[storyp]מקוטו הרגיש את הזיעה בידו גורמת לידה העדינה של סן להחליק. האוויר בריאותיו כבר כמעט אזל כשסן מעדה על שורש בולט של עץ דובדבן. הוא ניסה לתפוס אותה, אבל עורה הרך השתחל בין אצבעותיו כמו חמאה, והיא נפלה בצווחה קטנה ואנקה.[/storyp]
[storyp]"שששש!" הוא מיהר לקרוא, מתכופף כדי לבדוק שהיא בסדר.[/storyp]
[storyp]סן אחזה בקרסולה, מתנשפת בכבדות. "אני לא יכולה לרוץ יותר," היא התלוננה, קולה המזמר לוחש. "אתה יודע לאן אנחנו רצים בכלל?"[/storyp]
[storyp]מקוטו נשען על ברכיו לצידה. "אני לא יודע," הוא אמר בכנות מהורהרת. "כל מה שאני יודע זה שאת הולכת ללמוד את דרכי הגיישה, ואני נשאר כאן ללמוד את דרכי הבושידו, ואנחנו לא נראה אחד את השני יותר. אני לא יכול לקבל את זה."[/storyp]
[storyp]סן חייכה אליו חיוך קסום, אבל קולה היה מסוייג. "אנחנו לא יכולים לברוח," היא אמרה.[/storyp]
[storyp]הוא ידע למה היא התכוונה, אבל החליט להתעלם. "אני בטוח שנצליח," מקוטו אמר בקלילות. "אמא שלך רצה במהירות מפתיעה, מה עם הקימונו והכל, אבל אנחנו יותר מהירים. היא נראית כמו כלב ים במירוץ שקים."[/storyp]
[storyp]סן צחקקה, ואז הביטה מסביב. הם התפרצו לתוך היער שליד הכפר בשיא יופיו. אור הירח פרץ דרך העלים הורודים של עצי הדובדבן בקרניים זוהרות, מאיר את את האדמה החומה המכוסה בטחב ועלים. עכשיו שעצרו להסדיר את נשימתם, הניחוח המתוק של הפריחה סחרר את ראשם בהבטחות של פירות אדומים עסיסיים.[/storyp]
[storyp]מקוטו נפל על האדמה לצידה של סן, העלים הפריכים נכנעים למשקלו ברעש גריסה עדין. הוא יכל להרגיש זרדים דוקרים את גבו מבעד לחולצתו ואת העשבים מדגדגים את עורו החשוף, אבל מעל לכל הרגיש את חום גופה של סן בנקודות בהם גופם נגע. הוא לא העז להסתכל עליה - עיניו היו ממוקדות למעלה, בעלה מתנדנד, אור הירח זולג ממנו לסירוגין. קולם הרך של הצרצרים הופרע רק על ידי משבי רוח, שגרמו לעלה להתנדנד ולעצים כולם לשיר מזמור חרישי.[/storyp]
[storyp]לפתע רעש חדש הפריע לדממה: קולם של עלים נמעכים בקצב איטי וקבוע, צעדים על אדמת היער. שני זוגות העיניים התרוממו כדי לבחון את המבקר החדש, ומיד שני גופים התרוממו ממקומם בבהלה. הטיגריס נרתע קצת מהתנועה הפתאומית, ובחן את הפולשים במבט אדיש. הפסים השחורים על פרוותו הכתומה העניקו לחתול הענק את מראהו של איש זקן, פניו מלאים בקמטים. מסביב לעיניו היו כתמים לבנים כמו גבות עבותות של מלומד מבוגר, שנראה משועמם עכשיו מענייני היום-יום.[/storyp]
[storyp]כל חושיו של מקוטו אמרו לו להרים את רגליו ולברוח מהר ככל שרק יוכל. ראשו נזף בו על שבכלל שקל את האפשרות. מה סיפו טנזין היה אומר, אם היה שומע שברח כמו פחדן מטיגריס ביער? הוא, ששאף ללמוד את אמנויות הג'וג'יטסו והקנג'וטסו? מלבד זאת, רגלה של סן עדיין הייתה פצועה, והיא הייתה קפואה במקומה, פניה הלא מאופרות מלבינות. הוא לא יכל להשאיר אותה מאחור. מקוטו נעמד על רגליו וקמץ את אגרופיו, מביט אל הטיגריס באומץ.[/storyp]
[storyp]ליבו פעם במהירות, מרעיד את חולצתו ומזרים דם לכל קצוות גופו. למרות שהלילה היה קריר, הוא הרגיש חום מציף אותו. ראשו היה מטושטש אבל נחוש. הצרצרים לא הוטרדו מהדרמה ביער, אבל הוא לא יכל לשמוע את קולם מבעד לפעימות באוזנו.[/storyp]
[storyp]הטיגריס עצמו נראה אדיש למדי למצב. הוא לא הבין את משמעות העמדה הלוחמנית של מקוטו, ולמען האמת, לא היה אכפת לו במיוחד. הוא זה עתה אכל, וחיפש מקום מתאים לתנומה. הוא לא היה מתנגד לצעצוע לשחק איתו, אבל שני בני האדם לא נראו כמו צעצוע מהנה במיוחד. הוא ליקק את שפתיו בעצלתיים, והמשיך בדרכו, שריריו העוצמתיים בולטים מתחת לעורו, כל תנועה משדרת עוצמה חיננית.[/storyp]
[storyp]הזמן, שעצר מלכת, חזר לתנועתו הרגילה. שריריו של מקוטו נרגעו, והוא הביט אל סן לוודא שהיא בסדר. היא הושיטה את ידה, והוא עזר לה לקום. גופם נגע עכשיו אפילו יותר ממקודם, עורה הרך של סן עדיין לא משחרר את ידו הגסה. היא הייתה כה קרובה שהוא יכל להריח את הסבון בשיערה, את הזיעה על מצחה. הפעם עיניהם התלכדו, ונדמה היה ששום דבר לא יוכל לנתק אותם שוב.[/storyp]
[storyp]הייתה זאת סן שהורידה את מבטה ראשונה. "אנחנו צריכים לחזור," היא אמרה בקול חלש. שניהם ידעו זאת, אבל היא הייתה היחידה שהייתה אמיצה מספיק להודות בכך.[/storyp]
[storyp]מקוטו נאנח בעצב, והיא הרגישה את הצער בנשימתו על פניה. "אני יודע."[/storyp]
[storyp]לא נדמה שאחד מהם מיהר במיוחד לחזור. ודאי לא כאשר זה דרש מהם להתרחק אחד מן השני.[/storyp]
[storyp]לפתע נשמעה צווחה שהדהדה ביער, ושניהם הרימו את מבטם. מבעד לעצים נכנסה אמה של סן, ידה האחת אוחזת בקימונו ומנסה למשוך אותו, בזמן שהטיגריס נשך את שוליו, כמו כלב שנלחם על הגרב האהובה עליו.[/storyp]
[storyp]מקוטו וסן נאלצו להתאמץ כדי להסתיר את הצחוק שלהם. כשהאישה המבוגרת התחילה לחבוט בחתול הגדול עם המניפה שבידה, מקוטו הבין שיהיה עליו להתערב. הלילה האחרון שלהם ביחד הגיע לסופו, לאורו הכסוף של הירח מעל.[/storyp]
[storyp]"שששש!" הוא מיהר לקרוא, מתכופף כדי לבדוק שהיא בסדר.[/storyp]
[storyp]סן אחזה בקרסולה, מתנשפת בכבדות. "אני לא יכולה לרוץ יותר," היא התלוננה, קולה המזמר לוחש. "אתה יודע לאן אנחנו רצים בכלל?"[/storyp]
[storyp]מקוטו נשען על ברכיו לצידה. "אני לא יודע," הוא אמר בכנות מהורהרת. "כל מה שאני יודע זה שאת הולכת ללמוד את דרכי הגיישה, ואני נשאר כאן ללמוד את דרכי הבושידו, ואנחנו לא נראה אחד את השני יותר. אני לא יכול לקבל את זה."[/storyp]
[storyp]סן חייכה אליו חיוך קסום, אבל קולה היה מסוייג. "אנחנו לא יכולים לברוח," היא אמרה.[/storyp]
[storyp]הוא ידע למה היא התכוונה, אבל החליט להתעלם. "אני בטוח שנצליח," מקוטו אמר בקלילות. "אמא שלך רצה במהירות מפתיעה, מה עם הקימונו והכל, אבל אנחנו יותר מהירים. היא נראית כמו כלב ים במירוץ שקים."[/storyp]
[storyp]סן צחקקה, ואז הביטה מסביב. הם התפרצו לתוך היער שליד הכפר בשיא יופיו. אור הירח פרץ דרך העלים הורודים של עצי הדובדבן בקרניים זוהרות, מאיר את את האדמה החומה המכוסה בטחב ועלים. עכשיו שעצרו להסדיר את נשימתם, הניחוח המתוק של הפריחה סחרר את ראשם בהבטחות של פירות אדומים עסיסיים.[/storyp]
[storyp]מקוטו נפל על האדמה לצידה של סן, העלים הפריכים נכנעים למשקלו ברעש גריסה עדין. הוא יכל להרגיש זרדים דוקרים את גבו מבעד לחולצתו ואת העשבים מדגדגים את עורו החשוף, אבל מעל לכל הרגיש את חום גופה של סן בנקודות בהם גופם נגע. הוא לא העז להסתכל עליה - עיניו היו ממוקדות למעלה, בעלה מתנדנד, אור הירח זולג ממנו לסירוגין. קולם הרך של הצרצרים הופרע רק על ידי משבי רוח, שגרמו לעלה להתנדנד ולעצים כולם לשיר מזמור חרישי.[/storyp]
[storyp]לפתע רעש חדש הפריע לדממה: קולם של עלים נמעכים בקצב איטי וקבוע, צעדים על אדמת היער. שני זוגות העיניים התרוממו כדי לבחון את המבקר החדש, ומיד שני גופים התרוממו ממקומם בבהלה. הטיגריס נרתע קצת מהתנועה הפתאומית, ובחן את הפולשים במבט אדיש. הפסים השחורים על פרוותו הכתומה העניקו לחתול הענק את מראהו של איש זקן, פניו מלאים בקמטים. מסביב לעיניו היו כתמים לבנים כמו גבות עבותות של מלומד מבוגר, שנראה משועמם עכשיו מענייני היום-יום.[/storyp]
[storyp]כל חושיו של מקוטו אמרו לו להרים את רגליו ולברוח מהר ככל שרק יוכל. ראשו נזף בו על שבכלל שקל את האפשרות. מה סיפו טנזין היה אומר, אם היה שומע שברח כמו פחדן מטיגריס ביער? הוא, ששאף ללמוד את אמנויות הג'וג'יטסו והקנג'וטסו? מלבד זאת, רגלה של סן עדיין הייתה פצועה, והיא הייתה קפואה במקומה, פניה הלא מאופרות מלבינות. הוא לא יכל להשאיר אותה מאחור. מקוטו נעמד על רגליו וקמץ את אגרופיו, מביט אל הטיגריס באומץ.[/storyp]
[storyp]ליבו פעם במהירות, מרעיד את חולצתו ומזרים דם לכל קצוות גופו. למרות שהלילה היה קריר, הוא הרגיש חום מציף אותו. ראשו היה מטושטש אבל נחוש. הצרצרים לא הוטרדו מהדרמה ביער, אבל הוא לא יכל לשמוע את קולם מבעד לפעימות באוזנו.[/storyp]
[storyp]הטיגריס עצמו נראה אדיש למדי למצב. הוא לא הבין את משמעות העמדה הלוחמנית של מקוטו, ולמען האמת, לא היה אכפת לו במיוחד. הוא זה עתה אכל, וחיפש מקום מתאים לתנומה. הוא לא היה מתנגד לצעצוע לשחק איתו, אבל שני בני האדם לא נראו כמו צעצוע מהנה במיוחד. הוא ליקק את שפתיו בעצלתיים, והמשיך בדרכו, שריריו העוצמתיים בולטים מתחת לעורו, כל תנועה משדרת עוצמה חיננית.[/storyp]
[storyp]הזמן, שעצר מלכת, חזר לתנועתו הרגילה. שריריו של מקוטו נרגעו, והוא הביט אל סן לוודא שהיא בסדר. היא הושיטה את ידה, והוא עזר לה לקום. גופם נגע עכשיו אפילו יותר ממקודם, עורה הרך של סן עדיין לא משחרר את ידו הגסה. היא הייתה כה קרובה שהוא יכל להריח את הסבון בשיערה, את הזיעה על מצחה. הפעם עיניהם התלכדו, ונדמה היה ששום דבר לא יוכל לנתק אותם שוב.[/storyp]
[storyp]הייתה זאת סן שהורידה את מבטה ראשונה. "אנחנו צריכים לחזור," היא אמרה בקול חלש. שניהם ידעו זאת, אבל היא הייתה היחידה שהייתה אמיצה מספיק להודות בכך.[/storyp]
[storyp]מקוטו נאנח בעצב, והיא הרגישה את הצער בנשימתו על פניה. "אני יודע."[/storyp]
[storyp]לא נדמה שאחד מהם מיהר במיוחד לחזור. ודאי לא כאשר זה דרש מהם להתרחק אחד מן השני.[/storyp]
[storyp]לפתע נשמעה צווחה שהדהדה ביער, ושניהם הרימו את מבטם. מבעד לעצים נכנסה אמה של סן, ידה האחת אוחזת בקימונו ומנסה למשוך אותו, בזמן שהטיגריס נשך את שוליו, כמו כלב שנלחם על הגרב האהובה עליו.[/storyp]
[storyp]מקוטו וסן נאלצו להתאמץ כדי להסתיר את הצחוק שלהם. כשהאישה המבוגרת התחילה לחבוט בחתול הגדול עם המניפה שבידה, מקוטו הבין שיהיה עליו להתערב. הלילה האחרון שלהם ביחד הגיע לסופו, לאורו הכסוף של הירח מעל.[/storyp]
סיפור קצר מהרגיל, שהתאמתי מסיפור אחר שכבר כתבתי. התאמנתי קצת עם הומור, והמסקנה האישית שלי היא שאני צריך לעשות את זה הרבה יותר, אבל איכשהוא הלקח הזה אף פעם לא בא לידי ביטוי בסיפורים שלי...
