יש לנו תגים חדשים בשבילכם!
ההצבעה לגל השני של התגים הסתיימה והתוצאות כאן: תגים למשתמשים - הגל השני זמין עכשיו.
ניתן להוסיף את התגים לפרופיל שלכם דרך לוח הבקרה למשתמש -> פרופיל -> ניהול תגים

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2

שלח תגובה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
סמיילים
:D :) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :evil: :twisted: :roll: :wink: :idea: :mrgreen: :flame: :bones: :orccooldark: :orcteeth: :orc: :orc?: :orcidea: :orcwink: :orcshock: :gah: :devil: :clap: :dragon: :cthulhu: :bang: :coffee: :fire: :beer: :pirate:
צפה בסמיילים נוספים

BBCode פעיל
[img] פעיל
[flash] כבוי
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: (ס) (PG13) מוכשרים מדי 2

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 חלק חמישי

על ידי הלדין » 12 ינואר 2019, 23:42

חלק שישי: ברדס הנזיר

החוצן עטה ברדס חום על גופו שהצל על פניו. הברדס כיסה את כל גופו כחליפת גוף מהרגליים ועד לראשו כאילו חבק בתוכו מפלצת נוראית. בני הנוער השיטו לו יד, ללחוץ את ידו של האדם האחרון שהיה עם אנדריאס הולט. וינדאריה לא הייתה צריכה להיות טלפתית על מנת לקרוא את השנאה שהייתה חתומה בדם על פניו.

"ברדס הנזיר." סינן פאלון "זה היה הוא כל הזמן הזה."

צמרמורת אמיתית נשכה את וינדאריה. הוריו של פאלון היו חברים בגילדת הזו – אלה שכונו "זאבי החלל" – אף על פי שנאסר עליהם להמשיך בדרך של הוריהם. בעשור השנים האחרונות מישהו רדף אחרי חברי הגילדה ורצח אותם במצב של זאבי חלל בעודם מאמינים שהם בבטחת נמל החלל. וינדאריה ניזונה מפאלון בעניין. התקשורת נמנעה, מתוך התחשבות מופלגת בגילדה רבת העוצמה, מלקרוא לו בכינוי המתבקש "קוטל הזאב", אז הם בחרו בשם אחר לעשב הזה, "ברדס הנזיר".

ובני הנוער המשיכו ללחוץ לו ידיים לפי הסדר. אם מישהו מהם תהה למה הוא לובש ברדס חום של נזיר, הוא לא הראה את זה. האם בפרוייקט צרעה חשבו שהיא... ברדס הנזיר?

"טוב. הוא היה צריך לאכול משהו בזמן שהמתין." ציינה קיילה את המובן מאליו, שומרת את ידיה צמודות לגופה, מחשש שרוצח ההמונים ייגע בה בידיו המטונפות.

"יופי, עכשיו אתם מדברים." אמרה וינדאריה ושאלה "למה לא דיברתם מקודם?"

"את לא היחידה שעברה תדרוך, וינדאריה." אמרה סייפרין, מדברת בנוקשות, "ביקשו מאיתנו לעשות משהו."

סמאר נעצה בהם מבט קר על כך שהם מרעישים בעוד המועדון מקדם את פני אדונו.

ולפתע אחד מהם סירב ללחוץ את כף ידו. לקח לוינדאריה לראות את הקשת המתוחה בשיערו הבהיר המופנה כלפיה על מנת להבין במי המדובר: אלאן הפוזל. האם אינדירה אמרה לה קודם שהוא בחר במחנה על פני המקום הזה מקודם? כמובן שווינדאריה לא חשבה שבאמת נתנו למי שהם מצאו בבור השחור בחירה. כולם לקחו ולא השאירו אף אחד מאחור. ועדיין הופתעה מאומץ הלב שהוא הפגין.

"אני לא לוחץ יד לרוצח שידיו מגואלות בדם." התריס אלאן הפוזל, מקשיח את גבו, "אינדירה מתה בגללך."

סמאר התכוונה להתערב ולקחת את האחריות כשהחוצן נד בראשו ושאל, בקור, "האם עוד מישהו לא מוכן ללחוץ לי יד? למי שלא מוכן, אני אספר לכם סיפור קטן: פעם היה היה ילד מפונק שחשב שאביו אוהב יותר מכל. יום אחד, כשאבא ברח איתו ועם חסידיו, הילד המפונק בכה על כך שהם עוזבים את הבית. ואז האבא הכה אותו כה חזק עד שמאז עיניו פזלו. מה מוסר ההשכל של הסיפור הזה, חבריי?"

"אלאן הפוזל לא התקדם הלאה." אמרו כולם כאדם אחד. וינדאריה הבינה שהיא בערך היחידה שלא הצטרפה למקהלה וזכתה בכך למבט מלא עניין מהחוצן לפניה. היא הרגישה אותו מתקשה כשענה: "תענה לי, התודעה של אינדירה הייתה לפחות.. טעימה?"

וינדאריה הופתעה. אלאן הפוזל תמיד נתפס בעיניה כגרסה גברית של אינדירה – ביריון המתעלל בחלשים ממנו ומתרפס בפני החזקים ממנו. עתה נדמה לה שהיה עליה להחזיק תפיסה יותר מורכבת של דמותו. הוא היה בריון בשפת גופו ובשריריו. הוא היה פשוט אמיץ כשהאחרים פחדו.

"האם הוא יצא מדעתו? מה הוא מתגרה בחוצן זה?" שאלה קיילה והאחרים הנהנו. לקח לווינדאריה כמה רגעים להבין מה ביקשו המבוגרים מחבריה וגם מאלאן הפוזל. הם ביקשו מהם להתגרות בחוצן ולהבין כמה בני הנוער במועדון השתעבדו. לפי ההלם שהתפוצץ בקרבם, הם היו שקועים עמוק תחת השפעתו.

"האם אתה שואל אותי אם לקחתי את נשמתה של אינדירה לפני שלהק מרטאורים מחה אותה מעל פני האדמה?" שאל החוצן ברצינות תהומית. אלאן הפוזל רעד מעט. וינדאריה שאלה את עצמה לפתע את השאלה הזו. היא ידעה שלקח את נשמת אחיה – והפך, אחרי שעיכל אותה, את העולמות שמהם בא לשממה וציה.

"כן." אמר אלאן בנחישות. וינדאריה שמעה בקולו עתה את קול אביו – מר גראבן, ראש קהילתה. היה בקול הזה את העוצמה הכבושה שהפכה את הוריה לחסידיו – אמא יותר, אבא פחות.

"האם תרצה להצטרף אליה?" שאל החוצן בעזות שהפתיעה את וינדאריה לחלוטין. בני הנוער לידו פשוט התחילו לקרוא: "תהרוג אותו! תהרוג אותו! תהרוג אותו!" כאילו לא הבינו לגמרי את מה שנאמר. ידידיה של וינדאריה היו נוקשים במקום. הם הבינו את ההקשר של השאלה ופחדו שהוא ישאל גם אותם את אותה השאלה. וינדאריה אהבה אותם בכל לבה. היא העריצה אותם שלפחות שמרו על מי שהיו. "אין לי ממה לפחד אלא מהפחד עצמו." ענה אלאן.

"תהרוג אותו! תהרוג אותו! תהרוג אותו!" קראו בני הנוער בקריאות קצובות, מתואמות, כאילו היו אדם אחד.

"מצטט את אבא?" השיב החוצן בלעג, שולי ברדסו החום מתנועעים עם גופו הרזה, "פחד הוא מתנה מהאל. סמאר, הרפי את לבו."

"תרפי את לבו! תרפי את לבו! תרפי את לבו!" שאג הנוער מולה בפיותיו הרבים.

ולפתע נדמה שסמאר היססה. היא באמת ובתמים חיבבה את אינדירה מתקופת ההיכרות הקצרה ביניהן. וינדאריה הבינה שאם היא לא תעשה משהו, החוצן ניצח. והסיפור בצור יחזור על עצמו בקלאמניטיה. ובמושבות אחרות עד שכולם ימותו. והחוצן ימשיך הלאה.
"לא. אתה תלמד לפחד." אמרה וינאדריה, עיניה זוהרות, "לא עוד נלחץ לך יד!"

בעודה שומעת את בני הנוער צוחקים מלוא הגרון מהמשפט האחרון, וינדאריה מצאה את עצמה בחלל הביניים מול החוצן בצורתו האמתית. לא היו מילים לתארו. הוא היה ענק וחמים. והיא חשה בו מתרשם מכך שהצליחה לרדוף אחריו עד לכאן.

"אנחנו לא חייבים ללחוץ יד. את יכולה להצטרף אל המסע שלי, לוצינה." הוא אמר. לא היו מילים או תנועות גוף בחלל הביניים. הוא שידר אליה את מחשבותיו לתוכה.

"אחי קרא לי לוצינה." אמרה וינדאריה, מציינת עובדה בקור, "אתה הרגת אותו."

"כך רצה האל." אמר החוצן "זוהי תוכניתו."

וינדאריה מצאה ששניהם מגששים זה את גבולותיו של זה. הוא לא משכנע אותה. הוא מנסה לשטוף את מוחה כמו שהוא עשה לבני הנוער. היא השיבה: "למה אני?"

"מטרתו של האל נשגבת מבינתם של יצורים פשוטים כמונו." ענה החוצן לתהייתה.

וינדאריה מעולם לא הייתה אדם דתי. היא לא שמעה עליהם מילה טובה מהוריה. היא חשה את היגון על אמה מתגנב אליה מאחור. היא לא חשה בו בהיותה בגופה. עתה הייתה תודעה טהורה.

"את מתחילה להבין." אמר החוצן "אני האלפא והאומגה. אני המושיע שלכם."

"אתה סתם טורף על עם רעיונות ממש מוזרים לגבי מה שהוא עושה." ענתה לו. אחיה היה מת. היא לא חשה בו בקרב החוצן. הוא היה שלם ומושלם. היו הדים של תודעות שעיכל לאחרונה. היא שמעה אחת מהם קוראת לבעלה והבינה מי הוא היה: החוצן.

"הרגת את אשתך." אמרה וינדאריה בשאט נפש "היא אהבה אותך."

"מהי אהבה לעומת אהבת האל?" שאל החוצן "אותך הוא רוצה."

"אכן." הסכימה וינדאריה, מרגישה שהוא השאיר פער בהגנותיו, מקווה שהאל שהוא מדבר עליו באמת לא קיים אלא בדמיונותיו הפרועים, "הוא השתעמם ממך. ארבעים אלף שנה אתה עושה את עבודתו. הוא רוצה משהו חדש. הוא רוצה אותי."

"האנשים בפרויקט צרעה צדקו כל הזמן." אמר החוצן לאחר שנדמה היה שהרהר "את לא האחות שלי. את היורשת שלי." ווינדאריה הרגישה שהיא מועלת במילתה. הוא עדיין היה מורה טוב ממנה לפחד ולאימה. האם הוא באמת עד כדי ירא אל? האם הוא יתאבד?

"אני רוצה לתת לך את ירושתך, לוצינה." אמר החוצן "כפי שאבי העניק לי אותה."

"אביך?" שאלה וינדאריה, מפחדת שפעם הוא היה כמוהה, מישהו שהתגרה בחוצן, "נולדת?"

"אמא, אבא, זה לא משנה. מספיק לחשוב כמו בת אדם, לוצינה." אמר החוצן – ונהר של אור חורך פרץ מתוכו, משמיד כל זכר לגבול שהיה ביניהם. העולם השתנה.

לוצינה הייתה מה שנשאר כשנהר האור החורך נעלם. כל מה שהיה וינדאריה נמחץ. אפילו תודעה רבת עוצמה כשלה לא תשרוד את מגעו. לוצינה שלחה את מחשבותיה. אביה היה מת. גופתו התחילה להתפורר, לשלח זרמים של אנרגיה דרך הנקבוביות, לעולם שבטח בווינדאריה שתעצור אותו. נשאר בלוצינה מספיק מוינדאריה כדי שתאזור את כח רצונה ותסתום את הנקבוביות. ההרגשה הייתה כאילו היא כוסתה בדם ובזיעה. החום צרב כל פינה ופינה בלוצינה. האנרגיה לא הייתה מגובשת דייה. אי אפשר היה להפוך אותה ללוצינה. עליה היה לחזור לתוך העולם אם רצתה... לחיות. וגופה הענק התפורר לשטפים של אנרגיה שתרו אחרי גופה הישן והם מצאו. ולוצינה נבלעה מחדש לתוך וינדאריה.

ועם ד"ר רני מחכה לידה, וינדאריה הולט פקחה סוף סוף את עיניה, זוכרת הכל.

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 חלק רביעי

על ידי הלדין » 11 ינואר 2019, 10:27

חלק חמישי: העדות

שסועה. מעומתת. מבולבלת.

וינדאריה לא הבינה עדיין את החלל שנפער בחייה אחרי מותה של אינדירה. למרות, כשהן היו קטנות מאד, הן היו ידידות, היא הקדישה את חייה לשנוא את המירשעת. אז מדוע היא מרגישה שהיא חסרה משהו אחרי לכתה המיוחלת?
היא לא בכתה. לא בכתה אפילו שהייתה עם חבורתה.

"שנאה." אמרה סייפרין בשכלתנות "היא רגש חזק כמעט כמו האהבה. לחיות את היום שאחרי מותו של אדם ששנאת הוא קשה בדיוק כמו היום אחרי מותו של אדם שאהבת. בקיצור, לטוב ולרע, את עדיין אנושית, ויני."

"ממתי את נעשית חכמה כל כך?" שאלה קיילה, חופנת את פניה הכהות בידיה, מסתכלת מבעד לחריצים ברוחות הרפאים שהתפזרו בין חדריו השונים של הבית. מדריכים כאינדירה, נפשות מוארות כמוהה, הדריכו תחת הנהגת סמאר את המוכשרים מדי. היא אמרה לווינדאריה שאם היא צריכה נחמה, היא תהיה עבורה. רק שהיא פנתה אליה כלוצינה.

"אני צריכה להתאבל על אמי." אמרה וינדאריה "לא על אינדירה."

"זו 'תסמונת המראה' שהמבוגרים מדברים עליה." אמר פאלון, מעסה את כתפיה, "מבלי להישמע חכם מדי, הרגשות פשוט לא מתחברים. זה כמו להתאבל על זרה."

"גם אתה נשמע חכם מדי." העירה קיילה, מביטה לעבר פאלון, "לא שהיית טיפש."

"אז המבוגרים צדקו." אמרה וינדאריה "התודעה שלנו מתרחבת ואנחנו נעשים... חכמים יותר. לא מפתיע שהחוצן סידר את כולם במשך עשר שנים. אמא מתה במחשבה שאני הייתי זחל." ואת המשפט האחרון היא אמרה בלי טיפה של רגש, כהצהרת עובדה.

"איפה האחרים?" שאלה קיילה "אלה שסמאר לקחה איתנו?"

"הם בבידוד, קיילה." אמרה סייפרין ברכות אמהית, מערסלת את שיערה האדמוני, "גם אנחנו היינו בבידוד אלמלא סמאר החליטה להיות נחמדה לווינדאריה רק משום שהיא חושבת שהיא מיוחדת במינה. היא מחכה שייכנעו וישתנו למה שהיא."

לפני כן האחרים סיפרו לה על מה המבוגרים דיברו איתם. הם ניסו לאמן אותם. לתת להם את היסודות להשיב מלחמה על תודעותיהם לפני שהחוצן יטרוף אותן. אצל חלקם התסמונת התקדמה בכזו מהירות עד שהם הרגו כמה מהמבוגרים. סייפרין אמרה שהם האמינו שהם מוחזקים בידי מפלצות שהתחזו למבוגרים אנושיים. הם היו הראשונים שנפתחו לסמאר ואחד מהם אף היה אחד מהמדריכים. וינדאריה הודתה על כך שידידיה החזיקו מעמד. סייפרין הודתה שלקראת הסוף היה לה כבר קשה לזהות את המבוגרים כבני אדם כמוהה אף על פי שהיא לא פחדה. היא ידעה שהיא לא בסכנה.

"האם יצא לכם לפגוש את ד"ר רני?" הצליחה וינדאריה לשאול לבסוף "איך היא?"

"ד"ר רני היא ראש הפרוייקט, וינדאריה." אמרה סייפרין "אמרו שהיא לא כזו נוראה יחסית למישהי מבובואר. והפרוייקט הוא חלק זעיר מחובותיה בנמל החלל."

הוריה נהגו לומר שהחלוצות בבובואר הניחו את יסודות התרבות של גראוונציה. אמה דיברה בעיקר בהערכה על החינוך לנשים צעירות שהיה מקובל במושבה הזו אף על פי שלו וינדאריה הייתה גדלה שם, היא לא הייתה רואה את אמה עד נעוריה.

"בקיצור, לא פגשנו אותה." אמרה קיילה, מושכת באפה הכהה.

וכאילו היא שמעה אותן, וינדאריה חשה אותה מאותת לה בקצה הרחוק של הקשר. האחרים לא הרגישו בה כאילו היא פנתה לווינדאריה בערוץ פרטי דרך המקפלת – וכנראה שזה היה הדבר. וינדאריה אמרה: "אנחנו בדיוק מדברים עליך, ד"ר רני."

"ויני, אני צריכה שתפתחי קובץ שאני אשלח לך בעוד רגע." אמרה ד"ר רני בחום "הקלטתי לך ראיון עם ארווין הורק ב-'העור הוא ביתנו'. את תביני למה שתצפי בו. סמכי עליי."

"האם את באמת מבובואר?" שאלה וינדאריה. היה מען זוהר שאפף אותה מעצם היותה באה מהמושבה שהוריה העריצו את תרבותה הפמיניסטית הנאורה והמתקדמת. עם זאת, היא הרגישה שרוחב הפס היה צר עוד יותר מרוחב הפס שהיה ליד המחנה. הבית עצמו היה כאבן ריחיים שהצרה את הפס והאט את שידור הקובץ אליה. וינדאריה לא הרגישה בנוח למעול באמונה של סמאר שנתנה לה לבלות עם חבריה. היא עמדה לפנות אליה כשד"ר רני השיבה, בהסתייגות שלא הובנה לה, "אני מבובואר שלוש. מעולם לא הרגשתי את מוצאי כאבן ריחיים על כתפיי, ויני."

"בדיוק חשבתי שהבית הוא אבן ריחיים על רוחב הפס." אמרה וינדאריה בחמימות.

"כדור הארץ! האם את יודעת מה זה טלפתית?" שאלה ד"ר אולידיה רני בזהירות. וינדאריה לא ידעה עד אותו הרגע שטלפתית היא אחת שקוראת את מחשבות האחרים בלי רשות. עתה היה ברור לה שזה בדיוק מה שחשבה אולידיה על דבריה. הקובץ המשיך במסעו דרך רוחב הפס הצר של הבית.

"היי, ד"ר רני בקשר." אמרה וינדאריה לחבריה "היא אמרה ש... –"

"ויני מתוקה," אמרה ד"ר רני ווינדאריה קלטה את המשך דבריה: צפי בקובץ, ויני, לפני שתאמרי משהו נוסף שישנה את מערכת היחסים שלך עם החברים שלך לנצח."

"באמת?" אמרה סייפרין בפקפוק, מנקרת את רצפת החלל המרכזי של הבית הזה, "האם את בטוחה שאת לא שומעת את החוצן? הוא יכל להתחזות אליה בקלות, ויני."

"היא אמרה שאמא הייתה חלק מהפרוייקט – " ואז ווינדאריה קלטה שזה בדיוק מה שהחוצן עשוי לומר כדי למשול ולהפריד " – האם יש לך הוכחה שאת ד"ר רני?"

"ויני מתוקה," אמרה ד"ר רני בקולה הנעים והוסיפה: את טלפתית, וינדאריה. בילית את כל חייך בחברתם של בני אדם. אני חושבת שאת מסוגלת להבחין בהבדל. הוא לא עד כדי כך יטרח. וינדאריה הבינה שהיא אכן מרגישה בתודעתה של ד"ר רני – והיא לא הייתה לבד. היו שם אנשים נוספים, כמה מהם אנשי מחקר, כמה מהם אנשי שירותי הביון וגם נשיא קלאמאניטיה שתיים גוון קיז בכבודו ובעצמו לידה. היא שמעה היטב אותו כועס על בני צדק שלקחו מהם את הנחייתה של טיטאניה. עכשיו הוא צריך לבטוח במדענית ההיא מבובואר שבת הכלאיים ההיא, וינדאריה הולט, לא תאכזב אותם. למה הוא...

והקובץ עשה את דרכו באיטיות דרך צוואר הבקבוק הצר של הבית. שיגיע כבר! וינדאריה קלטה שזה החוצן שמאט אותו. ועתה חשה היטב בתודעתו מקיפה אותם, מקיפה אותם כמו להק מרטאורים.

"האם את יודעת למה אני מיוחדת בעיניו?" שאלה וינדאריה בייאוש. היא ידעה שחבריה מתבוננים בה ומחכים למוצא פיה. היא לא ידעה כמה מהם היו חבריה... וכמה מהם היו החוצן. בעוד שתודעתה של ד"ר רני ואלה שאיתה הרגישו אנושיות, התודעות של חבריה הרבה פחות. גם הדממה הזו שבה חיכו למוצא פיה הטרידה... מעט.

"משום שאת בת האנוש הצעירה ביותר שהוא השפיע עליה." אמרה ד"ר רני. וינדאריה קלטה שהיא מדברת עליו בלשון זכר. ואז קלטה את שמו של הסוכן שלו: מרטין קרידין. הוא עבד כמתמחה תחת פיקוחה של הד"ר רני והייתה לו הגישה... לפרויקט צרעה. עתה הבינה איך הרשימות של ד"ר רני הגיעו אל מתקן הוויד שלה.

"ועד שהקובץ יגיע אליך, האם מותר לי לשאול כמה שאלות, ויני מתוקה?" שאלה. אז וינדאריה הבינה למה ד"ר רני דיברה בכבודה ובעצמה. היא הייתה מושא מחקר. וינדאריה הייתה עושה הכל כדי לדבר עם הדמויות שהיא בראה מדמיונה הקודח. ואז הבינה שאם הנער שהיכה אותה צדק, היא יכולה לדבר עם ז'וזא ארמאניאן – הוא היה אדם אמתי שהיא שדדה את סיפור החיים הקשה והאפל שלו. לרגע אחד, וינדאריה הרגישה בושה בעצמה על כך שעשתה את זה. היא ענתה: "שאלה אחת, ד"ר רני. זה נראה לי הוגן. את ענית לי על שאלה אחת."

"מה הרגשת כשמריה ארמאניאן מתה?" שאלה ד"ר רני. אז מיה מתה למרות הכל. וינדאריה הבינה שחבריה שתקו יותר מדי זמן. הם בדרך כלל היו מנסים לשאול אותה לגבי מה קורה בינה לבין ד"ר רני. רק מאוחר יותר נזכרה בפניהם הנעות כאילו היו שקועים בשיחה עם מישהו בלתי נראה. היא לא היחידה שדיברו איתה. היא אמרה: "חשבתי שמיה דממה, ד"ר. לא חשבתי שהיא מתה באותו הזמן. סמאר אמרה לי שהמבוגרים רק ימצאו אותה."

והקובץ עבר.

"הכנסייה של האב קולטון הייתה בצור ארבע." התחיל לספר ארווין הורק, רק קולו נשמע בקובץ, "הוא הגן על האנשים הפשוטים מפני העריצות של מר גראבן. כשאנדריאס הולט ביצע את ההפיכה שלו ומר גראבן ומקורביו נסו מהמושבה, האב קולטון קיבל לעת עתה מרווח לעשות כרצונו עד שצעירי הקהילה שלו השתגעו."

"הייתי העוזר של האב קולטון וראיתי אותו מנסה לגרש את השדים שהשתכנו באחיי ובאחיותיי מכדור הארץ ומשבתאי. הוא הבין שההפיכה של אנדריאס הולט לא הייתה ברכה כי אם קללה אבל זה לא הכין אותו למהלך האחרון שהרשע עולל."
"התעוררתי באותו יום לשמע טיפות הגשם. אלה היו טיפות הגשם שנוצרו מקליפת הקרח של צור אחת. קמתי וראיתי את כולם מותכים, חסרי צורה בחום הנורא, ורק... אני עומד, מתנשף כאילו היה זה רק יום קיצי חם בטירוף. השד הזה הגן עליי. הוא רצה שאספר לכולם כיצד פתח את שערי הגיהינום במושבת צור."

עם המילים הרגישה וינדאריה בחום, ראתה את השמיים מאדימים ושמעה את האדמה נאנקת בכאב. והיא ידעה מה קרה: החוצן סיים לעכל את התודעות שלו. וכמו כל יצור חי, הוא הקרין את מה שנותר כחום שהשמיד לעד את גראווינציה, העיר שאביה רצה שתראה. עיר הבירה הושמדה בוודאות כשקליפת הקרח נמסה.

"הבנתי." אמרה וינדאריה וחבריה לא היו עוד מסביבה. טיפות מים נפלו על הגג. וינדאריה נדרכה בעודה תוהה אם טיפות המים הללו היו באמת טיפות מים או משהו שנמס אי שם למעלה. חבריה לא היו עוד מסביבה משום שכולם התכנסו שם, במעלה המסדרון. הם התכנסו כדי לפגוש אורח מיוחד כשהגיע לסקור את תודעותיו – החוצן.

"האחרון שהיה עם אנדריאס הולט הגיע." שמעה וינדאריה את סמאר מציגה אותו.

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 חלק רביעי

על ידי הלדין » 05 ינואר 2019, 21:56

חלק רביעי: התאונה
המחנה, למרות שמו, נראה יותר כפרבר מבוצר של עיר הבירה ממחנה. פעם, ידעה וינדאריה משיעורי ההיסטוריה, גרו בו הפועלים שבנו את עיר הבירה ויושבו לאחר מכן בעינברון. מי שהחליפו אותם היו שירותי הבטחון שהפכו את המקום למעוזם. ושירותי הביטחון היו אלה שהחזיקו, לא, אלה שהגינו על חבריה. העמדת הפנים הזו הייתה יותר מבלבלת ממה שחשבה. היא חשדה שהוא לא בטח באינדירה יותר משבטח בה וזו הסיבה ששמו את שתיהן למעלה בשמירה בעוד הבית רוקן מתוכנו. הן רכנו מאחורי שיחים קוצניים סגולים עם ענפים בשרניים שנראו כעצים מגובננים יותר משיחים. כמה מהמרטאורים הדקים והארוכים בצבע סגול כהה, שחיו בסבך שעל גוף השיחים המשונים, צפו מעל גופן, עומדים על קנקנן. המרטאורים הגנו על הצמחייה הסגולה המקומית בתמורה להגנה כשישנו. ואפילו בעין לא מזוינת, ניתן לראות כמה מהם מנמנמים, מוגנים על ידי הסבך.

"אני שונאת מרטאורים." סיננה אינדירה, נוקשת באצבעה על כמה מהם שצפו על ידה. המרטאורים שילחו כמה פרצי אור קטנים וחמודים, מלווים בגז אציל שהעניק להם את יכולת הציפה. וינדאריה ידעה שלהק שלם יכול להמם בן אדם עם הפרצים. ואינדירה העיפה כמה מהם לתוך הקן שלהם.

"את יודעת שצריך להתעלם מהם, אינדירה." אמרה וינדאריה, מגלגלת את ראשה, מביטה לעבר הצבא המתגנב לעבר המחנה מתחתיהן, "כך – "

"המבוגרים לא יודעים הכל." אמרה אינדירה "מדובר ביצורים קטנים ומגעילים."

לא נראה לווינדאריה להטיל ספק בכל הנסיון שנצבר עם היצורים החיים על קלאמניטיה. היא בחרה לשאול: "האם את יודעת למה לסמאר הזו יש עור סגול?"

"שאלתי אותה כשהגעתי לפה יום לאחר שאלאן נטש אותי. היא אוהבת את הצבע." אמרה אינדירה "כמו שאת אוהבת אדום. לי אף פעם לא הייתה העדפה לשום צבע." והנמיכה את מבטה לעבר היהלום מחליף הצבעים של טבעת בצבע הפלטינה. וינדאריה הייתה אומרת שכדי לאהוב צבעים, צריך לאהוב מישהו מלבד עצמך. העובדה שלאינדירה לא הייתה אהבה לצבעים התיישבה עם איך שהבינה אותה... ואז קלטה שאינדירה הבינה מה הצבע האהוב עליה. זה באמת נראה לה נורא מוזר. בינתיים אינדירה הניחה את ידה על שפתיה המתייבשות והן נצבעו בשכבה חדשה של אודם.

והצבא הקטן תקף את המחנה. רעמים חנקו כנחשים את החומות האפורות, מרעידים את הארץ מתחת לברכיהן ואף מעבר לה. ואז האדמה עצמה התחילה לגאות, לצמח קוצים חדים ולהטיח את עצמה בחומות האפורות שצמחו מעור אדם. הן היו גבוהות דיין לראות שהזקיפים האריקו את עצמם לחומות, מעניקים להן את תאיהם החכמים כדי שיחזיקו מעמד. ואז האדמה התחילה לזרוק את בני הנוער, חולפים מעל לראשם של הזקיפים ונוחתים בלי פגע בתוך המחנה. זה היה מדהים. וינדאריה מצאה שפיה נפער והשאירה אותו פעור. אינדירה חייכה בחמימות, מתעלמת מהמרטאורים שהתחילו למעט בפרצי האור שלהם עתה כשהתעלמו מהם.

"כאן אולידיה רני," שמעה וינדאריה את קולה המוכר להחריד של אולידיה רני, מרחף על פני בני הנוער המתקדמים בתוך המחנה לעבר האתר השחור בו הוסתרו חבריה ואחרים שהגיעו למחנה. אינדירה הקשיחה את פניה כאילו לא שמעה מילה.

"כאן וינדאריה הולט," השיבה וינדאריה "ואני רוצה תשובות. כהתחלה, מה זה... פרויקט צרעה?"

"עדיף שאראה לך." אמרה אולידיה, פניה מטושטשות, כאילו מישהו מקטין כמיטב יכולתו את רוחב הפס של התקשורת בינן. ואז גם פניה נעלמו כשמשהו כבד חדר צעד אחר צעד דרך החריץ.

אינדירה העירה: "בחייך, המבוגרים עומדים למרוח אותך. פשוט תחסמי אותה כמו שאני עשיתי, וינדאריה."

"בדרכי לבית, מישהו הכניס למתקן הוויד שלי רשומות ממשק כשרונות עם שמה. אם יש משהו עם תשובות, היא האדם." חירפה וינדאריה, מנענעת באצבעותיה על פני ברכה. אינדירה קפאה לרגע ואז אמרה: "זה באמת מוזר. למה שיטרח בכלל?"

בצד השני אולידיה חרקה בשיניה כאילו היא נאבקת נגד משא בלתי אפשרי. גם לעיניה הלא מיומנות של וינדאריה, נראה שהקובץ מתעוות כאילו הוא נקרע בין כוחות מנוגדים השקולים בעוצמתם בנוסף לעובדה שהוא עובר בצורה איטית מאד.

"ראי!" אמרה וינדאריה "הוא מנסה לערוך את הקובץ!"

"מי מנסה לערוך את הקובץ?" שאלה אינדירה כאילו לא זכרה את מה שהיא אמרה.

מתחתיהם שוטרים התפוגגו לאין כשבני הנוער פגעו בהם בין רחובות המחנה. היה זה כאילו היו השוטרים אשליות בתודעתם ולא יצורים בשר ודם. הם פשוט נעלמו. ואז נראו שוטרים מתקדמים לעברן. אור חצה אותם כאילו היו מוחשיים יותר מטל. עורם היה מוקשה וכתום ולהבי עור כתומים יצאו מפרק כף ידם.

אינדירה אמרה: "המבוגרים פרצו לתוכנו, וינדאריה. השוטרים הללו אמתיים כמו השקרים שלהם." והשמידה אותם בפרץ של אנרגיה. לא נשאר כלום במקום שעמדו בו, אפילו לא אפר.

והקובץ עבר.

וינדאריה עמדה לפתוח אותו כשאינדירה ניסתה לחסום ולשלוח אותו בחזרה. "אינדירה, צאי מהערוץ האישי שלי." אמרה וינדאריה ואינדירה עמדה שם, נוקשה.

והקובץ נפתח לתוך תודעתה של וינדאריה.

"לפי מחקרינו," אמרה ד"ר אולידיה רני, אישה קטנה ולבנה שהזכירה לה עורב בשיערה ובבגדיה השחורים, "הישות שבני צור נתקלו בה הייתה ישות מחלל הביניים המסתובבת, לפי העדויות שבידינו, יותר מארבעים אלף שנה בגאלאקסיה."

"הישות ניזונה מתודעות פשוטו כמשמעו. היות והתודעה האנושית, עם כל הכבוד לחברי הוועדה, הינה כגרגר לעומת היקום, הישות צריכה לטרוף עולמות שלמים. על מנת שתוכל בכל זאת להתקיים על תודעות אנושיות, היא מגדילה את עוצמתן. מרגע שהתודעות עוברות סף מסוים, הן נטרפות."

"על מנת לנטר את השינויים במצב התודעה של הטרף, הישות משתמשת בכשרונות שלנו. ניתן לומר בבטחה שהיא לא תטריד את מנוחת ליטבק שאין להם כשרונות. חשוב לחדד ולומר שמדובר בכשרונות המתקשרים דרך חלל הביניים. לכשרונות המתקשרים בדרכים אחרות אין לה גישה משום שמקום מושבה הוא בחלל הביניים – משם היא פורצת לכשרונותינו."

"אנחנו חוזים שהמושבה הבאה שתתקוף תהיה קלאמניטיה. הייתי מעדיפה כי וינדאריה הולט תובא למתקן מחקר באוראנוס כדי לבדוק את השינויים שנעשו בה. עם זאת, היות והישות תוקפת תודעות, עלינו ללמד אותם להילחם עם תודעותיהם. מודעות עצמית היא כלי הנשק החזק ביותר נגדה."

"אם הייתי יודעת שמר גראבן שמר מאיתנו מידע כשמסרתי את הדיווח, וינדאריה. הייתי מוסרת דיווח אחר לחלוטין." אמרה ד"ר אולידיה רני "עתה ברור לנו שגם לישות מחלל הביניים היה סוכן בקרב הפליטים מצור ואת היית הסחת דעת עבורנו, לכל הפחות."
והם קראו לזה פרוייקט צרעה משום שהם חשבו שהיא זחל שהושתל בנפש אנושית.

"אני לא מאמינה לה." אמרה אינדירה, מנפנפת בידיה, "המבוגרים יאמרו הכל."

"יש סיבה לכך שאני לא מראה לך את הפנים שלי, וינדאריה." אמרה ד"ר אולידיה רני "החוצן הכניס אותכם למצב זאבי חלל ונעל אותכם בו. למצב כזה יש השפעה שמכונה 'תסמונת המראה'. אתם מפסיקים בהדרגה לזהות בני אדם כבני מינכם."

"זה בלתי אפשרי." אמרה אינדירה, לא נותנת לוינדאריה להוציא מילה מפיה, "הוא צריך להעתיק לצורך זה דנ"א לתוך... –"

"את רואה במו עיניך את תוצאות עבודתו." אמרה אולידיה רני בקור רוח, לשביעות רצונה של וינדאריה,"אינדירה, במצבה הרגיל, היא בעלת אינטלגנציה ממוצעת. –" וזה לא הפתיע את וינדאריה. " – עם העצמת התודעה שלה, היא מסוגלת להבין את הרעיון של העתקת דנ"א לתוך הדנ"א שלכם." וזה מעט הפתיע...

"אני." התחילה אינדירה לומר כשרעש אמתי התחיל להישמע ברקע. בזווית עינה, וינדאריה ראתה אישה מתרוקנת, יוצאת ממצב בלון, ועל פניה הבעה עוינת. לא היו לה את העור המוקשה והכתום של השוטרים כי אם הבעה נחושה ומלאת עצב. מפרק כף ידה היא שלפה להב אפור.

"לא עוד ילדים." אמרה, בעודה צועדת לעברן. היא נראתה לווינדאריה מוכרת. מוכרת על קצה הלשון. אפילו אינדירה קימטה את מצחה בניסיון לזהות את האישה. וינדאריה הצליחה לצלם אותה ולשלוח אותה לד"ר אולידיה רני בצד השני.

"זו אמא שלך, וינדאריה." אמרה אולידיה לאחר רגע. וינדאריה מצאה שהיא לא מצליחה לשלב את האישה שהייתה בזכרונה לאישה האלימה שצעדה לעברן, חמושה.

"בסדר, חוכמולוגית," אמרה אינדירה "איך אמא שלה גילתה איפה אנחנו?"

"אמי הזכירה את פרוייקט צרעה באוזני ד"ר לנור. היא בטח יכולה לפרוץ לרשת התקשורת שלהם." אמרה וינדאריה, באמת מתקשה לקשר בין האישה שהיא זכרה לאישה שראתה עתה, מתקדמת כדי להרוג את שתיהן, "זה תחום ההתמחות שלה."

"לצערי, יש הסבר יותר פשוט. היא חלק מהפרויקט. יש לה הרשאה." אמרה אולידיה. וינדאריה הבינה לאחור כמה אמה הייתה קרה אליה בשנים שאחרי מות אחיה. היא בטח חששה שהיא תתפרץ בכל רגע. היא הבינה שהיא שונאת את אמה. היא אף פעם לא הייתה הילדה המועדפת עליה גם לפני מות אחיה. היא קיוותה שאמה תדרוך במשוכת השיחים שהגנה עליה ועל אינדירה ותעורר עליה את מגיניה.

"לא עוד ילדים!" צעקה הזרה כשאינדירה התנפלה עליה בברקים, מנערת במעשיה את כל משוכת השיחים מתחתיה. בעוד שהשוטרים התפוגגו, הזרה נפלה על הארץ, דוממת.

"עוד מבוגר – " התחילה לומר אינדירה ולהקת מרטאורים צפה מתוך השיחים, ניצוצות שמנוניים ממלאים את האוויר ביניהם. עד מהרה הם כיסו את אינדירה עוד בטרם היא הספיקה לצרוח. ולא הותירו מאחוריהם בנסיגתם מאומה. הם טעו. המבוגרים טעו. העוצמה המשותפת של הלהק הספיקה כדי לפרק בן אדם לחלוטין.

סמאר מצאה אותה רוכנת על האפר של אינדירה. דמעה נפלה מעינה של סמאר כשהבינה מי מתה שם בעוד שעיניה נותרו יבשות כשחלפה על פני הגופה מאחוריה. "עלינו לחזור לבית." אמרה סמאר, מעווה את פניה הסגולות, "הפשיטה הצליחה."

ווינדאריה נתנה לסמאר לקחת אותה משם.

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 חלק שלישי

על ידי הלדין » 05 ינואר 2019, 21:52

תודה על התגובה. זהו אכן פרק פתיחה...

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 חלק שלישי

על ידי הח׳אן הטטרי » 05 ינואר 2019, 09:20

בינתיים קראתי את החלק הראשון, והוא מרגיש כמו פרק פתיחה. אם הבנתי נכון, אמה של וינדאריה משוכנעת שהיא מתה וחטפה התקף
זעם או משהו, אז היא נמלטה לנקבובית הקרובה. אישית אני לא טיפוס של ביופאנק / מד''ב אז קצת קשה לי להתחבר לסיפור, אבל אני אמשיך לקרוא. בכל מקרה הוא כתוב טוב, אהבתי, ואין עומס של פרטים.

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 חלק שני

על ידי הלדין » 31 דצמבר 2018, 23:24

חלק שלישי: "זעקת דמים"
"וזה חדר המירוצים." סיימה אינדירה להציג בפני וינדאריה את נפלאות המפלט. הבית נבנה מסביב לחלל מרכזי בו ניתן היה להתכנס בעת הצורך וממנו יצאו חמישה מסדרונות שמשני צדדיהם השתרעו החדרים אם זו הייתה המילה הנכונה לתארם. וינדאריה כבר עברה בדרכה לכאן על חדר הריקודים מצד אחד וחדר המדיטציות מהצד השני. אינדירה פתחה בשטף עצום של מילים על כמה הריקודים מחד והמדיטציות מנגד מעצימים את הכשרונות שלהם. היא הסבירה שהבית בעצמו נברא באמצעות קפיצת הדרך שלהם. רק סמאר ידעה בינתיים איך לברוא דברים.

הוא נועד להוות מקום של הגות והגנה כדי שיוכלו לפתח בו את כשרונותיהם. אם זו הייתה מטרת המקום, למה כולם עסקו בפעילויות שמטרתן הייתה ההפך מזה? לווינדאריה בני הנוער נראו כמו צללים של עצמם, חיוורים וחסרי חיים כאילו היו קפואים בספינת השעיית חיים. אפילו בחדר המירוצים בני הנוער לא הפגינו התלהבות גם כשהוחלפו הקנוקנות בזרמים חשמליים שהניעו את הקנקנועים שלהם במקום. וינדאריה לא הבחינה ביניהם בפאלון. הוא היה בטוח במחנה, הרחק מהמקום המוזר ומוצץ הנשמה הזה שרק המלכה המרשעת יכלה להתפעל ממנו.

"אינדירה, זה חיקוי. אחי נהג לתאר באוזני את מועדון פרנסיס פוקויאמה בזמנו." אמרה וינדאריה, נזכרת באחיה המנוח מזה שנים, "זה בדיוק אותו הדבר, אינדירה."

"המבוגרים לא פה. את יכולה לצאת מפרסונת המתנשאת חסרת ההומור שאת מפגינה בבית הספר. אף אחד לא צופה בך. את יכולה להתנהג כמו מי שאת באמת." אמרה אינדירה, מושכת בטבעתה המזויפת עם היהלום מחליף הצבעים. וינדאריה לא ממש הופתעה מכך שאינדירה רואה אותה כך ולא נעלבה מזה באמת. מה שהפתיע אותה הוא שאינדירה דיברה אליה כשווה ולא כמו שדיברה אל נתינותיה – הבנות שהאמינו שהן חברות שלה. מה שהזכיר לה כמה היא כבר מתגעגעת לחבריה.

והמסלול השתנה שוב אחרי שהנהגים השלימו אותו שוב בחדר מאחוריהן.

"אז איפה אלאן הפוזל?" שאלה וינדאריה "אתם בלתי נפרדים."

אינדירה עמדה לומר משהו ואז כופפה את האצבע עוטת הטבעת. היא קימטה את המצח החיוור שלה וניגבה דמעה שנראתה אמתית כמו הטבעת שלה. לבסוף אמרה: "הוא בחר ללכת למחנה."

לרגע וינדאריה הרגישה אהדה עצומה כלפי אינדירה וברגע השני חשדה באהדתה. היא הייתה פעם מנתינותיה עד שהיא וחברה התעמרו פעם אחת יותר באחותה לודה ומאז נפקחו עיניה. לאלאן הפוזל הייתה ממילא, לפי השמועה, רגל בקרטל הקוויוט. והיא חשדה שחבריה היו מוגנים ובטוחים במחנה. לא משהו שאינדירה וסמאר יהיו מרוצות ממנו יותר מדי. וינדאריה לא הכירה את סמאר אבל אינדירה, ובכן, התנהגה שונה. היא לא הכירה אותה מספיק כדי לשים את האצבע על מה שונה בה.

"והיית מאמינה שהפעם הראשונה שאני רואה אותו מזה חודשים הייתה בספינת האוויר. עבדתי קשה מאד ועדיין כולם זוכרים יותר את המלכה המרשעת ממנו. אמרתי לו בפנים והוא אמר שזה כבר לא מעניין אותו." אמרה אינדירה, מתייפחת.

"לא ידעתי." אמרה וינדאריה, מופתעת. עכשיו כשהיא חשבה על זה, היא לא זכרה מתי היא ראתה לאחרונה את השניים האלו ביחד, זוממים מזימות מרושעות. עתה הרגישה שמתמרנים אותה. המחזאית שבה הייתה כותבת את הסצנה הזו בדיוק כך.

"האם סיפרתי לך איך קיבלתי את הטבעת?" שאלה אינדירה שנראה שקלטה את סימני הפקפוק של וינדאריה במשחק קורע הנשמה שהפגינה זה עתה. וינדאריה ידעה שמה שלא תאמר, אינדירה תספר לה מאיפה היא קיבלה את הטבעת הזאת. היא כבר ידעה מפאלון את הסיפור. אינדירה סיפרה אותו לכל הנתינות שלה בשלב זה או אחר כשהן הפגינו ספקות בה.

"הייתי בת שמונה, אולי בת שבע, כש'גענו לקלמניטיה אחת. אני ואלאן הצטרפנו לחבורתו של אילסונדרה. אחת מהחבורה, אילספת, הייתה דוגמנית והתפרנסה מזה. אני הלכתי איתה פעם והתאהבתי מעל הראש בכל העניין. זה היה בדיוק אני." אמרה אינדירה, סומק התלהבות עולה בלחייה כשהיא מדברת על אהבת חייה – עצמה.

"הצופים נמסו לרגליי והיו שולחים לי מתנות. הטבעת הייתה אחת מהמתנות הללו. יפהפיה, נכון? ואז המבוגרים גילו את העניין. ואני נקראתי לחדרו של מר גראבן." אמרה אינדירה, נושאת את ידה מעל פניה המיוסרים. לא שוינדאריה קינאה בה. ליפול על הצד הגרוע של מר גראבן, נשיא מושבתם לשעבר וראש קהילתם בהווה, אף פעם לא היה משהו טוב.

"והוא אמר לי שמעשים כאילו לא נאותים לילדה כאילו שאנחנו חיים בבובואר, כאילו. אנשים אהבו אותי, וינדאריה, והעניקו לי מתנות כדי לאהוב אותי עוד יותר. והמבוגרים לקחו את זה ממני!" זעקה אינדירה. הנערה הזו צריכה להיות שחקנית. וינדאריה הופתעה שלא הבחינה עד עכשיו כמה אינדירה מתועבת בעיניה. בעצם, מר גראבן היה צריך לה להמשיך בקריירת הדוגמנות שלה עד שהיתה נעשית לסרסורית. זה מה שהנשים הטובות בבובואר היו אומרות.

"האם ייתכן שהמקום הוא לא העתק גמור של מועדון פוקויאמה?" שאלה וינדאריה "האם יש פה חדר מחזות אחד הגון? אני עובדת על מחזה חדש – 'אש הדרקון' ו -..."

אינדירה חשקה את שפתיה ואמרה, בנימה מתנצלת," המחזות שלך משעממים, וינדאריה. הייתי פעם ב-'המערבולת של ז'וזא'. זה באמת היה יותר מדי בשבילי." וינדאריה בחנה את אינדירה והבינה שזה נכון. אינדירה הייתה באחד ממחזותיה. והשתעממה. אחד הנערים בחדר המרוצים עצר כשהוא שמע את שמו של המחזה. משהו מהחיות שלו חזרה אליו כשהוא צעד לעברן. הנער הזכיר לה את מיה מקודם.

"אז את מי שכתבה את 'המערבולת של ז'וזא', נכון?" שאל הנער בהבעת פנם זועמת.

"כן." אמרה וינדאריה וחטפה מכה ישר לפנים. היא שמעה את הנער אומר לאינדירה שלווינדאריה לא הייתה שום זכות לכתוב מחזה על סבו. שמעה אותו בעודה נופלת על הרצפה, מתפתלת. היא לא פגשה מעולם את ז'וזא אראמאניאן. ולא הבינה על מה הנער היכה אותה.

"לוצינה יפהפיה שלי." שמעה וינדאריה את אחיה אנדריאס, לוחש באוזניה, בעודו מלטף את שיערה הכחול. בחלומה פניו היו לובנו הבוהק של חלל הביניים מתוחמים על ידי שיער בצבע הפלטינה ועיניים אדומות, כשל חולדה, זוהרות בזוהר חולני. וינדאריה הייתה קטנה יותר בחלומה, ילדה.
"לא." שמעה וינדאריה את אחיה קופץ את ידו "אללי, האם אני חייב את עזרתם של הכופרים על מנת למממש את מצוותך? בלי מה שהם קוראים לו כשרונות, אני לא יכול לדעת אם היא מוכנה לעלות עולה כמצוותו של אדוני – " וינדאריה הקטנה הרימה יד לנחם את אחיה המרוגז, רוכן לידה. הוא נזכר בה ואמר: "וכמובן, לוצינה מתוקה שלי, לא לספר כלום על מה שאת ואני עושים פה. לא לאבא. לא למבוגרים."

"ובעיקר לא לאמא." אמרו שניהם כישות אחת.

וינדאריה פקחה את עיניה בחלל המרכזי, סאמר רוכנת מעליה. סאמר חייכה לעברה ובחיוכה צל מחיוכו של אחיה בחלומה. התרגשות עברה בגופה של וינדאריה הנערה. "מה עלה בגורלו של סבסטיאן?" שאלה וינדאריה, לא מופתעת שהיא מודעת לשמו. סאמר אמרה, עדיין מחייכת לעברה, "הוא בבידוד, וינדאריה. סיימנו להיות חלק מעולמם של המבוגרים. אלה שעדיין דבקים בו צריכים לחשוב אם להמשיך הלאה."

"למחנה?" שאלה וינדאריה. סאמר כיווצה את אגרופיה הסגולים כאילו היו טלפיה של חיית טרף עצומה ואמרה: "הרשינו למבוגרים לבצע עבורנו את מלאכת האיסוף. עתה הגיע הזמן שניקח את אשר לנו."

עורה של וינדאריה סמר. סאמר ליטפה את ידה של וינדאריה ואמרה: "את חשובה, וינדאריה, ולא משנה מה מלהגת אינדירה. אנחנו היינו צריכים לחכות עד שנקפוץ."

"אני לא בדיוק מבינה מה זה אומר." אמרה וינדאריה. סמאר צחקה בקולניות גסה.

"הגיע הזמן לצעוד אל המחנה, לוצינה." אמרה סמאר בנימה שצמררה את עורה, "מחר המבוגרים שעומדים בדרכנו ימותו."

באותו הרגע היה ברור לוינדאריה שאחיה או סמאר לא היו הדרקון שכתבה עליו. "אנחנו לא קפיצת הדרך, סמאר. אנחנו עומדים להיאכל על ידי חוצן מרושע." מלמלה וינדאריה וזכתה במבט חמים מסמאר שענתה: "את תשמרי עם אינדירה, לוצינה."

ווינדאריה הורידה את מבטה לעבר פרק ידה. מתקן הוויד הוסר מעליו כשישנה שם. מעתה היא מבוגרת. רק ילדים נשאו את מתקני הוויד שלהם. למבוגרים היו... כשרונות. והכשרונות של המבוגרים היו הסיבה שהיא הגיעה לבית הזה מכלתחילה.

וינדאריה חייכה לסמאר.

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 חלק שני

על ידי הלדין » 31 דצמבר 2018, 18:15

תודה על התגובה. :D

השאלות לגבי המקום שווינדאריה הגיעה אליו ייענו בחלק הבא.

ערכתי את הפרק. כל מי שהיו בטכס הענקת הכשרונות נעדרים או במחנה. חשבתי שזה ברור. כנראה שלא.

מריה ארמאניאן היא בערך מה שהיא נראית - אם לילד שנעדר באותן נסיבות כמו וינדאריה שחיפשה אותו כחלק מחוליית חיפוש מקומית. אני חייב להעיר כשכתבתי את הפרק, הכוונה הייתה שסמאר שיתקה אותה, לא הרגה אותה. היא פשוט הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 חלק שני

על ידי The oldman » 31 דצמבר 2018, 01:09

קראתי, ולמרות שהכתיבה שלך קולחת, אני לא ממש מצליח לעקוב אחרי העלילה ולהבין מה קורה לדמויות. לאן היא הגיעה? פעם שעברה היא ברחה מהבית?
איך הילדים האחרים מהבית ספר שלה קשורים לשם?
מה התפקיד של מריה ולמה מחסלים אותה?

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 חלק שני

על ידי הלדין » 29 דצמבר 2018, 22:04

חלק שני: כיפה אדומה
טיפת טל תכלכלה נשרה מעל לשיערה הכחול של וינדאריה כשהתעוררה משנתה.

במרחק היא שמעה את הנקבובית פועמת. זה היה מוזר. רק זאבי חלל יכלו לשמוע פעימת נקבוביות. אורה הרך של הנקבובית נימר את הערבה מסביבה כאילו הסתכלה על העולם מבעד למצב בהיר בוויד. זה הזכיר לה לבדוק בוויד איפה היא. אחד הצגים הורם מרצועת הזרוע שלה וחשף מפה של הערבה. לפי המפה בוויד, וינדאריה לא הייתה רחוקה מענברון. טוב, היו מקומות גרועים יותר להתעורר לידם – לפחות היא לא התעוררה ליד זינקובר כדי להיחטף על ידי קרטל הקוויוט הנתעב.

"וואו, ישנתי עשרה ימים." אמרה וינדאריה לאחר שקראה את התאריך על המפה. הפועלים בחווה של הוריה הגיעו בספינת אוויר מענברון. וינדאריה ואחיותיה לא הורשו לדבר איתם יותר מדי ולדעת עליהם הרבה מעבר לשמותיהם ומאיפה הם. אחותה לודה ידעה יותר עליהם. לפחות היו בענברון אנשים שווינדאריה הכירה. האנשים הטובים הללו יכולים לקחת אותה הביתה. היא לא זכרה למה ברחה משם. וינדאריה התחילה ללכת כשטיפות הטל נופלות מהעצים המעובים והבשרניים עם העלווה הסגולה ששימשו כעשב בקלאמניטיה. היא יכלה לשמוע את החיים מסביב. נוכחותה שמרה עליהם נסתרים במאורותיהם.
ואז נשמע קול מהוויד:
"אנשי האגודה לבחירה גנטית הורידו את המגיפה הזו לתוך הכשרונות של ילדינו שרק קיבלו כשרונות על מנת להוכיח שהם צעירים מדי לקבל כשרונות. בשלב הראשון אתה מאמין שאתה יכול להיכנס ולצאת מהנקבוביות כאילו היית זאב חלל. זה בלתי אפשרי, ילדים. עליכם להתייצב במחנה."

וינדאריה השתיקה את הפרסומת בתנועת אצבע והמשיכה לחתור לעבר ענברון. היא חשבה על המחזה שלה "אש הדרקון" בעודה מפלסת את דרכה בסבך המטפסים שכיסו את אדמת הערבה ונשאו על ענפיהם את הענבים הסגולים שכולם כה אהבו. היא נכנסה לתיקיה שהכינה על "אש הדרקון" והופתעה לגלות כמה תיקים שלא זכרה שהכניסה לשם. אחד מהתיקים נקרא – וינדאריה רעדה כשקראה את השם – "פרויקט צרעה". אמה דיברה עליו באוזני דוקטור לנור אף על פי שהיא לא הסבירה. היא גללה פנימה ורשימות שנחתמו על ידי אישה בשם אולידיה רני צפו לנגד עיניה, מפורטות להחריד שעסקו בתכנות ממשק כשרונות. לאחר שעברה על כמה פסקאות, היא הבינה שמישהו הכניס את הקובץ לוויד כשהיא ישנה. לודה הייתה מבינה יותר. היא הייתה המתכנתת של המשפחה. היא גללה החוצה ונכנסה לטקסט של המחזה. "זה לא מה שכתבתי!" צעקה וינדאריה כשהעץ מסביבה רועד מעוצמת צעקותיה "אני לא איזו פראית מכדור הארץ שמאמינה בשטויות על אל ועל השגחה עליונה!" שכן הטקסט דיבר על שליחותו של הדרקון העוקב אחרי האותות והמופתים של האל מעולם לעולם.

היא כל כך כעסה עד שטרקה את הצג רק כדי לחזות במגדלים, חמישה מגדלים שעל כל אחד מהם סמל שונה – צלב, סהר, מגן דוד, פטיש ומגל, גלגל רוחות – שלפי הוויד ייצגו את חמש האמונות שלפי הממשלה האמינו בענברון. הפועלים בחווה נשאו תליונים של הפטיש והמגל. כשווינדאריה שאלה למשמעותם, הוריה אמרו לה שהיא צעירה שכל מה שעליה לדעת הוא שמשפחתה סוציאליסטית. ושהם אף פעם לא ישתטו להשתטח מול פסליהם של לנין וסטלין בכנסיית הכל בכל. וינדאריה הבינה שהיא צועדת אל כנסיית הכל בכל. הכנסייה הייתה מוקפת במבנים נמוכים יותר, אפרפרים כהים, שווינדאריה שיערה שהם מבני מגורים של התושבים. ככל שקרבה, המבנים הללו נעשו גבוהים יותר אף על פי שנפלו בגובהם ממגדליה של כנסיית הכל בכל. ואז היא מעדה על ברכה של אישה במטפחת לבנה על שיערה הזהוב ששוטטה בערבות וקראה למישהו. היא הרימה את מבטה לעבר וינדאריה. עיניה היו כחולות ושיערה היה צהוב.

"למה את לא במחנה, נערה?" שאלה האישה, קולטת במבט את גילה ממתקן הוויד. נימתה של האישה הייתה מתוחה כשל מי שלא ישנה ימים רבים. וינדאריה פלבלה. המבטא של האישה היה מוכר לה. כך דיברו הפועלים בחוותם של הוריה. ועם זאת, היא נראתה לה כה צעירה בצבעיה למרות שהייתה, בוודאות, מבוגרת ממנה בשנים. אפילו הוריה הנוקשים היו יותר יצירתיים בצורתם הנראית.

"אין לי מושג, 'ברת." אמרה וינדאריה בניסיון מגושם לחקות את מבטא האישה. האישה מתחה את ראשה לעברה ואמרה: "אף אחת בענברון לא נראית כמוך, נערה."

"מה את מחפשת, 'ברת?" שאלה וינדאריה, מעיפה מבט לעבר כנסיית הכל בכל, המרוחקת מעבר לסבך המבנים האפרפרים כהים. האישה השמיעה צחוק מעודן.

"שמי מריה אבל כולם קוראים לי מיה. ואני מחפשת את בני כבר עשרה ימים, נערה." אמרה מיה. וינדאריה שמה לב שהיא לא מסרה לה את שם המשפחה שלה. היא הרימה צג וויד לעבר מיה. הוויד לא הציג כלפיה שורות נתונים שהציגו אותה. וינדאריה נרתעה לאחור. תמיד אמרו לה להיזהר מאנשים שנתוניהם לא הופיעו במקפלת. מיה חייכה בחיוך רחב ועצוב שהפחיד את וינדאריה ואז אמרה: "נערה, אני בת כדור הארץ. הנתונים שלי לא נמצאים ברמה שאת משתמשת בה משום שאין לי את הכשרונות להשתמש ברמה זו."
ואז נשמע קול מהוויד:
"אנשי האגודה לבחירה גנטית הורידו את המגיפה הזו לתוך הכשרונות של ילדינו שרק קיבלו כשרונות על מנת להוכיח שהם צעירים מדי לקבל כשרונות. בשלב הראשון אתה מאמין שאתה יכול להיכנס ולצאת מהנקבוביות כאילו היית זאב חלל. זה בלתי אפשרי, ילדים. עליכם להתייצב במחנה."

וינדאריה ביטלה שוב את הפרסומת לנגד עיניה הכחולות של מיה. היא רק אמרה: "כמובן, כהרגלה, גם עם הכוונות הטובות ביותר, הממשלה משקרת לנו, נערה. זוכרת את הנתונים שלי? הפריצה הייתה רק לרמה הגבוהה, לא לרמה הנמוכה. שמעתי את הנסלור בחדשות נכנסת לפרטים של הפריצה."

"איך אפשר לפרוץ למישהו שאין לו את הגישה?" שאלה וינדאריה, מגרדת במצחה.

מיה התחילה להסתובב לאחור לעבר העיירה ואמרה: "רצוני שתפגשי את האב הורק. הוא יודע יותר משתינו על מה באמת קורה כאן."

לא היה שום טוב שעלה מנימת דבריה של מיה. וינדאריה הרגישה שמפתים אותה. מפתים אותה למלכודת. היא היססה ואמרה: "ההורים שלי אמרו לי לא ללכת –"

"בזמן שניהלנו את השיחה מרנינת הנפש הזו, וינדאריה. אני נכנסתי לרשימת הנעדרים מאלה שקיבלו את הכשרונות שלהם לאחרונה, ומצאתי את השם והנתונים שלך עם בקשה להודיע לרשויות." אמרה מיה, קולה נעשה אפל בהרבה "את בדרכך למקום שאליו הלך בני. קלאמניטיה היא לא העולם הראשון שבו זה... קרה. האב הורק שאני רוצה לקחת אותך אליו יודע היטב מה עלה בגורלו של אחיך. לאחר מכן, אני מקווה שתובילי אותנו למקום – "

וברק מרושע עלה מתוך האדמה, מהמם את מיה ומטיל אותה על האדמה, דוממת.

"פחד." שמעה וינדאריה נערה סגולת עור ועם שיער שחור עולה מתוך האפילה שבין העצים הבשרניים והמעובים עם העלווה הסגולה, חוצה את סבך המטפסים עם הענבים, "אין לנו מה לפחד מלבד הפחד עצמו. ובכן, המבוגרים מפחדים מאיתנו, מפחדים ממה שנהיה מאיתנו: השלב הבא באבולוציה האנושית."

"האם היא מתה?" שאלה וינדאריה, חולפת כרוח רפאים מעל גופה הדומם של מיה.

"מריה ארמאניאן? המבוגרים האחרים שרודפים אחרינו ימצאו אותה בסבך בקרוב. אם יש לך שכל, וינדאריה, בואי אחריי." אמרה הנערה סגולת העור, מגישה לה יד. וינדאריה חשה את עצמה בוטחת בנערה הזו אף על פי שלא ידעה את שמה ולא על אף פרט אחר עליה. היא לא הרגישה צורך לנפנף במתקן הוויד שלה עליה כמו קודם. היא בטחה בה כאילו הייתה הוריה.

"כדור הארץ!" קראה וינדאריה, לוטשת מבט לעבר מיה מכדור הארץ והושיטה יד "האם גם את ישנת עשרה ימים?"

"כל השאלות שלך ייענו." הבטיחה הנערה סגולת העור ומשכה אותה לתוך הסבך "כשנגיע למקום המפלט. תביני, זה לא העולם הראשון שבו הקפיצה הזאת קרתה. המבוגרים רדפו אחרי אחיך והמוכשרים מדי שלו גם בצור. אחד מהם שרד, וינדאריה."

אז למה לוינדאריה זה הידהד כמו הנאומים הריקים ששמעה בהענקת הכשרונות: מלאי מלל אך ריקים מרגש אמתי. היא הביטה לאחור לגופה הדומם של מיה שנעלם מאחוריהן באפילה שבין העצים המעובים והבשרניים עם העלווה הסגולה. אחיה... הוריה אסרו להזכיר את שמו בבית לאחר שברחו מצור שהם קראו לה גראווינציה. . האם זו הייתה הסיבה לכך?
ועד מהרה וינדאריה הרגישה את שריריה החכמים תופחים כדי למנוע ממנה להיות מותשת מההליכה המהירה. השמש של קלאמניטיה שקעה עד שהגיעו למקום ההוא – מכתש עגול כצג של וויד ובתוכו נח בית. וינדאריה ירדה בעקבות הנערה סגולת העור, מתנשפת מעט בכל זאת, עד שהגיעו אל הבית ודלתותיו העצומות נפתחו.

"סמאר!" קראה הנערה מבפנים לעבר הנערה סגולת העור "היא מצאה עוד אחת שהכשרונות החדשים שלה התעוררו אחרי הטכס!" ווינדאריה לעלעה בגרונה כשזיהתה את הנערה לפניה: האדם השנוא עליה בעולם – אינדירה ויג'ום.

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 שאלה קטנה

על ידי הלדין » 28 דצמבר 2018, 13:39

עקב ההיענות המוגבלת לחלק הראשון, וטענות שעלו על היעדר עלילה, ברצוני לשאול האם עדיף לפרסם את כל החלקים של הסיפור?

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 פרולוג

על ידי הלדין » 25 דצמבר 2018, 17:50

חלק ראשון: במורד מאורת הזאב
לאחר נצח ספינת האוויר אדומת הבלון עגנה בצל היכל העיר הרחוק. היה זה המבנה היחיד הבנוי מאבן בעיר זו.

כל השאר נוצרו באמצעות כשרונות. וינדאריה יכלה לראות בעודה יורדת עם הוריה בכבש לעבר רחבת המעגן את אותם נערים שהקיאו בהרצאה של דוקטור לנור משתדלים לשמור על דעתם בתוכם. המעגן נפתח לתוך הרחוב הראשי של הרובע – שדרת אוראנוס.

לפני שהוריה ירדו הם החליפו, כנהוג, את בגדיהם לחליפות גוף וורודות היות ונולדו לבנים ועזרו לווינדאריה ללבוש את חליפת הגוף הוורודה שלה. בזווית עינה היא ראתה את דוקטור לנור, בחליפת גוף וורודה, מובילה את בתה במורד הכבש. אמה הצטרפה אל אמה של סייפרין, הגברת בריניארד, ברדתן מהכבש כך שיצא לווינדאריה לדבר עם סייפרין. הגברת בריניארד הייתה המעסיקה שלה.

היא הייתה צעירה אדומת שיער עם חזה שזה עתה התחיל להנץ מבעד לאריג הצמוד של החליפה הוורודה שלה. מכשיר הוויד של סייפרין היה דלוק ומשוואות רצו עליו על כל עשרת הצגים. סייפרין אהבה... מתמטיקה. ווינדאריה פחות.

מעליהם התגלגל רעם.

"אז מצאת משהו מצחיק?" שאלה וינדאריה. סייפרין נראתה משועשעת מהמשוואות מסיבה שלא הייתה מובנת לה. סייפרין הבחינה בווינדאריה לידה כאילו לראשונה ואמרה: "קשה להסביר את הבדיחה הזו בלי הרקע המתאים, וויני. זה פשוט... קורע. אז איך אצלך?"

"אני מתכוונת לכתוב מחזה על אש דרקונים." אמרה וינדאריה "כבר חשבתי על הגוונים השונים של השיזוף שיהיה אפשר להציג – "

"את אמנותית מדי לפעמים בשבילי, ויני. מה הרעיון הגדול מאחורי זה?" שאלה סייפרין שנראתה קצת מעונה בעצמה. וינדאריה אמרה: "השתנות, סייפרין. מדובר במטאפורה להשתנות. כל גוון של שיזוף מדבר על סוג אחר של השתנות לאותו אדם. טכס הענקת הכשרונות יהיה עבורנו כמו נשיפת אש של דרקון."

מול השערים געשה הפגנה של האגודה לבחירה גנטית. עד מהרה צעקותיהם על כך שצריך להעלות את גיל הענקת הכשרונות לעשרים ואחת הכאיבו לאוזני וינדאריה. "כל זה בגלל פשיטה על בית מסתור שלהם." סיננה סייפרין בתיעוב כלפי ההפגנה "זה בלתי חוקי למנוע ממך להגיע לטכס הענקת הכשרונות."

"אז זו הסיבה שהמלכה המרשעת באה איתנו." אמרה וינדאריה, מבינה הכל לפתע. היא תהתה למה אינדירה, לאחר שכמעט הרסה את ההרצאה של דוקטור לנור, הורשתה לבוא איתם ועוד בלווייתו של אלאן הפוזל, בנו הבכור של מר גראבן. ואז נשמע נפץ מחריש אוזניים שהשתיק את המפגינים. על מסכי הוויד הופיע נשיא קלאמניטיה, גווין קיז, שעמד מעל הבמה הראשית בהיכל העיר שאותו הוריה שנאו.

"אזרחי קלאמניטיה היקרים, חוסר האחריות שלכם לארגן הפגנה לאחר שבית המשפט אסר עליכם במפורש להפגין גובלת בפלילים. טכס הענקת הכשרונות הוא הגשר בין הדור המבוגר לבין הדור הצעיר ועליו להישמר בכל מחיר ובמיוחד עכשיו. על אזרחי קלאמניטיה לדעת שבעוד מלחמה רועמת בטבעות צדק, החיים ממשיכים. חוסר האחריות שלכם כנגד רווחתה הכללית של קלאמניטיה גובל בפלילים, מתפרעים. אני נותן לכם עשר דקות להתפנות לפני שאני שולח את המשטרה, ארצנים."

"כה אמרה הגבינה." גיחך אביה על הנאום שנשא הנשיא "לשם שינוי, אני מסכים איתו למרות השם המצחין שלו. –" אבא שלה לא אהב גבינה מכל הסוגים מעולם "- הניסיונות של האגודה לבחירה גנטית לשמור על רלוונטיות נעשים מגוחכים משנה לשנה. להעלות את הגיל להענקת כשרונות, באמת? –" ושם אביה עצר לכחכוח קל, "עוד מעט הם יתבעו להחזיר את המצב לכפי שהיה לפני הטכס: כשרונות נקנו ונמכרו בשוק בלי פיקוח ממשלתי. ולאף אחד, פרט לעשירים באמת ולפושעים כמו קרטל הקוויוט, לא יהיו כשרונות."

ובתוך עשר דקות, המשטרה כתומת המדים ירדה מספינת אוויר כתומת הבלון שריחפה מעל ההפגנה ופיזרה אותה. כמה מהמפגינים הקולניים קראו: "סאמר! סאמר! אנחנו נילחם למענך! סאמר!" בטרם נלקחו אל ספינת האוויר מעל ההפגנה. כשקלטו אלה מהמפגינים שלא התפזרו על כך שהשוטרים מוכנים להשליך אותם לספינת האוויר, הם התפזרו על מנת לשוב בפעם הבאה. וינדאריה הייתה בטוחה. הם נראו מאמינים אמתיים במטרתם.

מרגע יציאתה לשדרת אוראנוס, נשימתה של וינדאריה נעתקה למראה מנעד הסגנונות של הבניינים. היא ידעה שהם פעם היו בשרו של מישהו אבל קשה היה לדעת ממגוון הצבעים, הצורות והגדלים שהופגנו לאורך הליכתם לעבר היכל העיר שהם לא נבנו כאלה. אביה העיר באוזניה שמדובר במסלול לתיירים צעקני להחריד. מחר הוא יראה לה את מה שנשאר לו על גראווניציה סיטי שאף עיר לא תשווה לה. אביה שכח שהיא הייתה בת שש שכשהם עזבו. היא לא זכרה את מה שאביה זכר – גם אם מדובר בזכרונותיה של ילדה. וינדאריה אהבה את אביה שכמוה היה כותב. לא שהיא שנאה את אמה. היא ידעה כבר מגיל צעיר שהיא לא תהיה המועדפת שלה. אחיה היה המועדף.

היכל העיר מצופה בזהב ראוותני, משובץ ביהלומים אמתיים נוצצים, הופיע בסוף הדרך. הדלתות היו מצופות מזהב למרות שהמאבטחים מטעם משטרת המושבה לא היו מצופים בזהב ואפילו לא לבשו מדים בצבע הזה. וינדאריה שמעה אותם מעקמים את אפם לעבר בני קהילתה למרות שחייכו כלפיהם וטיפלו בהם באדיבות. וינדאריה ידעה שאי החיבה הזו הייתה הדדית. הם עברו במסדרון כסוף שהרגיש לה כמאורתו של זאב בעודה הולכת ליד אביה, בוחנת כל סנטימטר מעוצב היטב שלו. כשהרימה את מתקן הוויד שלה, היא יכלה לראות שהיו שם תמונות ואפילו מתווים מתולדותיה של קלאמניטיה ושל הפדרציה שנעלמו ברגע שהורידה אותו על ירכה. וברק נשמע מעל לראשה.

לבסוף היא ואביה התיישבו ליד הזוג בריניארד. החלק הזה של הטכס היה נאומים, נאומים ארוכים ורבי מלל. הארוך מביניהם נישא על ידי גווין קיז השנוא על הוריה. לאחר שהסתיימו כל הנאומים, התחיל מהנדס המושבה לקרוא בשמותיהם. להפתעתה, אלאן הפוזל נקרא למרות שהייתה בטוחה שקרטל הקוויוט העניק לו כשרונות כבר לפני שנים... ואז הגיע התור שלה לרדת במדרגות לעבר הבמה המרכזית שם עמד מהנדס המושבה. שני עוזריו עמדו משני צדדיו, מוכנים לעזור לצעירים שקיבלו זה עתה כשרונות לצעוד לעבר הספסל שמאחור בו ישב כבר פאלון. כשעבר עליה מהנדס המושבה, וינדאריה דמיינה לראות זוהר חולני מוכר בעיניו של אחד מעוזריו.

המהנדס הבחין ברעד שלה ואמר: "התאים החכמים כבר אצלך, ילדה. בכל פעם שהוריך הלבישו אותך, הם החדירו לתוכך את התאים החכמים. עכשיו, תני לי להעניק לך את הכשרונות שלך."

וינדאריה התעוררה לאחר מכן שבחוץ עדיין מכים ברקים אך גם יבבה רוח חזקה. היא הייתה בבית ושמעה את אמה אומרת: "אני לא אחזור על הטעות עם אחיה, ויקטואר. לא עוד ילדים ימותו בגלל הטעויות שלי."

"אני לא מבינה על מה את מדברת, גברת הולט. האגודה לבחירה גנטית פרצה אליה. הממשלה אמרה שבמחנה יטפלו בה." נשמעה ד"ר לנור, מנסה להרגיע את אמה בדיבורה הבטוח. מסביבה, וינאריה ראתה רטטים של אור כאילו היא רואה מבעד לסביבתה, רטטים של אור לבן כמו חלל הביניים ממה שהראתה להם ד"ר לנור פעם.

"האם שמעת פעם על פרוייקט צרעה, ויקטואר?" שאלה אמה במתיקות שהעידה על התקף זעם מתקרב. וינדאריה כבר הזדקפה והביטה מעבר לחלון, שומעת את הרוחות מייבבות כפי שייבבו במדבר. ברק חשף נקבובית קרובה שווינדאריה לא יכלה לראות בשום פנים ואופן גם עם כשרונותיה. היא חשה רצון לברוח ממשפחתה.

"לא שמעתי. והיי, תורידי את להב העור תכף ומייד, גברת הולט." אמרה ד"ר לנור, מתנשפת מעבר לקיר האפור. וינדאריה מצאה את עצמה עומדת ליד החלון האטום.

"זה שמע אותנו." שמעה את אמה אומרת "וינדאריה כבר לא שם. נותר רק זה, ויקטואר." והסתערה מבעד לדלת בעוד וינדאריה דוחפת את עצמה מבעד לקרומית, שוברת אותה בעורה המוקשה.

רוחות עזות, יבשות, נשבו מסביבה, מייבבות על אובדן וחורבן. וינדאריה הביטה לאחור וברחה בעוד אמה יוצאת אחריה, חמושה בלהב עור אפור ורצח ניצת בעיניה. הנקבובית הייתה קרובה ועד מהרה וינדאריה נפלה בתוך חיבוקו של חלל הביניים. ונרדמה.

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 פרולוג

על ידי הלדין » 25 דצמבר 2018, 17:47

תודה על התגובות. מטרת הפרולוג הייתה להציב את הרקע לעולם ולהציג את הדמויות הראשיות.

לגבי התעלול עם הענבים, אני חשבתי על המנהג היפה בביה"ס התיכון שאני למדתי בו להשליך שקיות מים בסוף כל שנת לימודים (לי לא יצא אישית להיתקל בתופעה אבל יצא לי לשמוע עליה.) בני נוער ממילא נמצאים בתפר בין ילדות לבגרות והיחס אליהם בקהילה זו כילדים.

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 פרולוג

על ידי אביעד » 24 דצמבר 2018, 22:53

על מה הסיפור הזה מדבר?
סגנון יפה, אבל אין כאן רצף, משהו להיאחז בו כדי להבין את האירועים ואת הקשר שלהם האחד לשני

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 פרולוג

על ידי The oldman » 24 דצמבר 2018, 22:05

זה נשמע מעניין, אבל קצת מבלבל. מהניסוח נראה שמדובר רגע בילדים בגילאי 6-8 שעושים תכסיסים כמו לזרוק ענבים, אבל אחרי זה בנערים. באופן כללי, לא כל-כך ברור מה ה-פרולוג אמור להציג - מה הייתה המטרה שלך בו?
(הצגת דמויות? הצגת רקע? משהו אחר?)

(ס) (PG13) מוכשרים מדי 2 פרולוג

על ידי הלדין » 24 דצמבר 2018, 00:44

תודה על התגובה. לפחות אני לא רואה את הפדרציה הטרנס-אוראנית כדיסוטופיה. מה שמתואר כאן הוא קהילה אחת באחד מעולמותיה.

חזרה למעלה