאנקוב בשם הקדוש?"

ואז הבנתי שהיא העניקה לנו את האפשרות לצאת מקו הזמן שלה. מרנה פשוט אמרה: "אני... לא מבינה."

"כמובן, כשאת חיית את החיים הקטנים והמאושרים שלך, אני עבדתי בפרך, קודם עבור אדון המנגינה והמשפחה המנוזלת שלו ואחר כך עבור האח המתועב ביותר של שמיר." סיננה המלכה מרנה. יכולתי לדמיין איך זה לעבור ולהעניק ברכה לחלקות הקופאות של דרגאלות' כל יום. היה לי הרושם שלא לזה מרנה זו התכוונה אלא לאובדן חייה הרגילים.

"רגע," שאל סטיק "האם קית'... כלומר אדון המנגינה מת בקו הזמן הזה?"

מרנה לטשה את עיניה התכולות בסטיק ואמרה: "אני יודעת שהילדים שלו מתים. הסיבה היחידה שהסכמתי לשרת את אחיך, שמיר, הייתה שלא יכולתי לתת לאנשים טובים למות."

נזכרתי באיכר שפנה למרנה כשהלכנו לפה. הבנתי את התכלית של בואנו לפה ולשם. היה עלינו להבין מה בכוחנו לעשות. סטיק הרים את ידו, שנעשתה מטושטשת לרגע, והתיז: "האוך, גם אני פה, מהרוניסה."

חיוך עלה על פני המלכה כשהיא הייתה חייבת לומר: "אני שומעת שהאבהות ביגרה אותך, סטיק."

ואז כולנו הסתכלנו בת'מדן ושאלנו מה בדיוק היא סיפרה למלכה. היא משכה בכתפיה. "מכל מקום, אתם צריכים לעזוב. המלך העליון אולי בדרכו למאת'יט אך הוא ישוב ברגע שהוא ישמע שאת שבת." אמרה המלכה מרנה ולכסנה מבט לעברי בדאגה כנה ואמתית.

נרגענו והרוחות לקחנו אותנו סוף סוף ליעדנו.

חלק שלישי: "הגבול האחרון"

כשהגענו, יאדגוואן ונאמניו היו שקועים בהקמת חורשה.

מדוזות עצים, ששרדו את חורבן החורשה המקורית שלהן, עודדו להשתקע בתוך אדמת הערבות הרחוקות הצחיחה. כמה מנאמניו החזיקו חיילים של בית קלטכאד, הבית שנטל את מקומם כאדוני הערבות, כדי שישמשו כמזון למדוזות העצים. סטיק הבטיח לי ,שבנסיבות רגילות, הם האכילו את מדוזות העצים בחזירי סערה. ת'מדן העירה שזה לא רעיון טוב להאכיל חיות בבשר אדם. מאד קשה לגמול אותן אחרי שהן מתרגלות לטעם בשר אדם. ככה שבאנו בתזמון מצוין.

הרעש הקל שעשינו הסב את תשומת לבם של השומרים שהציב יאדגוואן. הם ירדו מהשמיים וזיהו את סטיק איתנו. הם לחשו ביניהם שסטיק בטח מנסה שוב לרפות את ידם. אם הוא לא הצליח לשכנע את יאדגוואן ונאמניו בהתפצלות המקורית, למה שיצליח כאן?

לפתתי את ידו כשהם הצעידו אותנו לעבר יאדגוואן. הוא היה שייך לצד הזהוב של הקלאן. גבוה קומה ושרירי עם עיניים אפורות כמו הסערה. הוא עטה אדרת מפרוות חזיר סערה כמנהגם של הרועים ששירתו את הקלאן. אני מניח שהוא ונאמניו עשו את זה להסוואתם. מתחת לפרוותיהם, יכולתי לראות את הניצוץ של שריונות שידעו ימים טובים יותר.

"רוחות כבירות," אמר יאדגוואן בלעג "שמעו מי שינה את דעתו ברגע האחרון!"

פניו של סטיק קצפו כשהוא השיב: "לא שיניתי את דעתי, בן דוד. זו הייתה דעתי. פשוט... לא יכולתי לחלוק על דעתו של מייראן כל עוד הוא היה בחיים. ואתה יודע את זה היטב."

וסייריו דרכו לעברנו את חניתותיהם לפי הוראה של מנהיגם. זו הייתה פתיחה גרועה מאד.

המדוזות התחילו לשוב למצבם הנייח ולהפריש שלד אפור מסביב לגופן החלקלק והנוזלי. נאמניו של יאדגוואן עקבו עין בעין אחרי התקשחותן. בשלב מסוים, הזרועות יצאו החוצה, והמדוזות יתחילו לתבוע אוכל והן יקבלו את מבוקשן. השאלה עתה הייתה אם נהיה מזונן.

"הכל באשמתך, בן דוד." ירה יאדגוואן "למי אכפת אם ת'אוון היה סאית'ה או האנובן?"

סטיק לעלע בגרונו. יאדגוואן לא התייחס לאשמה הבלתי נשמעת שבגללו הלירד סאמוור המנוח הסכסך עם השר האוואנהאר. אם היה מישהו להאשים זה היה אותי על כך שבחרתי בטאל על פני אחותה. מנין יכולתי להעלות שהלירד סאמוור ינהג באופן כה חסר היגיון? זה הגוף שלי, לא שלו. הייתה זו החלטה של הלירד סאמוור לצאת מדעתו בגלל עניין זה. אפילו לא הייתי נשואה לבנו באותו הזמן. ולקח לנו זמן – וחורבן שושלת – עד המחילה.

ואז הוא נזכר במשהו. הוא שאל, מפנה את דבריו לעבר נאמניו של יאדגוואן, "בסדר, הייתי נער וכולנו עשינו שגיאות כשהיינו נערים. כיצד בדיוק בית סאמוור ישתקם, רבותיי? הדרך לקבלת אדמה עוברת דרך המלכה העליונה. היא לא תיתן אותה לפורעים."

"אם נתפוס נחלה מספיק חזק, המלכה העליונה תכיר בנעשה." השיב יאדגוואן בערמומיות "כבר דנו בזה, סטיק. היא מגיבה לדברים שקורים בשטח, לא מכתיבה את מה שקורה בו."

אני חייבת לומר שהיה במה שהוא אמר תבונה מסוימת. סטיק שאל: "ומי יהיה הערובה?"

מה שהוא נזכר בו הייתה הכשרתו כפייטן. הם הרי לומדים לתעד את מעשי בני האדם. הוא השתמש בלימודיו בעבר כדי להזכיר לי את הצד הטוב שבי כשיצאתי מדעתי לפני שנתיים.

"יש משהו בדבריך. אני לא שם זין אם תוציא אותך להורג או לא." אמר ידגוואן בקור "ככה שאתה לא בן ערובה טוב. העלית נקודה מצוינת, בן דוד."

"ומה איתך, בן דוד?" שאל סטיק, עיניו נוצצות, כאילו העלה בדעתו רעיון מבריק, "ערובה."

יאדגוואן נשך את שפתיו וניסה לשקול את המשך דבריו. עד עכשיו, קלטתי את הדקות, יאדגוואן בכלל לא הכריז על עצמו כלירד סאמוור. הוא טען שהוא פועל למען זכר אדונו. הוא פתח את ידיו וסגר אותן כשמחשבותיו מתפתלות בתוך המבוך שבנה מסביב לרגשותיו האמתיים בנושא. יכול להיות שאם הדברים היו מתפתחים בדרך הטבע, הוא היה מקבל בהדרגתיות את תואר הלירד. במצב הזה, יאדגוואן, שחי כל ימיו בצלם של ילדי הלירד, היה צריך לקבל החלטה.

ואז הבחנתי שהמשושה שעל חגורתו של סטיק זוהר. הוא נעל את יאדגוואן במצב שהוא חייב לבחור ולא הודיע לו על כך שהוא חייב לבחור. בחירה לסגת למצבו כשהלירד סאמוור היה בחיים הייתה קלה יותר בהשפעת האומנות של יסוד האבן – היסוד המשמר. כך, הבנתי, סטיק עשה גם איתי כשעזר לי להיזכר מי הייתי באותו הזמן.

"על אדם לציית לאדונו." מצא יאדגוואן את עצמו בוחר להיות מי שהיה פעם. אפילו נאמניו הושפעו מהאומנות של יסוד האבן והצדיעו לסטיק כאדוניו. עתה הבנתי את אזהרתו של סולראסט, אביר הלהבות המקורי, לגבי הפיתויים בשימוש לרעה בכוח אבירי היסודות.

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושבע

על ידי הלדין » 07 יוני 2020, 22:48

תודה על התגובה. :D

הוספתי בעריכה שחלפה כשנה מאז הפרק האחרון. חשבתי שאפשר להבין את זה מהעובדה שהבת של שמיר כבר מסוגלת ללכת ולדבר. אני חושב שבעת העריכה של הספר, אני אציין באיזה שנים מדובר היות והספר באמת קופץ בין זמנים. למען האמת, בזמנו, הרגשתי כי הפרק לא מספק את הסחורה אבל קורא האלפא שלי אמר לי שהפרק בסדר גמור בצורתו הנוכחית.

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושבע

על ידי ג'וני » 07 יוני 2020, 21:51

פרק טוב, ממלא קצת רקע לגבי המשפחה, אם כי לא כזה ברור כמה זמן אחרי הפרק הקודם הוא מתרחש.

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושבע

על ידי הלדין » 25 מאי 2020, 22:40

וירדת' מספר: "מחול הרסיסים"
(כעבור שנה)
חלק ראשון: "אהבה בשלושה חלקים"

"זכור את יום האתמול."

התעוררתי, עורי קר כקרח, כשמערכת העצבים שלי מנסה שוב לשדרג את עצמה. היית מצפה מהם להבין שלא כל רעיון שחמותי המרושעת מעלה הוא בהכרח רעיון בר יישום. כמובן שאם הם היו מבינים את זה, הם לא היו צריכים אותי כדי שארכז את מאמציהם – אני העדפתי להקדיש את מאמציי למיזם רגוע בהרבה: הפיכת הספר "היסודות" למחזה. בשלב מסוים אפילו הצלחתי לגייס את סיגריג מחזאי הערום שנודע לתהילה בעיקר בשנים שחלפו בין עלייתי לרכבת לירידתי ממנה. הוא עדיין למד כשגבירת הצללים הייתה בשטח. ולא הייתה לו בעיה לעבוד עם הארודים של וירדת' ייראת'.

ראיתי את מירה ארודת השיער עומדת על מפתן דלתי. כפי שניתן להעלות על הדעת, אני ואשתי לא ישנו ביחד אלא באותם הפעמים הבודדות שאשתי ציוותה עליי להיות איתה. היא התבגרה בקצב ראוי לציון מאז ששלפתי אותה מקו הזמן שבו נולדה. היא נראתה כמעט כמו בגיל של תאום הצללים שלה – ניבויר – והיה לי יותר מחשד שגופותיהם תיאמו את גדילתם. אף אחד לא האמין שהיא יותר צעירה מאחיה כשרשמנו אותה לבית הספר. לכל הרוחות, היא עמדה שם.

"האם אני בת חילופין?" שאלה מירה ולא הייתה צריכה להוסיף. קמתי, כשהשרירים עדיין נוקשים מהניסיון האחרון של מערכת העצבים שלי להפוך את עצמה לחזקה יותר, ובאתי. לשון הנחש, שקשקשה על שפתה, הייתה מעוררת בכל אחד את השאלה אם אימצנו אותה. לא שהיא דמתה לי בכל מובן שהוא. היא דמתה יותר לאביה שעדיף שלא ידרוש לשלומה.

"שבי על מתניי." אמרתי והתיישבתי על מפתן דלתי, נשען על משקוף האבן הכהה כלילה. מירה באמת נשמעה כנחש כשהיא קפצה לחלל בין מתניי. היא הייתה כבדה ממה שזכרתי.

"פעם, לפני שנים רבות, הא'קאיב רצה לעזור לכל בני החילופין שהיו בעולמנו. הוא העניק להם נשמה שעברה מהורה לצאצאו. בני חילופין אלו מכנים את עצמם בארידים, בתי." סיפרתי לה את הסיפור שסיפרתי לה כמה פעמים. אני חושד שהיא אהבה לשמוע אותו. ובכל פעם שסיפרתי, הוא נעשה קצר יותר. ההבעה על פניה הערמומיות הבהירה שהיא חושבת שהייתי צריך לספר את הגרסה המלאה שהכרתי.

"הילדים לא מאמינים לי." ניסתה מירה לסחוט ממני עוד פרטים. ניסיתי להרים את זרועי. היא הייתה עדיין מעט נוקשה. גנחתי ועניתי: "הילדים מקנאים בך ובהונך, מירה. זה הכל."

"אז למה אני לומדת איתם?" שאלה מירה ולא בפעם הראשונה. זה היה רעיון של השר. נשמע לי שזו שאלה שגם שמיר הצערה הייתה שואלת את עצמה. לא הייתה לי תשובה. "משום שזה טוב גם לך וגם להם להתערבב ביחד." עניתי מבלי להבין למה בחרתי בזה.

מעודדת מהתשובה, מירה קמה, משאירה את ברכיי מרוסקות לחלוטין. עמדתי לקום כשאחיה ניבויר בהיר השיער הגיח מהצללים וזנבו מרקד.

"האם אני חולה?" שאל בני "לאף אחד מהילדים אין את ה... – "

המפלצת הקטנה ישבה קרוב מדי למערכת העצבים שלו מכדי שתיתן לו ממש לקרוא לה בשמות גנאי. הבנתי שהוא כבר רצה לשאול אותי כבר הרבה זמן ועקב אחרי אחותו הפעם.

"בן," אמרתי ברוך, מציע לו לשבת על ברכיי, "הוא מה שאתה בוחר שהוא יהיה."

אני די בטוח שהמפלצת הקטנה לא תסכים איתי אבל רציתי להרגיע את הילד. בני שאל: "למה רק לנו יש אותו?"

לא תיקנתי את בני לגבי העובדה שלי לא הייתה מפלצת קטנה שהתיישבה לא הרחק מלבי. "יש עוד, בני." אמרתי ולא ידעתי מאיפה אני יודע את זה "הם גורשו למאת'יט עם השאר."

"האם אוכל לפגוש אותם, אבא?" שאל בני "כדי שלא ארגיש בודד בעולם."

"יש משלחת ממאת'יט בתחרות הריקוד שאני הולך אליה בקרוב." הצעתי לבני תשורה. ניבויר, כצפוי מהבן הטוב שהיה, קיבל את
התשורה ונעלם בצללים כפי שהוא הופיע. ובדיוק כשעמדתי לקום, שמעתי אותה מהדסת לעברי, הבת של שמיר, טאל. קיללתי בשקט – השניים הראשונים לפחות היו ילדיי. האם אשתי לא יכולה לגלם את תפקיד הסבתא? באמת לא מדובר בכל כך הרבה עבודה, בחיי.

"למה אבא שונא אותי?" שאלה טאל כהת השיער והתיישבה בין מתניי מבלי שהצעתי לה לשבת שם. המפלצת הקטנה שלה לא השתנתה בכלל מהימים שהיא רבצה מאחורי לבה של שמיר. אני בטוח שהיה לה טלף בעניין. אני רק רציתי לחזור לישון ולקוות שאחלום חלומות בהירים.

טוב, סבתא לא יכלה להציע תובנות לגבי גברים. וההסבר שאמא בחרה בעצמה על פני אחיה או אחותה היה יותר מדי לילדה. עניתי: "אבא שלך הוא לא האדם הכי חכם בעולם."

היא הצליפה בי עם הטופר הקטן שלה ואמרה: "לא ענית לי על השאלה המחורבנת, סבא."

אם האפשרות לבחור בין ילדה עם שפה גסה מפותחת לגילה לבין מפלצת קטנה שרשמה כמה ביטויים גסים שהיא אהבה במיוחד בגופים קודמים, אני מעדיף את השנייה. עניתי: "שמרי על השפה שלך, טאל. אבא שלך מאמין שאמך בחרה בבת על פני בן משום שנשים תמיד רוצות בנות שימשיכו אותן אם תהיה להן האפשרות לבחור בכך. מסיבה זו, ובלבד, אני חושב שהוא טיפש. אחרי הכל, סבך נשבע לו בהא'קאיב שהייתן תאומות מכלתחילה."

היא הביטה בי במבט שהבהיר לי שהיא לא יודעת על מי אני מדבר. אני מודה שהשר האוואנהאר לא ממלא את חובותיו כסבא באדיקות יתרה אבל עדיין היא אמורה לדעת אותו – ולדעת שאני לא סבה. לבסוף היא אמרה: "אז למה ניבויר יכול לבחור ואני, לעומת זאת, לא? אבא לא היה שונא אותי אם הייתי בן."

"את יודעת מה. העולם הזה גדול ורחב. אם זה יציק לך כשתהיי גדולה יותר, טאל. בפשטות, חפשי משהו שיסלול את דרכך ללב אביך. אני בטוח שעד שתגדלי, את תמצאי את הדרך לשם." השבתי לילדה והרגשתי את העייפות נערמת בכבדות על כתפיי. התשובה שלי ריצתה את הילדה.

היא קמה ואני שבתי לישון.

חלק שני: "בידו החיוורת"

למרבה הפלא, תחרות מחול הרסיסים לא נערכה במתחם התחרויות של שמיים נופלים. בהיותה עיר נמל, למאת' היו כמה היכלות משל עצמה שהציעו מרחב לרקדנים שהגיעו ברכבת מרחבי הממלכות התיכונות. שמו של קומראג, זקן רקדני הממלכה, יצא למרחקים. באותו היום ערכנו את החזרה באחד מאולמותיו של היכל ניבויר. בני הקלאן של אשתי, בהנהגת אחיה שתפס את מקום אמה, צפו ברקדנים העירומים כביום היוולדם מחוללים. הרקדנים היו אנשים שסיגריג בחר על סמך היכרות של שנים. הוא רצה להוכיח את עצמו. ובינו לבין קומראג היה דם רע כפי שיש תמיד בין השמרנים לאלה שמנסים לחדש משהו. ולא מדובר אפילו בחידוש אלא בהחייאה של מסורת מימי הנימויאנים. הוא עמד לידי וניגב את הזיעה בידו החיוורת מעל מצחו הפועם. הוא היה איש בהיר שיער וחיוור אפילו יחסית למישהו מהממלכה היות ובילה שנים מחייו בהיכלות הריקוד ובמועדון הרקדנים שייסד. בשלב זה האמנות הייתה חשובה לו מהארודים. הוא עשה את היצירה שלי ליצירה שלו. אני יכולתי רק ללטוש מבט במה שיכולתי ליהנות ממנו אבל אף פעם לא הבנתי בזה לגמרי. הם פשוט ריחפו באוויר.

אשתי יצאה מצללי האולם. לא היה צורך עבורה לומר עבורנו שהגיע הזמן שנשוט למאת'. כיאות לבעל מועדון ואדם בוגר, סיגריג החזיק סירת רקיע. בכל פעם שהוא שט בממלכה, אחד מחסידיו השיט אותה. הוא לא עשה את זה יותר מדי פעמים. הוא היה מעדיף לעשות את החזרה במועדון שלו אבל השתכנע לאחר שהגיע למסקנה העגומה שהאולם גדול יותר. הרקדנים התלבשו בעוד אשתי
אומרת: "לאור העובדה ששתי הדמויות הראשיות הן נשים, אני מופתעת שאין לך רקדניות במחזה."

סיגריג קימר את שפתיו במרירות ואמר: "אדם חייב לבחור את המאבקים שלו, גבירתי."

היא הנהנה בשקט. היא לא תבוא לראות את המחזה שלי לפי ההבנות בינה לבין מאהבה. הילדים, לעומת זאת, יבואו ויבואו. גם הבטחתי לבני הבטחה בעיצומו של הלילה הקודם. והם כבר היו שם כשהגענו למעגן. טאל עמדה שם, רגליה נטועות ברצפת האבן של המעגן, פניה מעוררות אימה כמעט. אשתי שמרה עליה עבור הוריה ולא יכלה לתת לה לבוא איתי.

"בוא נשוט מכאן." אמר סיגריג, מסמן בידו לאחד מנאמניו שהתיישב בצייתנות בעמדתו. הילדים התיישבו משני צדדי הסירה, בולעים בעיניהם את מישור דוואמירן העצום שנגלה לנגד עינינו בצאתנו מההיכל. מאת' הייתה באופק, ספונה על רקע הרי טיראין המושלגים.
בעודנו שטים לעבר מאת', טנגנס דרויר החיוור נכנס דרך פצע בעולם אל סירתנו הצנועה.

חלק שלישי: "המהנדס הקטן"

וטנגנס לא בא לבד.

רגע אחריו חצתה האישה היפה ביותר שראיתי מעודי וראיתי הרבה נשים יפות. אני חושב שהמדים השחורים הוסיפו חן לשיער הזהוב החיוור ולפנים העדינות והארוכות שלה. זיהיתי את הסמל של הצעדנים על פרק ידה. היות ולא סביר שהצעדנים יעסיקו מקומית, הבנתי שהיא, ככל הנראה, הקוסיניה הזו ש-'מגן העם' גינה בחריפות את העסקתה בארגון. גם דרך עקומה תוביל למקום הנכון לפעמים. בשביל מה מגיני ממלכתנו היו צריכים זרה?

טנגנס הזדקף בפני קוסיניה במחווה העתיקה מהאנושות עצמה. סיגריג ואנשיו רק חייכו. העובדה שהסירה שלנו לא התרסקה על סלעיו של מישור דוואמירן חבה לקור רוחו של השייט שלנו. על מנת להרוס לטנגנס את היום, כפי שהוא כמעט הרג אותי עכשיו, קמתי. וסגרתי את הפצע.

בעודי סוגר את הפצע, חשתי את מקצביה של הארץ מתכוונים לתודעתי, נעשים שלמים עם הבנתי בעולם זה. אף פעם לא חוויתי את זה קודם וידעתי שזה לא בא מהחגורה ההיא. היה לי חשד עוד קודם לכן. חלומות שלא במקומם. מחשבות מוזרות. עתה הייתי בטוח: במקום כלשהו בממלכה יש לי תאום או תאומת צללים עם היכולות של שומרי הקרקעות.

"איך עשית את זה?" שאל ניבויר בעיניים פעורות את אחיו שלא ראה מעולם קודם לכן. משהו זחל במורד הבגדים שלו. משהו שגם אני וגם בני ניבויר הבחנו בו. לא אחד, שלושה. שלושה זנבות חדים כתער. טנגנס חתך את המציאות עם הזנבות שלו ועם הטפרים שלו. אני מאמין שחמותי הייתה מתחלחלת. לא שהיה לי אכפת מדעתה אחרי מה שקרה בינינו.

ומירה הקיאה, לשונה הממוזלגת בולטת על רקע שיניה הצחורות.

רכנתי לצד בתי החיוורת ותהיתי מה בשלוש הזנבות של טנגנס גרם לה להקיא. ואז חשתי שגופה פשוט רועד, נאבק עם המציאות. הדרך בה סגרתי את הפצע משכה אותה מעט מפה. היא לא הייתה, אחרי הכל, חלק מקו הזמן הזה. ישבתי ותפסתי אותה בזרועותיי האיתנות.

"סבתא לא אוהבת אותך." אמר ניבויר "שמעתי שהיא אמרה שאתה חולה."

טנגנס, שהספיק להירגע, התיישב ליד קוסיניה ואמר: "אני מניח שאתה מתכוון לליסבת', אמו של ווירדת'. לה ולי יש חילוקי דעות לגבי הדרך שבה העולם הזה צריך להתנהל, אח." האור על פניו העיד שניבויר היה הסיבה לבואו. נזכרתי שמאז לידתו, טנגנס לא ראה אותו.

סיגריג קימר את גבותיו החיוורות בעודו טופח על כתפו של בן חסותו המשיט את הסירה.

"מה היית אומר אם כל הרשע והחולי בעולם הזה הם פשוט הרגע לפני הלידה?" שאל טנגנס, עיניו בוהקות בטירוף של המאמין האמתי. לרגע יכולתי להבין למה קראו לו המלך המשומד. לא הבנתי מאיפה השם הזה התגנב בדלת האחורית אל תודעתי ולא שהופתעתי. לא קניתי את חזות הסוכן הכפול והמשולש שטנגנס שיחק עם אנשי המלכה ואחוות אלף כרי הדשא. לאיש הייתה תוכנית והיא דרשה שהוא יהיה בתפקיד המבוגר האחראי בעתיד.

"שזו אמונה זרה שאינה מכבדת את דרך אמהותינו הנימויאניות." אמר סיגריג בנוקשות, מלכסן מבט עוין כלפי קוסיניה, "זו הדרך של המלכים הגאהרים להשיג סדר בממלכתם. לטעון שיום אחד בעתיד הרחוק הכל יתוקן."

"לא." נהם טנגנס "לא בעתיד הרחוק. אנחנו הדור האחרון לפני הלידה."

קוסיניה הנהנה בהסכמה אילמת עם הגבר שלה. סיגריג מצמץ וחיכה למוצא פי בנושא. הוא כבר חיווה את דעתו שמדובר באמונה זרה ולא מצא סיבה להוסיף משהו מעבר לדעה זאת.

"כל דור טען את זה קודם לכן." אמרתי, מעקם את פניי בלעג קל, "וכל דור טעה, בני."

והרגשתי את בתי נרגעת בזרועותיי. טנגנס החליט לכבד אותי ולא להתווכח עם סמכותי.

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושש

על ידי הלדין » 25 מאי 2020, 06:56

תודה על התגובה. :D

כוונתו של דאר לתקופה אחרת שבה היא הייתה שלהבת כפור. היא פנתה כנגד חבריה ועשתה עוד כמה מעשים שהשתיקה עדיפה להם. ערכתי והוספתי פסקה שמבהירה את העניין למרות שזה עדיין מבלבל מנקודת מבט של צינת ליל. עקרונית, הפרק הזה מתרחש במקביל לפרק של שמיר כך שדאר לא יכול להתייחס לזה משום שככל הידוע לו, היא נכנסה להלם בעקבות הפגישה עם סבתה.

מה דעתך על מה שהתגלה לגבי דאר בפרק הזה?

אנחנו נבין מי הוא המלך הזהוב בפרק הבא של צינת ליל.

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושש

על ידי ג'וני » 25 מאי 2020, 02:22

פרק טוב, היכרות טובה עם צינת ליל קצת פחות ברורים ההקשרים של "שמיר יצאה מדעתה סופית" - מניח שהכוונה היא למה שקרה לפני 2 פרקים אם כי לא בטוח הייתי קורא לזה סופית וכל מה שקשור למלך הזהוב (את זה אני מניח שאלמד בפרק/פרקים הבאים.

חזרה למעלה