[storyp]טאנג הביט אל השמיים מלאי הכוכבים, סופר אותם אחד אחרי השני בראשו. הפעולה חסרת התוחלת בדרך כלל עזרה לו להרדם, אבל עכשיו היא רק שעממה אותו, והסיחה את דעתו בחזרה אל השיחה שהוא ניהל באותו הבוקר עם החבורה. היא ניגנה בראשו כמו חלום בלהות שסרב להסתיים, שד גיהנום שלחש באוזנו פעם אחר פעם.[/storyp]
[storyp]הוא קם לישיבה, ידו מגרדת את קרחתו בהיסח דעת. הוזאאל הסתכל עליו בסקרנות כשהוא התיישר, והם החליפו מבט לרגע. טאנג בחן את הוזאאל, אחת מחיטי האורק הארוכות שלו שבורה, עיניו כל כך בהירות שהן כמעט לבנות. לפתע היה זה אור היום של הבוקר, והוזאאל הביט בו במבט מפציר.[/storyp]
[storyp]"תחשוב בהגיון, טאנג." ידו האחת נשענה על מוט הקרב שלו, ידו השנייה הייתה מושטת קדימה. "הטוטם הכי עוצמתי שאי פעם נוצר. להשמיד אותו, זאת לא רק טעות… זאת טרגדיה. יש כל כך הרבה שניתן ללמוד ממנו, כל כך הרבה טוב שעוד אפשר לעשות. אל תתן לחוש הצדק שלך לעוור אותך."[/storyp]
[storyp]היום הפך ללילה שוב, והוזאאל הביט בו בבלבול. טאנג כחכח בגרונו. "אני לא מצליח להרדם," הוא אמר, קולו צרוד. "מה דעתך שנחליף שמירות הלילה?"[/storyp]
[storyp]הוזאאל הביט בו, והנהן בכובד ראש. הוא קם באיטיות, וחלף על פני טאנג, מניח את ידו על כתפו. "יש לך הרבה דברים לחשוב עליהם," הוא אמר בקולו העמוק, ואז פנה אל הפרוות שבהם התכסה בלילות.[/storyp]
[storyp]טאנג החל ללבוש את השריון שלו, כדי שיהיה מוכן אם משהו יקרה, בזמן שהוזאאל פשט את שריונו שלו. טאנג הביט בו במבט מהורהר. האם זה האורק שאיתו יצאתי לדרך? הוא שאל את עצמו. האם אני אותו אורק, באותה מידה?[/storyp]
[storyp]כשהשריון המלא כיסה את גופו, חרבו מתנודדת ממותנו, הוא החל לפטרל סביב המחנה הקטן. כשחלף ליד האוהל של העלפים, הוא שמע אנקה מעונגת, ואז צחקוק חסר נשימה. עלפי הדם לא פספסו אף הזדמנות להשתובב מאז שגילו אחד את השני. ליבו כמעט התרכך מהמחשבה. בראשו קפצה דמותו של ריית'אס, שיערו השחור הארוך מתנופף סביב אוזניו הארוכות בזמן שהביט לאופק, מהורהר. לצידו עמדה ליאנה, שיערה הבלונדיני לא פחות ארוך משלו, שפתיה מחייכות חיוך ממזרי כשהיא מתרוממת לנשק את שפתיו. אפילו אורק היה חייב להודות שהם היו זוג מושלם.[/storyp]
[storyp]אבל אז התמונה התחלפה באחת אחרת. "אתה לא יכול להגיד לי שאתה מתכוון להתאבד בשביל הדבר הזה, טאנג," ליאנה אמרה, בוז אופייני בקולה. "מציעים לך כוח אינסופי, ואתה מעדיף להרוג את עצמך מאשר לקחת אותו?"[/storyp]
[storyp]"אתה חייב להודות שזה לא הצעד ההגיוני ביותר," ריית'אס אמר, קולו השקול מתנצל בשמה של ליאנה. "מנעול הכוכב מסוכן, זה נכון. אבל עם כל הטרגדיה בנסיבות היווצרותו, זה יהיה יריקה בפניהם של הרוחות לא ללמוד את כל שאנחנו יכולים בנוגע לכוח הזה."[/storyp]
[storyp]המילים בערו בראשו של טאנג בזמן שהוא שימן את חרבו, תנועותיו איטיות ושקולות. הוא ליקק את החיטים שלו בעצבנות, הרגל מגונה שלא הצליח להפטר ממנו. התנועות המכניות עוד פעם הסיטו את מחשבותיו של טאנג, ושלחו אותם לנדוד. מבטו נע אל הוזאאל, שהפרוות בהן התכסה עלו וירדו ביציבות עם נשימותיו.[/storyp]
[storyp]הפעם האורק הזקן הופיע מול עיניו צעיר בהרבה, שנים לפני שיצאו למסע המייגע הזה. טאנג היה אורק צעיר, הלהט שלו מתחרה רק בתאוותו לתהילה. הוא הביט בהוזאאל ביראת כבוד אז, חש לא ראוי לתשומת ליבו של האורק האגדי שלחם עם גיבורים כמו ביזוג, גוהראיי ות'ראן.[/storyp]
[storyp]"אל תהיה טיפש," הוזאאל אמר בעייפות. "אף אחד לא רוצה להיות גיבור."[/storyp]
[storyp]"אני אהיה גיבור," טאנג ענה לו בלהט. "רק חכה ותראה. אני אהיה הגיבור הגדול ביותר של האורקים."[/storyp]
[storyp]"אתה אומר את זה כי אתה מדמיין לך את התהילה," המכשף הותיק ענה. "אינך מדמיין את הקורבנות."[/storyp]
[storyp]"אני מוכן לקורבנות!"[/storyp]
[storyp]"אף אחד אינו מוכן לקורבנות. הקורבן שעלייך לשלם הוא תמיד הדבר שעליו חשבת שאף פעם לא תאלץ לוותר. ביזוג נאלץ לנטוש את אישתו למותה כדי להציל את ביתו מבני האדם. ת'ראן נאלץ לוותר על כבודו, בסופו של יום, ולהיות משרתם של עלפי-הלילה כדי להציל את עמו. איש אינו מוכן לקורבנות שייאלץ לעשות, ומרבית האנשים אינם עושים את ההחלטה האמיצה ביותר כשרגע האמת מגיע. הגיבורים הם אלה שמוכנים להקריב הכל: את כבודם, את יקיריהם, אפילו את חייהם שלהם. הכל למען הדבר שהם יודעים שהוא נכון, אפילו אם איש לעולם לא יכיר בכך. הכל למען הטוב הגדול."[/storyp]
[storyp]טאנג הצעיר חשב שהנאום הקצר היה מעורר השראה. היום, הוא התמלא חלחלה מהזכרון. זה נשמע כאילו הוזאאל דיבר אליו דרך ערפיליות הזמן, חוזה את העתיד ואת לבטיו, ונותן לו את התשובות שאותן ידע בתוכו, אפילו אם לא העז לומר בקול רם.[/storyp]
[storyp]המילים הדהדו בראשו. חדות אף יותר בליבו, היו הרגשות שהציפו אותו באותם הרגעים: אני אהיה מוכן לעשות את הקורבן, הוא זכר שחשב. אני אהיה גיבור ראוי עבור האורקים. המחשבות מילאו אותו כאב עכשיו. הוא הבין למה הוזאאל התכוון כשהוא אמר שאף אחד אינו מוכן. שלא ניתן לדמיין את משקלו של הקורבן.[/storyp]
[storyp]טאנג קם על רגליו, המטלית בידו מלאה בשמן, אבל הלהב שלו נקייה ומבריקה. הוא צעד אל הוזאאל בעצב, חרב מנצנצת באור הכוכבים.[/storyp]
[storyp]ליאנה נאנקה בכאב, עיניה הירוקות נפערות כשהחרב חדרה דרך בית החזה שלה. ידיה תפסו את הלהב, מנסים ללא הועיל להוציא אותה מגופה. טאנג הביטה בה מתפתלת לרגע, ואז שלף את החרב, אנחה יוצאת משפתיה. ידיה ניסו לסתום את הדם העוזב את גופה, אבל עיניה הלכו והזדגגו באיטיות שהכמירה את ליבו של טאנג.[/storyp]
[storyp]הוא הרים את המטלית המלוכלכת, וניקה את הדם מהלהב לפני שהחזיר אותה לנדנה. הוא לקח את מטהו של הוזאאל, והחל להשתמש בו כאת חפירה עבור הקברים. האנשים הללו היו גיבורים, והם הביאו אותו עד הלום, אבל את הישורת האחרונה הוא יצטרך לעשות לבד. הקורבן הגדול ביותר שלו עוד עמד לפניו, אבל הוא ידע שיעמוד גם בו.[/storyp]
[storyp]למען הטוב הגדול.[/storyp]
[storyp]הוא קם לישיבה, ידו מגרדת את קרחתו בהיסח דעת. הוזאאל הסתכל עליו בסקרנות כשהוא התיישר, והם החליפו מבט לרגע. טאנג בחן את הוזאאל, אחת מחיטי האורק הארוכות שלו שבורה, עיניו כל כך בהירות שהן כמעט לבנות. לפתע היה זה אור היום של הבוקר, והוזאאל הביט בו במבט מפציר.[/storyp]
[storyp]"תחשוב בהגיון, טאנג." ידו האחת נשענה על מוט הקרב שלו, ידו השנייה הייתה מושטת קדימה. "הטוטם הכי עוצמתי שאי פעם נוצר. להשמיד אותו, זאת לא רק טעות… זאת טרגדיה. יש כל כך הרבה שניתן ללמוד ממנו, כל כך הרבה טוב שעוד אפשר לעשות. אל תתן לחוש הצדק שלך לעוור אותך."[/storyp]
[storyp]היום הפך ללילה שוב, והוזאאל הביט בו בבלבול. טאנג כחכח בגרונו. "אני לא מצליח להרדם," הוא אמר, קולו צרוד. "מה דעתך שנחליף שמירות הלילה?"[/storyp]
[storyp]הוזאאל הביט בו, והנהן בכובד ראש. הוא קם באיטיות, וחלף על פני טאנג, מניח את ידו על כתפו. "יש לך הרבה דברים לחשוב עליהם," הוא אמר בקולו העמוק, ואז פנה אל הפרוות שבהם התכסה בלילות.[/storyp]
[storyp]טאנג החל ללבוש את השריון שלו, כדי שיהיה מוכן אם משהו יקרה, בזמן שהוזאאל פשט את שריונו שלו. טאנג הביט בו במבט מהורהר. האם זה האורק שאיתו יצאתי לדרך? הוא שאל את עצמו. האם אני אותו אורק, באותה מידה?[/storyp]
[storyp]כשהשריון המלא כיסה את גופו, חרבו מתנודדת ממותנו, הוא החל לפטרל סביב המחנה הקטן. כשחלף ליד האוהל של העלפים, הוא שמע אנקה מעונגת, ואז צחקוק חסר נשימה. עלפי הדם לא פספסו אף הזדמנות להשתובב מאז שגילו אחד את השני. ליבו כמעט התרכך מהמחשבה. בראשו קפצה דמותו של ריית'אס, שיערו השחור הארוך מתנופף סביב אוזניו הארוכות בזמן שהביט לאופק, מהורהר. לצידו עמדה ליאנה, שיערה הבלונדיני לא פחות ארוך משלו, שפתיה מחייכות חיוך ממזרי כשהיא מתרוממת לנשק את שפתיו. אפילו אורק היה חייב להודות שהם היו זוג מושלם.[/storyp]
[storyp]אבל אז התמונה התחלפה באחת אחרת. "אתה לא יכול להגיד לי שאתה מתכוון להתאבד בשביל הדבר הזה, טאנג," ליאנה אמרה, בוז אופייני בקולה. "מציעים לך כוח אינסופי, ואתה מעדיף להרוג את עצמך מאשר לקחת אותו?"[/storyp]
[storyp]"אתה חייב להודות שזה לא הצעד ההגיוני ביותר," ריית'אס אמר, קולו השקול מתנצל בשמה של ליאנה. "מנעול הכוכב מסוכן, זה נכון. אבל עם כל הטרגדיה בנסיבות היווצרותו, זה יהיה יריקה בפניהם של הרוחות לא ללמוד את כל שאנחנו יכולים בנוגע לכוח הזה."[/storyp]
[storyp]המילים בערו בראשו של טאנג בזמן שהוא שימן את חרבו, תנועותיו איטיות ושקולות. הוא ליקק את החיטים שלו בעצבנות, הרגל מגונה שלא הצליח להפטר ממנו. התנועות המכניות עוד פעם הסיטו את מחשבותיו של טאנג, ושלחו אותם לנדוד. מבטו נע אל הוזאאל, שהפרוות בהן התכסה עלו וירדו ביציבות עם נשימותיו.[/storyp]
[storyp]הפעם האורק הזקן הופיע מול עיניו צעיר בהרבה, שנים לפני שיצאו למסע המייגע הזה. טאנג היה אורק צעיר, הלהט שלו מתחרה רק בתאוותו לתהילה. הוא הביט בהוזאאל ביראת כבוד אז, חש לא ראוי לתשומת ליבו של האורק האגדי שלחם עם גיבורים כמו ביזוג, גוהראיי ות'ראן.[/storyp]
[storyp]"אל תהיה טיפש," הוזאאל אמר בעייפות. "אף אחד לא רוצה להיות גיבור."[/storyp]
[storyp]"אני אהיה גיבור," טאנג ענה לו בלהט. "רק חכה ותראה. אני אהיה הגיבור הגדול ביותר של האורקים."[/storyp]
[storyp]"אתה אומר את זה כי אתה מדמיין לך את התהילה," המכשף הותיק ענה. "אינך מדמיין את הקורבנות."[/storyp]
[storyp]"אני מוכן לקורבנות!"[/storyp]
[storyp]"אף אחד אינו מוכן לקורבנות. הקורבן שעלייך לשלם הוא תמיד הדבר שעליו חשבת שאף פעם לא תאלץ לוותר. ביזוג נאלץ לנטוש את אישתו למותה כדי להציל את ביתו מבני האדם. ת'ראן נאלץ לוותר על כבודו, בסופו של יום, ולהיות משרתם של עלפי-הלילה כדי להציל את עמו. איש אינו מוכן לקורבנות שייאלץ לעשות, ומרבית האנשים אינם עושים את ההחלטה האמיצה ביותר כשרגע האמת מגיע. הגיבורים הם אלה שמוכנים להקריב הכל: את כבודם, את יקיריהם, אפילו את חייהם שלהם. הכל למען הדבר שהם יודעים שהוא נכון, אפילו אם איש לעולם לא יכיר בכך. הכל למען הטוב הגדול."[/storyp]
[storyp]טאנג הצעיר חשב שהנאום הקצר היה מעורר השראה. היום, הוא התמלא חלחלה מהזכרון. זה נשמע כאילו הוזאאל דיבר אליו דרך ערפיליות הזמן, חוזה את העתיד ואת לבטיו, ונותן לו את התשובות שאותן ידע בתוכו, אפילו אם לא העז לומר בקול רם.[/storyp]
[storyp]המילים הדהדו בראשו. חדות אף יותר בליבו, היו הרגשות שהציפו אותו באותם הרגעים: אני אהיה מוכן לעשות את הקורבן, הוא זכר שחשב. אני אהיה גיבור ראוי עבור האורקים. המחשבות מילאו אותו כאב עכשיו. הוא הבין למה הוזאאל התכוון כשהוא אמר שאף אחד אינו מוכן. שלא ניתן לדמיין את משקלו של הקורבן.[/storyp]
[storyp]טאנג קם על רגליו, המטלית בידו מלאה בשמן, אבל הלהב שלו נקייה ומבריקה. הוא צעד אל הוזאאל בעצב, חרב מנצנצת באור הכוכבים.[/storyp]
[storyp]ליאנה נאנקה בכאב, עיניה הירוקות נפערות כשהחרב חדרה דרך בית החזה שלה. ידיה תפסו את הלהב, מנסים ללא הועיל להוציא אותה מגופה. טאנג הביטה בה מתפתלת לרגע, ואז שלף את החרב, אנחה יוצאת משפתיה. ידיה ניסו לסתום את הדם העוזב את גופה, אבל עיניה הלכו והזדגגו באיטיות שהכמירה את ליבו של טאנג.[/storyp]
[storyp]הוא הרים את המטלית המלוכלכת, וניקה את הדם מהלהב לפני שהחזיר אותה לנדנה. הוא לקח את מטהו של הוזאאל, והחל להשתמש בו כאת חפירה עבור הקברים. האנשים הללו היו גיבורים, והם הביאו אותו עד הלום, אבל את הישורת האחרונה הוא יצטרך לעשות לבד. הקורבן הגדול ביותר שלו עוד עמד לפניו, אבל הוא ידע שיעמוד גם בו.[/storyp]
[storyp]למען הטוב הגדול.[/storyp]
סיפורו של טאנג מאחריות, של rui (נשבע שהתחלתי לכתוב לפני שהוא כתב על דמות שלי
)זכרתי שאהבתי את הסיפור, ומה שהפריע לי הוא המחסור בהקשר - אז חשבתי להוסיף לו קצת הקשר. מקווה שלא הייתי לגמרי לא בכיוון, ואם כן... שויין.
