שבוע נאה לכל הנוכחים. ונפתח בהצהרה: אני מאמין בשילוש הקדוש. אמונה כנה אמיתית ושלמה. אני מאמין שקיימות בעולם שלוש שאלות בלבד. וכל השאר הן או השאלות הללו שלובשות כובע, או שאינן שאלות כלל. ולשאלות יש סדר. הראשונה, ולכן גם החשובה ביותר, היא "מה?". "מה" היא מה שרואים. "מה" היא מה שמתרחש. זאת השאלה שהכי קל להתעלם ממנה, והכי קשה להבין אותה באמת. לכן, לא נדבר היום על עניינים של "מה". בכך נעסוק בפעמים אחרות. היום, נדבר על "איך" ו"למה". או, ליתר דיוק, לא נדבר. מבולבלים?

להזכירכם, בפרקים הקודמים משה (ואח שלו) ערכו כמה ביקורים אצל פרעה, וניסו לנהל משא ומתן על שחרור ישראלים. ולמרבה הפלא, למרות כל הדם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד(!) פרעה התגלה כקשה עורף במיוחד. ולמשה ככל הנראה נמאס לחזור על עצמו. אם כן, שמות, פרק י', פסוקים א'-ב': "ויאמר ה' אל משה: בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'".

אז גם אם אתה (ואח שלך) חשבתם שאלה מכות שאי אפשר לסרב להן, ולא הבנתם איך זה קורה ואיך זה ייתכן, הנה, אני מגלה לך איך: רימיתי בקוביות בשביל פרעה. וכמו תמיד, כשאנחנו מגלים איך נעשה משהו שלא ידענו – הוא הופך להיות הרבה יותר מובן, ולכן פשוט ולא מפליא כלל. כן, הקשו את לבו. ברור. ולא רק שאני אספר לכם איך קרה מה שקרה, אני גם אספר לכם למה. ואחשוף בפניכם את כל תסביכי הבטחון העצמי הנמוך שלי. כי עכשיו אתם יודעים שאני לא ממש בטוח שאתם מבינים כמה אני חזק ושאני זה בכלל אני, והנה, סיפרתי לכם איך ולמה עשיתי את מה שעשיתי, ועכשיו אתם תעריכו אותי ואת המשחק הרבה יותר. נכון?

לא.

אני מאוד אוהב קוסמים. אני מתכוון לקוסמים אמיתיים, ולא לדמויות בדיוניות. אני יודע שיש הסבר מאוד הגיוני למה שאני רואה, והם לא ייטענו אחרת. כלומר, אולי בזמן ההופעה, בשביל להעצים את ה"שואו", אבל זהו. לא מעבר. אבל הם אף פעם, לעולם, לא יגלו את ה"איך". קוסמים אמיתיים יודעים שה"איך" הוא סוד הקסם שלהם. כל עוד הוא לא ידוע, כל אחד בקהל (ואח שלו) יכול לשמור את האשליה, את הקסם.

גם אני חטאתי לא אחת, כשאחרי משחקים רצתי לספר לבחר'ה ששיחקו אצלי את כל ה"איך"ים של מה שקרה להם, ולפעמים גם את ה"למה". ובוודאי שכששיחקתי במשחק מוצלח, בער בי הרצון לדעת מה היה כתוב מראש ומה לא, ואיפה היו הרמאויות הקטנות, ואיך בדיוק כל זה קרה. אבל בעצם, אני לא רוצה לשמוע. אני מעדיף שלא יהרסו לי את הקסם.

אתם חייבים לספר למישהו? תמצאו חבר שלא היה במשחק. אל תהרסו לשחקנים שלכם את הקסם. תנו להם להתבשל עם מה שהם חוו. תנו להם לנסות לפענח אם באמת הדמות הזאת מבוססת על אח של ההוא. תנו להם לנסות ולהבין איך יכלתם לדעת שהם יאכלו את הסטייק המורעל. אל תגלו להם איך הצלחתם לוודא שאף אחד מהם לא שם לב עד סוף המשחק שהם עדיין לובשים מדי אסירים.

זה כל כך מפתה לספר את ה"איך" וה"למה" של המשחק, ולשמוע את הבעות ההערכה של השחקנים. מלטף את האגו. אל תיכנעו לזה. זה לא ישתווה לשחקן שמסתכל עליכם, ומנסה לפענח בעצמו אם ידעתם מראש שהוא יירה בשרלוק הולמס או לא. ואם אני משחק אצלכם, ומתחנן, ומבקש, וממש ממש ממש רוצה לדעת "איך" ו"למה" – אל תגלו לי.

אתם מנחים של משחק. אתם קוסמים. אל תהרסו את הקסם.

לתגובות, הצעות, שאלות ותרומות לבית המדרש: [email protected] וגם בפורום הפונדק

נ.ב. ותראו את הקישור הזה עד הסוף. כדאי לכם.