למי שלא מכיר, הליגנדריום הוא העולם של הארץ התיכונה, שבו מתרחשים שר הטבעות, ההוביט, הסילמרליון, סיפורים שלא נשלמו ועוד רבים מסיפוריו של טולקין.
הסיפור הבא נכתב לפני שקראתי את הסילמריליון (למעשה, עדיין לא קראתי אותו ואשמח שלא תעשו ספוילרים) ולכן הוא עשוי לסתור לחלק מהדברים שכתובים בסילמריליון. הוא מתאים רק לשר הטבעות וההוביט.
אזהרה: הסיפור הוא טרגדיה, על פי הכללים של טרגדיה יוונית - שהחשוב בהם הוא, שהגיבור, שבתחילה נהנה ממעמד גבוה מאוד, מגיע בסוף הסיפור בעקבות שרשרת אירועים שמתחילה בטעות אחת, אל שפל המדרגה. לרוב מותו, לעיתים יחד עם אשתו ובניו. אם סיפורים עצובים הם לא הסגנון שלכם, יכול להיות שעדיף לוותר.
הסיפור לא אמור להיות ארוך במיוחד, אני עדיין בתהליכי יצירה אבל ההערכה שלי היא בערך 5 פרקים, אולי אחד-שניים יותר או פחות. זה הפרק הראשון, השאר יפורסמו כאן כאשר יכתבו.
הטרגדיה של המלך - פרק ראשון: שבועה
"היום הזה, שבעותנו נתונה לך!" צעקו בהרמוניה ארבעת המלכים שכרעו ברך לפניו. הוא היה המלך הגדול ביותר ממזרח להרים החרבים, והיו בצבאו חמישה עשר אלף אנשים, וחמישה עשר פילי קרב מאומנים. היום - לאחר עשר שנות מלחמה מתישות - ארבעת המלכים של המחוזות הקטנים שהיו בספר ממלכתו, הסכימו להיכנע לו ולהישבע אמונים לו וליורשיו עד קץ הימים. הוא ישב על כיסא מלכותו, וארבעת המלכים כרעו ברך לפניו. ארבעת בניו עמדו משני צדדיו, שניים בכל צד, לבושים בשריון עור מלא וחגורי חרב. כיסאו היה כיסא זהב גדול, מעוטר בכפתורי מיתריל שהביא אנאטאר, ידידה של הממלכה משכבר הימים, לאביו לפני כחמישים שנים. אנאטאר טען שהם עשויים ממתכת יקרה מאוד שהגיע הרחק ממערב, מערבה מההרים החרבים, מגזע הנמוך מבני האדם החי מאות שנים. זה נשמע לא הגיוני במיוחד, אבל גם המתכת הזו לא הגיונית במיוחד. הכיסא היה בגובה של מטר ותשעים, גובהם של המלכים בממלכה מאז ומעולם. אל הכיסא הובילו שלוש מדרגות, והוא היה מונח על בימה קטנה, מתאימה בדיוק למידותיו עם מקום לארבעה אנשים לעמוד בצדדיו. המדרגות היו עשויות שיש נוצץ, וכך גם הבימה; השיש הוברק מדי יום בידי המשרתים. מולו כרעו ארבעת המלכים, לבושים איש איש בשריונות המתכת שלהם, עם סמלי ממלכותיהם. חרבותיהם העתיקות, שחושלו בקדמת הימים בידי אבות האדם, מונחות בידיהם, פלדה הנוצצת באור השמש הנכנס מחלונות הזכוכית המקושתים, צבועים בצבעים ממתנותיו של אנאטאר. מאחוריהם עמד קהל רב, חצרות המלכות שלהם, שלו עצמו, וכן משלחות מלכותיות מכל המלכים ממזרח להרים החרבים ועד מי המלח השחורים שבמזרח, היכן שנגמר העולם. אנאטאר נשען על קיר בקצה העולם, נחבא מעין כול. כולם באו לחלוק לו כבוד ביום שמחתו, והוא הרגיש את עצמו - בפעם השנייה בחייו, הקודמת הייתה ביום שבו מת אביו והוא הוכתר למלך - על גג העולם.
"מיום זה עד כי יקיץ הקץ על עידן האדם" המשיכו ארבעת המלכים בשבועתם "אנו, ממלכותינו, חרבותינו ומשפחותינו נתונים לחסדך. נשרת אותך ואת יורשך, ואת יורשו, ואת יורשו, עד כי יקיץ הקץ על עידן האדם, נאמנה, ונעשה ככל אשר נתבקש" ארבעת המלכים סיימו את שבועתם, וכעת הגיע תורו.
הוא נשם עמוק, וידא שהוא זוכר את הנוסח, ואמר בקול שהדהד בכל האולם "אני, המלך הגדול ממזרח להרים, מקבל כיום הזה את שבועתכם, חרבכם, ממלכותיכם ומשפחותיכם. בחסדי, אניח לכם, למשפחותיכם, ולממלכותיכם". נשתררה שתיקה קצרה באולם, בזמן שכולם תהו מדוע לא הוסיף המלך את המילה חרבותיכם כפי המסורת. אנאטאר חייך. המלך קם מעל כיסאו, וירד במדרגות. איש לא העז לזוז, היה ניתן לחתוך את המתח באולם בסכין. הוא הגיע אל ארבעת המלכים הכורעים ברך לפניו, והרים את חרבו של הראשון. "את החרב העתיקה הזו, שחישלו אבות האדם בקדמת הימים, שניתנה לי היום, אעניק במתנה לבני הבכור, והוא לבכורו אחריו, והוא לבכורו אחריו עד קץ עידן האדם" הכריז בקול רם. זו הייתה הפגנת כוח ברוטלית; זה לא היה נהוג בשום מקום ידוע, וכולם הבינו את המסר: אני אקח מה שאני רוצה, ואתם תשתקו ותכרעו ברך לפניי, נאום המלך הגדול ממזרח להרים החרבים. הוא טיפס חזרה במדרגות, ושלף את חרבו של בנו הבכור מנדנה. הוא הכניס את החרב העתיקה שלקח זה עתה מהמלך הכורע לנדן הריק, והשליך את החרב הפשוטה ששלף אל אחורי הבימה. משרת הופיע, והחרב נלקחה אל הנשקייה המלכותית.
הוא ירד במדרגות שנית. החרב השנייה נלקחה, והוא הכריז שנית בקול רם "את החרב העתיקה הזו, שחישלו אבות האדם בקדמת הימים, שניתנה לי היום, אעניק במתנה לבני השני, והוא לבכורו אחריו, והוא לבכורו אחריו עד קץ עידן האדם". החרב הוכנסה לנדן המתאים, והחרב הפשוטה הישנה הושלכה ונאספה אל הנשקייה.
התהליך חזר על עצמו פעמיים נוספות, ובכל ארבעת בניו של המלך קיבלו חרב עתיקה אשר חישלו אבות האדם בקדמת הימים.
המלך, מדושן עונג ומרגיש שהגיע לשיא חייו, התיישב חזרה על כיסא המלכות, והשלים את הנוסח המקובל. "קומו על רגליכם, לורדים של המזרח". ארבעת המלכים קמו בלב כבד, ארבעתם לא ששו לוותר על החרבות העתיקות שהיו שייכות למשפחותיהם מאות על מאות של שנים, אבל ארבעתם ידעו שאין להם ברירה אחרת, לא אם הם רוצים שמשפחתם תשרוד.
ארבעת הלורדים, מלכים לשעבר, חזרו אל המקומות בהם ישבו הנאמנים שהביאו איתם מממלכתם, ותהלוכת המתנות החלה. בזה אחר זה, לפי סדר מעלתם, נקראו המלכים אשר בחדר להגיש את המתנה אשר הביאו למלך הגדול, ליום שמחתו.
חמשת המלכים שנותרו ממזרח להרים החרבים, מלבד המלך הגדול, ניגשו בזה אחר זה לתת את המתנות. הראשון הביא תיבת עץ גדולה, שנפתחה ברוב הדר; בתוך התיבה היה מונח נחש ארסי מתפתל, באורך של חצי מטר; הנחש היה קשור בשלשלאות זהב אל התיבה. המלך הגדול הנהן, ליטף לרגע את הנחש - שניסה לסובב את הראש ולהכיש את התוקף, ללא הצלחה - והתיבה נסגרה, והונחה בשולחן המתנות שבצד.
השני ניגש אל מדרגות השיש, שישה משרתים סוחבים מאחוריו תיבה בגודל של אדם. "בבקשה, הוד מעלתך" אמר והחווה לכיוון התיבה. לאחר רגע, המשרתים התייצבו והמלך פתח את התיבה. בתוכה נח שריון מחושל, עשוי פלדה חזקה. זו הייתה מתנה יקרת-ערך מאוד, שכן ממזרח להרים החרבים הפלדה הייתה מתכת יקרה מאוד שניתן היה לחשל אך בקושי. המלך חייך, ואמר "תודה לך, המלך אשר על מי המלח השחורים". המלך האחר הנהן נחמדות, והתיבה הונחה לצד שולחן המתנות.
המלך השלישי התקדם, ובידו חנית ארוכה, עשויה עץ קשיח; העץ הזה, שהיה קל-משקל בכמעט שליש מעץ רגיל, אפשר לבני עמו לייצר חניתות באורך של שלושה ואף ארבעה מטרים. החנית הזו התנשאה לגובה שתי קומות אדם, כשלושה וחצי מטרים, והראש שלה היה עשוי מפלדה, ומעט ארוך מהרגיל. "מטובי החניתות של בני עמי, הוד מעלתך" אמר המלך האורח והגיש את החנית למלך האחר. המלך הנהן, ואמר "אני מודה לך על מתנתך היקרה, מלך אדוני הסוסים אשר במישורים הגדולים".
המלך הרביעי התקדם, ובידו שרשרת. השרשרת היתה משולבת מהמתכת היקרה של אנאטאר, מיתריל, ומזהב; שתי חוליות זהב, חולית מיתריל, וחוזר חלילה. תליון השרשרת היה עשוי יהלום יקר, מהמכרות אשר בהרי הצפון. "בבקשה, הוד מעלתך" אמר המלך האורח, והגיש את השרשרת למלך. המלך ענד אותה על צווארו, ואמר "תודה לך, מלך ההרים אשר בצפון".
המלך החמישי והאחרון התקדם, ובידיו בקבוק גדול, עשוי מתכת. "זה, הוד מעלתך, בקבוק מן היין אשר הובא ממערב להרים החרבים בקדמת הימים" אמר. ככל הנראה דיבר אמת; שמועות טענו שבמרתפי מצודות הדרום היו טמונים ארגזים על ארגזים מהיין היקר. "חן חן לך, מלך המצודות אשר בדרום" אמר המלך, והבקבוק הונח על שולחן המתנות.
מלך המצודות צעד אחורה והצטרף למשלחתו, כאשר לפתע צעד מישהו נוסף אל המדרגות. היה זה אנאטאר. "ביום זה, הגדול מכל הימים, הבאתי לגדול מכל המלכים ממזרח להרים החרבים מתנה רבת ערך" אמר אנאטאר, ועלה במדרגות השיש. המלך הנהן, ואנאטאר המשיך "טבעת זהב זו, היא טבעת קסומה אשר חושלה בידי העלפים אשר ממערב להרים החרבים, הרחק ממערב. כוחות הטבעת רבים הם, אבל הפשוט ביותר הוא העובדה שתוכל, לרצונך, להיות רואה ובלתי נראה כאשר תענוד את הטבעת" אמר אנאטאר. "תודה רבה לך, אנאטאר, הגדול ביצורים ממזרח וממערב להרים החרבים" אמר המלך בהתרגשות, וענד את הטבעת. לפתע, כס המלכות התרוקן מיושב. לא ישב שם איש. המלך, היה רואה ואינו נראה. אולם המלכות היה כמרקחה למשך כמה שניות, ואז המלך הופיע שוב על כס המלכות שלו, טבעת הזהב נוצצת על אצבעו הימנית.
ההמשך יבוא.
אז זה הפרק הראשון. וואו, הוא יצא ארוך משחשבתי שהוא יהיה. אשמח לפידבק על הסיפור, צורת הכתיבה ועצות נוספות. אתם מתבקשים להימנע מספוילרים לסילמריליון, אבל אפשר לדבר בחופשיות על שר הטבעות (כולל נספחים) וההוביט.
כן, חברים. זה מתרחש בעולם של טולקין, למרות שלא הזכרתי אפילו ממלכה אחת שנמצאים בעולם של טולקין, ורק שם אחד (לא אגלה איזה. נראה אם תנחשו). הקישורים לליגנדריום ייחשפו בהמשך הסיפור.
הסיפור הבא נכתב לפני שקראתי את הסילמריליון (למעשה, עדיין לא קראתי אותו ואשמח שלא תעשו ספוילרים) ולכן הוא עשוי לסתור לחלק מהדברים שכתובים בסילמריליון. הוא מתאים רק לשר הטבעות וההוביט.
אזהרה: הסיפור הוא טרגדיה, על פי הכללים של טרגדיה יוונית - שהחשוב בהם הוא, שהגיבור, שבתחילה נהנה ממעמד גבוה מאוד, מגיע בסוף הסיפור בעקבות שרשרת אירועים שמתחילה בטעות אחת, אל שפל המדרגה. לרוב מותו, לעיתים יחד עם אשתו ובניו. אם סיפורים עצובים הם לא הסגנון שלכם, יכול להיות שעדיף לוותר.
הסיפור לא אמור להיות ארוך במיוחד, אני עדיין בתהליכי יצירה אבל ההערכה שלי היא בערך 5 פרקים, אולי אחד-שניים יותר או פחות. זה הפרק הראשון, השאר יפורסמו כאן כאשר יכתבו.
הטרגדיה של המלך - פרק ראשון: שבועה
"היום הזה, שבעותנו נתונה לך!" צעקו בהרמוניה ארבעת המלכים שכרעו ברך לפניו. הוא היה המלך הגדול ביותר ממזרח להרים החרבים, והיו בצבאו חמישה עשר אלף אנשים, וחמישה עשר פילי קרב מאומנים. היום - לאחר עשר שנות מלחמה מתישות - ארבעת המלכים של המחוזות הקטנים שהיו בספר ממלכתו, הסכימו להיכנע לו ולהישבע אמונים לו וליורשיו עד קץ הימים. הוא ישב על כיסא מלכותו, וארבעת המלכים כרעו ברך לפניו. ארבעת בניו עמדו משני צדדיו, שניים בכל צד, לבושים בשריון עור מלא וחגורי חרב. כיסאו היה כיסא זהב גדול, מעוטר בכפתורי מיתריל שהביא אנאטאר, ידידה של הממלכה משכבר הימים, לאביו לפני כחמישים שנים. אנאטאר טען שהם עשויים ממתכת יקרה מאוד שהגיע הרחק ממערב, מערבה מההרים החרבים, מגזע הנמוך מבני האדם החי מאות שנים. זה נשמע לא הגיוני במיוחד, אבל גם המתכת הזו לא הגיונית במיוחד. הכיסא היה בגובה של מטר ותשעים, גובהם של המלכים בממלכה מאז ומעולם. אל הכיסא הובילו שלוש מדרגות, והוא היה מונח על בימה קטנה, מתאימה בדיוק למידותיו עם מקום לארבעה אנשים לעמוד בצדדיו. המדרגות היו עשויות שיש נוצץ, וכך גם הבימה; השיש הוברק מדי יום בידי המשרתים. מולו כרעו ארבעת המלכים, לבושים איש איש בשריונות המתכת שלהם, עם סמלי ממלכותיהם. חרבותיהם העתיקות, שחושלו בקדמת הימים בידי אבות האדם, מונחות בידיהם, פלדה הנוצצת באור השמש הנכנס מחלונות הזכוכית המקושתים, צבועים בצבעים ממתנותיו של אנאטאר. מאחוריהם עמד קהל רב, חצרות המלכות שלהם, שלו עצמו, וכן משלחות מלכותיות מכל המלכים ממזרח להרים החרבים ועד מי המלח השחורים שבמזרח, היכן שנגמר העולם. אנאטאר נשען על קיר בקצה העולם, נחבא מעין כול. כולם באו לחלוק לו כבוד ביום שמחתו, והוא הרגיש את עצמו - בפעם השנייה בחייו, הקודמת הייתה ביום שבו מת אביו והוא הוכתר למלך - על גג העולם.
"מיום זה עד כי יקיץ הקץ על עידן האדם" המשיכו ארבעת המלכים בשבועתם "אנו, ממלכותינו, חרבותינו ומשפחותינו נתונים לחסדך. נשרת אותך ואת יורשך, ואת יורשו, ואת יורשו, עד כי יקיץ הקץ על עידן האדם, נאמנה, ונעשה ככל אשר נתבקש" ארבעת המלכים סיימו את שבועתם, וכעת הגיע תורו.
הוא נשם עמוק, וידא שהוא זוכר את הנוסח, ואמר בקול שהדהד בכל האולם "אני, המלך הגדול ממזרח להרים, מקבל כיום הזה את שבועתכם, חרבכם, ממלכותיכם ומשפחותיכם. בחסדי, אניח לכם, למשפחותיכם, ולממלכותיכם". נשתררה שתיקה קצרה באולם, בזמן שכולם תהו מדוע לא הוסיף המלך את המילה חרבותיכם כפי המסורת. אנאטאר חייך. המלך קם מעל כיסאו, וירד במדרגות. איש לא העז לזוז, היה ניתן לחתוך את המתח באולם בסכין. הוא הגיע אל ארבעת המלכים הכורעים ברך לפניו, והרים את חרבו של הראשון. "את החרב העתיקה הזו, שחישלו אבות האדם בקדמת הימים, שניתנה לי היום, אעניק במתנה לבני הבכור, והוא לבכורו אחריו, והוא לבכורו אחריו עד קץ עידן האדם" הכריז בקול רם. זו הייתה הפגנת כוח ברוטלית; זה לא היה נהוג בשום מקום ידוע, וכולם הבינו את המסר: אני אקח מה שאני רוצה, ואתם תשתקו ותכרעו ברך לפניי, נאום המלך הגדול ממזרח להרים החרבים. הוא טיפס חזרה במדרגות, ושלף את חרבו של בנו הבכור מנדנה. הוא הכניס את החרב העתיקה שלקח זה עתה מהמלך הכורע לנדן הריק, והשליך את החרב הפשוטה ששלף אל אחורי הבימה. משרת הופיע, והחרב נלקחה אל הנשקייה המלכותית.
הוא ירד במדרגות שנית. החרב השנייה נלקחה, והוא הכריז שנית בקול רם "את החרב העתיקה הזו, שחישלו אבות האדם בקדמת הימים, שניתנה לי היום, אעניק במתנה לבני השני, והוא לבכורו אחריו, והוא לבכורו אחריו עד קץ עידן האדם". החרב הוכנסה לנדן המתאים, והחרב הפשוטה הישנה הושלכה ונאספה אל הנשקייה.
התהליך חזר על עצמו פעמיים נוספות, ובכל ארבעת בניו של המלך קיבלו חרב עתיקה אשר חישלו אבות האדם בקדמת הימים.
המלך, מדושן עונג ומרגיש שהגיע לשיא חייו, התיישב חזרה על כיסא המלכות, והשלים את הנוסח המקובל. "קומו על רגליכם, לורדים של המזרח". ארבעת המלכים קמו בלב כבד, ארבעתם לא ששו לוותר על החרבות העתיקות שהיו שייכות למשפחותיהם מאות על מאות של שנים, אבל ארבעתם ידעו שאין להם ברירה אחרת, לא אם הם רוצים שמשפחתם תשרוד.
ארבעת הלורדים, מלכים לשעבר, חזרו אל המקומות בהם ישבו הנאמנים שהביאו איתם מממלכתם, ותהלוכת המתנות החלה. בזה אחר זה, לפי סדר מעלתם, נקראו המלכים אשר בחדר להגיש את המתנה אשר הביאו למלך הגדול, ליום שמחתו.
חמשת המלכים שנותרו ממזרח להרים החרבים, מלבד המלך הגדול, ניגשו בזה אחר זה לתת את המתנות. הראשון הביא תיבת עץ גדולה, שנפתחה ברוב הדר; בתוך התיבה היה מונח נחש ארסי מתפתל, באורך של חצי מטר; הנחש היה קשור בשלשלאות זהב אל התיבה. המלך הגדול הנהן, ליטף לרגע את הנחש - שניסה לסובב את הראש ולהכיש את התוקף, ללא הצלחה - והתיבה נסגרה, והונחה בשולחן המתנות שבצד.
השני ניגש אל מדרגות השיש, שישה משרתים סוחבים מאחוריו תיבה בגודל של אדם. "בבקשה, הוד מעלתך" אמר והחווה לכיוון התיבה. לאחר רגע, המשרתים התייצבו והמלך פתח את התיבה. בתוכה נח שריון מחושל, עשוי פלדה חזקה. זו הייתה מתנה יקרת-ערך מאוד, שכן ממזרח להרים החרבים הפלדה הייתה מתכת יקרה מאוד שניתן היה לחשל אך בקושי. המלך חייך, ואמר "תודה לך, המלך אשר על מי המלח השחורים". המלך האחר הנהן נחמדות, והתיבה הונחה לצד שולחן המתנות.
המלך השלישי התקדם, ובידו חנית ארוכה, עשויה עץ קשיח; העץ הזה, שהיה קל-משקל בכמעט שליש מעץ רגיל, אפשר לבני עמו לייצר חניתות באורך של שלושה ואף ארבעה מטרים. החנית הזו התנשאה לגובה שתי קומות אדם, כשלושה וחצי מטרים, והראש שלה היה עשוי מפלדה, ומעט ארוך מהרגיל. "מטובי החניתות של בני עמי, הוד מעלתך" אמר המלך האורח והגיש את החנית למלך האחר. המלך הנהן, ואמר "אני מודה לך על מתנתך היקרה, מלך אדוני הסוסים אשר במישורים הגדולים".
המלך הרביעי התקדם, ובידו שרשרת. השרשרת היתה משולבת מהמתכת היקרה של אנאטאר, מיתריל, ומזהב; שתי חוליות זהב, חולית מיתריל, וחוזר חלילה. תליון השרשרת היה עשוי יהלום יקר, מהמכרות אשר בהרי הצפון. "בבקשה, הוד מעלתך" אמר המלך האורח, והגיש את השרשרת למלך. המלך ענד אותה על צווארו, ואמר "תודה לך, מלך ההרים אשר בצפון".
המלך החמישי והאחרון התקדם, ובידיו בקבוק גדול, עשוי מתכת. "זה, הוד מעלתך, בקבוק מן היין אשר הובא ממערב להרים החרבים בקדמת הימים" אמר. ככל הנראה דיבר אמת; שמועות טענו שבמרתפי מצודות הדרום היו טמונים ארגזים על ארגזים מהיין היקר. "חן חן לך, מלך המצודות אשר בדרום" אמר המלך, והבקבוק הונח על שולחן המתנות.
מלך המצודות צעד אחורה והצטרף למשלחתו, כאשר לפתע צעד מישהו נוסף אל המדרגות. היה זה אנאטאר. "ביום זה, הגדול מכל הימים, הבאתי לגדול מכל המלכים ממזרח להרים החרבים מתנה רבת ערך" אמר אנאטאר, ועלה במדרגות השיש. המלך הנהן, ואנאטאר המשיך "טבעת זהב זו, היא טבעת קסומה אשר חושלה בידי העלפים אשר ממערב להרים החרבים, הרחק ממערב. כוחות הטבעת רבים הם, אבל הפשוט ביותר הוא העובדה שתוכל, לרצונך, להיות רואה ובלתי נראה כאשר תענוד את הטבעת" אמר אנאטאר. "תודה רבה לך, אנאטאר, הגדול ביצורים ממזרח וממערב להרים החרבים" אמר המלך בהתרגשות, וענד את הטבעת. לפתע, כס המלכות התרוקן מיושב. לא ישב שם איש. המלך, היה רואה ואינו נראה. אולם המלכות היה כמרקחה למשך כמה שניות, ואז המלך הופיע שוב על כס המלכות שלו, טבעת הזהב נוצצת על אצבעו הימנית.
ההמשך יבוא.
אז זה הפרק הראשון. וואו, הוא יצא ארוך משחשבתי שהוא יהיה. אשמח לפידבק על הסיפור, צורת הכתיבה ועצות נוספות. אתם מתבקשים להימנע מספוילרים לסילמריליון, אבל אפשר לדבר בחופשיות על שר הטבעות (כולל נספחים) וההוביט.
כן, חברים. זה מתרחש בעולם של טולקין, למרות שלא הזכרתי אפילו ממלכה אחת שנמצאים בעולם של טולקין, ורק שם אחד (לא אגלה איזה. נראה אם תנחשו). הקישורים לליגנדריום ייחשפו בהמשך הסיפור.
